אמא דולה

להיות דולה, רק דולה, זו עבודה נפלאה לאמא.
נכון שלפני יותר מ14 שנים, כשרק התחלתי ללוות לידות עם ילדה בת שנתיים ותינוקת בת 4 חודשים, זה היה לא פשוט ודי תובעני, אבל היתה לי תמיכה נפלאה מבן זוגי ו… עם השנים הן גדלו.
היום אני מרגישה שכדולה ניצחתי את המערכת.
נכון, מליווי מקסימום 3 לידות בחודש אני בחיים לא אגיע למשכורת הייטק שהרווחתי לפני כן, אבל היי – אני נהנית מהחיים. אני עובדת בעבודה שמרגשת ומספקת אותי בכל רגע מחדש, אני מבשלת צהריים לבנות שלי, אוספת אותן מביה"ס ולומדת אתן.
ויש לי גם זמן לעצמי – לישון שנ"צ, להיפגש עם חברות, לחיות…
לפעמים אני מקטרת – על שגרת החוגים, שיעורים, ניקיונות בישולים והסעות.
אבל אז מגיעה לידה שמוציאה אותי מהשגרה, לכמה שעות, ליום, או ליותר… ואני שוב מתגעגעת לבנות, לאיש שלי, לשגרה…
אין ספק, ברוב המקרים המינון ממש מדויק. שילוב משובח של חמימות ביתית רגועה עם ריגוש סוער ומלא סיפוק של תמיכה פיזית ורגשית באחד הרגעים הכי מדהימים שזוג יכול לחיות בחיים.
לרגעים אני מרגישה ממש יעילה ונחוצה , חווה את ההתרגשות של נס בראשית ו… חוזרת לחיק החם והרגוע של המשפחה שלי.

5 לידות בשבוע אחד

ואז מגיע שבוע כמו השבוע האחרון. בייבי בום אמיתי.

אמא דולה #1

זה התחיל בשבת. השארתי את הבנות אצל הוריי, ביקשתי מבן זוגי שייקח אותן משם והצטרפתי לאשה עם צירים בביתה.
העברנו צירים כואבים אבל לא סדירים בעיסויים ומקלחת.

אחרי שעות בלי התקדמות התקשרה אשה אחרת עם ירידת מים ובלי צירים.
לא ברור מה הרגשתי יותר: מאוכזבת שלא התקדמה, מתרגשת בשביל השנייה או לחוצה בשביל עצמי – מה יקרה אם הן ילדו יחד? אני שונאת להפעיל גיבוי…

אמא דולה #2

חזרתי הביתה, ארגנתי את הילדות לשינה ונכנסתי לישון.
עד כמה שאפשר לישון כשמקבלים במקביל הודעות מ3 (!!) נשים לקראת לידה.
יש לי גיבוי כמובן אבל הלחץ נתן את אותותיו…הלב דופק, הנשימה קצרה ועם כל צפצוף של הטלפון כולי מתכווצת…
בשלוש וחצי בבוקר, אחרי שהצלחתי לישון איזה שלושת רבעי שעה, נבחרה הזוכה- יצאתי ללידה.

המים שלה ירדו בערב וכשהגעתי אליה בסביבות 4 בבוקר היא שכבה במיטה במחלקה עם מוניטור.
צירים כואבים וסדירים והיא נושמת ומתנועעת בחושך.
מרגישים את האוקסיטוצין באוויר, ברור שהיא מתקדמת יפה.. נכנסים לחדר לידה עם פתיחה של 4 ס"מ.
כל הזמן לוחץ לה… ברור שהיא תלד בקרוב.
תוך שעות ספורות היא יולדת – לידה ראשונה טבעית וקצרה. קצת אחרי תשע בבוקר נולד תינוק מקסים.
לא היה לי זמן להתרגש מספיק. בסביבות 12 הייתי בבית. שפוכה, ועדיין מאד לחוצה.

אמא דולה #3

העייפות הכריעה. ישנתי, הזמנתי אוכל לבנות (אין אצלנו מגוון רחב במיוחד) וקמתי בערב.
להתעורר בשעות אחה"צ זה כמו לחיות באזור זמן אחר לחלוטין.
הוא חוזר מהעבודה עייף, הן שפוכות ועמוסות מהיום שעבר עליהן, יש מליון סידורים לעשות ואני רק רוצה שקט…
הרגע התעוררתי…
מספיק משפט קטן לא במקום ומפלס העצבים עולה… לא נורא, אי אפשר לוותר על זמן האיכות.
מקלחות, שעת סיפור, כמה רגעים שקטים בסלון עם האיש שלי ו… לכי לישון, עוד לידה בדרך.
את הלילה הבא אפשר להגדיר כשקט… "רק" שתיים בדרך ללדת. הצלחתי לישון בין הודעה לטלפון.

בשש בבוקר כבר יצאתי לבאה בתור. מתרגשת ומצפה ללידה טובה…
צירים יפים, אווירה טובה, זוג מקסים, אשה עם המון כוחות סבלנות וגמישות ולידה נפלאה.
24 שעות אחרי כן…גם היא ילדה.
גם לידה ארוכה יכולה להיות חוויה טובה. כמה אהבה הייתה בחדר הזה, בו בילינו כל כך הרבה זמן יחד – אשה בלידה, בן זוגה האוהב, אמא שלה, ואני.

אה כן, בינתיים האשה הראשונה שהייתי אתה בשבת ילדה בניתוח קיסרי אחרי שעות ארוכות מאד ללא התקדמות תינוק גדול ומקסים.
שמחתי שהיא עברה דרך של השלמה, שהניתוח הפעם היה רגוע יותר ונכון יותר עבורה ואפילו חוויה טובה.

אמא דולה #4

מהר הביתה, לישון… יש יולדת אחרונה של החודש שכבר מאחרת בכמה ימים והייתה צריכה ללדת לפני כולן….
למי אכפת בכלל בכמה מקומות הגוף שלי כואב, מה הילדות אוכלות, איך הבית נראה, איך האיש שלי מחזיק מעמד, איזה מבחן יש להן, עם איזו מורה צריך לדבר או מה אני בכלל צריכה?
נחתתי. פשוט איבדתי את ההכרה לכמה שעות. יודעת שבכל רגע יגיע עוד טלפון. הבית מתפקד מעצמו.

קמתי אחה"צ… כבר מתגעגעת אליהם. הכל שקט עדיין. אפילו הכנתי ארוחת ערב.
הצלחתי להקשיב לסיפור או שניים על מה עבר עליהן השבוע, השכבתי אותן לישון…
אפילו ישבתי עם האיש שלי קצת לזמן איכות זוגי עם כוס יין במרפסת.
משהו צריך להשקיט את חוסר השקט הזה שפושט לי בכל הגוף..

"יש לך עוד כוח? " הראש שלי שואל – ואני מתעלמת…
אני מחויבת להן, לכל אחת מהמשפחות.
הטלפון צלצל שוב באחת בלילה. נהגתי כמו שיכורה (בחיי שלא הייתי…), הגעתי אליה בלידה מתקדמת ומהירה.
כל מה שהיא הייתה צריכה ממני זה חיזוקים– לנשום איתה. היא הייתה חזקה כל כך…
תוך חצי שעה נולד תינוק מושלם בלידה טבעית נהדרת, חווייה מתקנת ומרגשת…

אחרי שהיה לי אפילו זמן איכות עם התינוק הטרי – להריח, לשיר לו, להירגע, עוד הספקתי לחזור לפני שהילדות יצאו ללימודים.
כמה פנטזתי על הרגע הזה… קצת שקט, התארגנויות אחרונות לקראת סיום הלמודים…. מחבקת אותן. מריחה אותן. שומעת אותן.. רוצה עוד…

אמא דולה #5

וזה לא נגמר, זה כנראה לא יקרה…
אשה בשבוע 37 מאושפזת לזירוז לידה. הזמן שיש לי לנוח מוגבל. כל רגע היא יכולה להתקשר ולקרוא לי.
הסבלנות והכוחות שלי בשפל…
אחרי דיונים עם עצמי ועם כל דולה שהייתה מוכנה לשמוע אני מחליטה להפעיל גיבוי ולישון את הלילה, אבל המתח לא מרפה.
למי יש כח להבין למה הקטנה מרגישה לבד בכתה, או לוודא שהגדולה לומדת למבחן?

הילדות כבר מרגישות בחסך…באות להתרפק עלי… רוצות חיבוק… אין לי כח, כל השרירים שלי כואבים.
הראש לא מפסיק לחשוב והלב מלא ייסורי מצפון.. אי אפשר להיות אמא טובה ככה.
וגם כדולה ממש לא פשוט לי לשחרר ולהפעיל גיבוי…

ישנתי לילה שלם. היא עוד לא ילדה ולמרות עייפות החומר המצטברת אני שוב בכוננות.
הודעות בלילה, הזירוז מתחיל לעבוד.
בבוקר אני יוצאת אליהם, לא לפני שגרמתי לבת השמונה שלי לבכות כשהבינה שאני לא אגיע למסיבת הסיום שלה.
אבא שלה מצטרף אליה ושולח לי תמונות וסרטון וידאו…
אני עם הזוג המקסים, עם אשה שמתמודדת נהדר עם צירים, מתרגשת מאמינה ומקווה בשבילה… ללב של הקטנה אדאג כשאחזור.

אחרי יותר מעשר שעות בהן למרות שזה היה נראה כך כלום לא מתקדם אני מתעייפת ומתייאשת.
עושים הפסקה בזירוז, אלוהים יודע מתי ימשיכו.
אני נפרדת מהזוג המקסים והולכת הביתה. אני והם יודעים שאני כבר לא יכולה יותר. שאני מרגישה לא יעילה. סיכמנו שכשיתחילו צירים הם יקראו לדולה המגבה שלי.

אמא דולה חוזרת להיות אמא

אני נוסעת הביתה ובוכה. מאוכזבת מעצמי למרות הקושי.
למרות שאני יודעת שיש לי דולה מגבה מדהימה יש לי ייסורי מצפון.
הולכת לישון אבל לא מצליחה לשחרר, בודקת בערב עם המגבה מה קורה ומגלה שאין חדש. מתעוררת באחת בבוקר מהודעות טקסט – תינוקת קטנטנה ויפיפייה באה לעולם, בסוף בתהליך קצר ומהיר. לא הספיקו להתקשר למגבה או אלי… שמחה גדולה מתערבבת עם ספק – אולי לא הייתי שם מספיק עבורם?

שבת בבוקר. יום יפה. הלידה הבאה צפויה רק לעוד שבוע. סופסוף אני יכולה לעשות הפסקה מלהיות אמא דולה ולחזור להיות רק אמא….