להיות דולה – תומכת לידה

כמעט אין יום שאני לא נשאלת איך זה להיות דולה, אם כדאי להיות , איפה לומדים להיות דולה? ועל איזה קורס דולות אני ממליצה?

אז לכל אלה שרוצות, חושבות או מתלבטות אם להיות דולה, החלטתי במקום לנסות להסביר הסברים טכניים,
פשוט להעלות על הכתב תיאור של יום מיומנה של דולה.
ממש מהזמן האחרון, אתן מוזמנות להתרשם…

שבת. שש לפנות בוקר

הכל מוכן לקראת האורחים שאמורים להגיע בצהריים לחגוג את יום ההולדת של יובל.
פתאום טלפון. תוך פחות משעה אני כבר בחדר לידה, בבית החולים, מלווה אשה מדהימה במהלך צירים אינטנסיביים…

מעסה, מחבקת, נושמת, מרגיעה, מעודדת, מעדכנת את בן הזוג שהלך לטפל בעניינים הבירוקרטיים בהתקדמות,
שוכחת לגמרי שהשארתי בבית את בן הזוג שלי היקר עם שלוש ילדות בנותינו, ששיבשתי להם את התכנון לצאת לצעדה של הישוב שלנו, שתוך כמה שעות 20 ויותר מבני משפחתי יפלו עליהם ל"על האש" ושעוד לא הספקתי בכלל לשטוף את הבית…

אני לא יכולה להסביר מאיפה מגיעים הכוחות הפיזיים והרגשיים, שמגוייסים אצלי, לא משנה באיזה מצב ושעה,
ברגע שאני מוקפצת ללידה, אבל אני מרגישה שזו זכות גדולה, או אפילו שליחות, להיות דולה – לעזור לאשה ולאיש להפוך למשפחה.
דולה, כפי שבוודאי כבר קראתן במקום כלשהו, הייתה ביוון העתיקה, המשרתת שסייעה ליולדת בלידה.
וכך בדיוק אני תופסת את מקומי בלידה.

הדולה שאני

כשאני נמצאת בלידה, אין אגו ואין אני ואין לי בראש שום דבר אחר למעט אשה שיולדת, ובן הזוג שלה.
אני שם כדי לעשות את המיטב על מנת שבסופו של תהליך, הם יזכרו את הלידה כחוויה טובה.
כזו שתתן להם התחלה טובה ורגועה לחייהם כמשפחה.

לידה, במיוחד לידה ראשונה, היא לא פעם תהליך די ממושך – רגשי וגופני.
כל לידה וכל אשה יולדת היא שונה ובהתאם, בכל לידה המקום שלי כדולה הוא אחר.
יש נשים שזקוקות לי רק שאהיה שם.
שאתן מידע, שאדאג שהן יקבלו מידע מהצוות, שלא אזוז מהן, שאבטיח שהכל מתקדם כשורה ואשרה בהן בטחון.
יש אחרות הזקוקות לחיבוק, ליטוף, עיסוי, נשימות משותפות וקולות.

אחרות, נעזרות בידע שלי על תנוחות, תנועתיות, טיפולי שיאצו, רפלקסולוגיה, רייקי, בודי ספין ועוד.
לפעמים לפינוק והרגעה ולפעמים לשם קידום הלידה במידת הצורך.

גם הקשר שלי עם בן או בת הזוג , משתנה בהתאם לרצונות ולצרכים שלו ושל זוגתו.
כל עוד הוא רוצה בכך, אני משתדלת לעשות הכל על מנת לתת לו את השלווה והבטחון לעזור ולתמוך באשתו היולדת.
אני מנסה לחזק את תחושתו כשותף בתהליך, את תחושתה שהוא שם כדי לתמוך בה, כך שאפילו הזוגיות שלהם יכולה להרוויח מזה חיזוק משמעותי.

ובזמן הזה, שעות ולפעמים ימים, בהם אני נמצאת עם הזוג לקראת הלידה – בביתם או בבית החולים – העולם החיצון פתאום לא קיים,
החוגים של הילדות שלי, העבודה של בעלי, הבית – שום דבר לא חשוב.
כל מאמציי, תקוותיי ותפילותיי מופנים לטובת המשפחה הזו, הנרקמת באותם רגעים ממש.

והנה בא לעולם עוד תינוק מקסים, או תינוקת יפיפייה, וכמעט בכל פעם מחדש אני מתקשה לעצור את הדמעות, נוכח הנס המדהים הזה.
נס הבריאה, שלא משנה כמה פעמים אראה אותו בחיים, לעולם לא אצליח להבין באמת איך הוא קורה.

אני מצלמת, מחבקת, מתרגשת, עוזרת להניק אם אפשר, מחזיקה את היד אם יש צורך בתפרים,
מכניסה את המשפחה שמחכה בחוץ, אם הזוג רוצה ו…חוזרת לעולם שבחוץ, שנוהג כמנהגו, כאילו לא התרחש זה עתה עוד פלא.
הנפש מרוממת, ההורמונים חוגגים והאנרגיות מחזיקות מעמד בערך עד שאני מגיעה הביתה, לפעמים עוד קצת.
כדי שאספיק לחבק את הבנות, להריח אותן ולהיזכר בלידות שלהן, לחבק ולהודות לבן הזוג המדהים שלי, שעבד כפליים בשביל שנינו בכל הזמן הזה.

חוזרים לשגרה?

התרוממות הרוח הזו נמשכת לה כמה ימים לאחר כל לידה.
שוב חוזרים מעט לשגרה המשפחתית, מתרגלים בחזרה לשקט ולשלווה.
אני מסתובבת באופן קבוע עם שני מכשירי טלפון ניידים. האחד רגיל והשני "הטלפון האדום" – טלפון שנועד ליולדות שלי בלבד.
כשהאדום מצלצל, בד"כ זה סימן שצריך שוב לעזוב הכל ולצאת…

לעיתים אני ממש חוששת לשמוע את הצלצול של הטלפון הזה, במיוחד כשאני מפנטזת על צהריים רגועים עם הילדות, על אחרי צהריים של התארגנויות, חברים וחוגים, על ערבים שקטים עם בן זוגי.
כשמועד משוער ללידה מתקרב, רמת המתח בבית עולה: אני לא זזה לשום מקום בלי הטלפונים, בלי תיק הלידה, בלי בגדים נוחים ללידה.
בן הזוג שלי כבר יודע שאסור לו שלא לענות לי לטלפון.
זה בדיוק כמו לקראת הלידות שלי, לא מתרחקים מעבר לרדיוס מסוים מהבית, כך שאין טיולים ארוכים, אין סופי שבוע ובטח שלא חו"ל.
גם לצאת בערב אני לא ממש אוהבת כשיש לידה באופק. אני מפחדת לחזור מאוחר מדי ולהתעורר עייפה ללידה באמצע הלילה.
כל צלצול או SMS מקפיץ אותי, האם גם היום אאלץ להחליף את כובע האמא בכובע הדולה?
ואיך זה שתמיד בחגים, ימי הולדת משפחתיים, וכשיש אורחים מוזמנים, דווקא אז יש פתאום טלפון אדום?

אכן מרפי כרגיל עובד נפלא והטלפון מגיע בדיוק ברגע הכי לא צפוי.
לפעמים אני דווקא מצליחה להרגיש ולדעת מראש בדיוק מתי זה יקרה.
שוב אני שוכחת מכל דבר אחר, עוזבת הכול מאחורי, לא יודעת לכמה זמן אבל יודעת כמה טוב זה ירגיש, כמה אני יכולה לתרום, לעזור, להרגיע, איזה אוצר מדהים אני עומדת לפגוש בקרוב….

ואם חשבת שאני מקטרת, אז לא הבנת כלום. אני מאד, אבל מאד אוהבת להיות דולה…