כשהייתי בת שמונה איבדתי את אמי למחלת הסרטן.
להיות יתומה מאם זו מציאות שמוכרת לי מאז ומתמיד, בה אני חיה ומתנהלת רוב שנות חיי – לעתים היא טובה יותר ולעתים קצת פחות, אבל באופן כללי מציאות לא רעה כלל.
עד שנכנסתי להריון.

לפני כ9 שנים בדיוק תכננתי להיות המאושרת באדם מכך שהפכתי לאמא.
זכיתי בתינוק מתוק שאהבתי בכל נפשי אבל האושר הגדול , לא הגיע כמתוכנן .
וכל מה שרציתי זה אמא משלי.

זיכרון של חלום

אני  עומדת בפתח החדר שלי,
אין דלת והחדר ריק מרהיטים.
אני יודעת שזה החדר שלי .
החלון באותו המקום וגם האריחים על הרצפה נראים אותו הדבר.

אני רואה אותה, לבושה בחלוק הבית/ בית החולים שלה.
נדמה לי שהיא הסתובבה במעגלים בתוך החדר הריק או שזה העולם שהסתובב סביבה.
אני מזהה אותה מיד .
אמא שלי.
שלא מזמן  הלכה לבית החולים ובשונה מהפעמים שבהם הייתה חוזרת כעבור יום או שבועיים –
היא לא חזרה.

במקומה התמלא הבית באנשים מבוגרים ,עצובים ונבוכים שסיפרו שהיא לא תחזור יותר.
אני נאלמת.
מושיטה ידיים באויר ולא מבינה .
והיא כמו מראה חוזרת על התנועות המוזרות שלי ,מנופפת בידיים בלי קול.

היה בחיקוי הזה שלה אותי משהו כמעט ציני. לא מבינה מה כל כך בזה שהיא שם.

החדר הריק ובו האישה שאהבתי מכל המשיך להסתובב בתוכי.
הילדה בת השמונה נשארה עומדת בפתח החדר מנסה להבין מה בו אמתי ומה חיזיון ולא אומרת כלום.

אתמול בלילה בלי לתכנן חזרתי לשם, אל אותו החדר.
לקח זמן עד שהבנתי שאני במרכז החדר רוקדת במעגלים מחבקת את הבת שלי בת החמש.
אני האמא והיא הילדה ואין דבר בעולם מלבד התחושה הנפלאה הזו.

שבילי חיי

השבילים של חיי הוליכו אותי למקום בו התרגלתי לחיות את חיי היומיום שלי ללא אמא.
כמו כל מאורע מכונן בחיים – משמח עד דמעות או מעציב עד בכי מר – אובדן אם גם הוא בסופו של דבר הופך לשגרה, כי הרי כולם אומרים ככה אז כנראה שזה נכון – החיים חזקים מהכול.

להיות אמא היה הגשמת חלום עבורי, אבל החלום הזה היה מלווה בפחד משתק מגודל האחריות.
הרגשתי שהחיסרון של מודל לחיקוי בילדותי השאיר אותי בלי קרקע בטוחה ויציבה.
בלי אמא שתבוא לעזרה בעת שגרה ובמיוחד בעת צרה.
לזאת התלווה הפחד שיום אחד אאלץ בעל כורחי לעזוב את ילדי שלי – כפי שנעזבתי אני.
בתהליך הלידה הארוך והמייגע שעברתי הרגשתי איך הפצע הזה הולך ונפתח וכבר בצירי הלידה התחלתי לחפש את אמא שלי.

אחרי שנולד בני הבכור, במה שנדמה כלידה הארוכה בהיסטוריה, נותרתי תשושה ומרוקנת.
סבלתי מאנמיה קשה וחוסר ברזל.
בלילה, בשעה שכל האבות הטריים התבקשו לעזוב את המחלקה ולאפשר מנוחה לנשים שזה עתה ילדו, התחננתי לאחות שתאפשר לבן הזוג שלי להישאר איתי.
הרגשתי שאני צריכה מישהו שישגיח שאני לא מתה פה בלילה בלי שאף אחד ישים לב.

צירי הלידה הציפו בי חרדת נטישה איומה.
כמו סופה שהגיעה מאי שם והמשיכה לסחרר אותי בכל התקופה הראשונה לאמהות.
עשרים שנה אחרי מות אמי מצאתי את עצמי מתאבלת שוב.

"אמא, תחזרי, אני צריכה אותך"

בזמן שהקרבתי את כל כולי לטיפול בתינוק שלי, הייתי זקוקה יותר מכל לאמא משלי.
אמא שתראה אותי ואת הצרכים שלי כמו שאני רואה את אלו של בני.
פנטזתי על אם דמיונית שהיא סבתא אולטימטיבית שתיקח מידיי את התינוק רק לכמה דקות, שתראה אם אני צריכה לאכול משהו, לישון או להתקלח.

לאחר כל כך הרבה שנים שהסתדרתי בלי אימא וקיבלתי את חסרונה כעובדה מוגמרת – פתאום בלי התראה אני שוב רוצה לצעוק : "אמא , את לא יכולה ללכת! תחזרי כי אני צריכה אותך!!"

ערב אחד אמרתי לבן הזוג שלי בדמעות שאני כל הזמן עצובה.
הבנתי שמשהו קורה לי והחזקתי עצמי בכוח שלא 'ליפול' לדיכאון.
פניתי לייעוץ ולטיפול ועם תמיכה והדרכה הבנתי את מה שקורה לי – אני חווה אמהות ללא אם וכמוני מרגישות אמהות צעירות רבות שאיבדו את אימן.

אובדן של הורה בגיל צעיר הוא כחוט המקשר ונוכח בכל האירועים המשמעותיים בחיים.
האֶבל הוא מעגלי ונוטה להתעורר מחדש בנקודות משמעותיות בחיים.
בעודי מתאבלת שנית על חסרונה של אמי, הכרתי מימד נוסף וכואב של האובדן.
כי כעת לא רק שחסרה לי אמא, כעת חסרה בפאזל החיים שלי גם סבתא.

בתקופה הראשונה שאחרי הלידה היה קשה לפנות זמן ומקום להתאבל, אולם עם הזמן שחלף לקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים:
ההזדמנות לעכל ולעבד מחדש בראשי את האובדן – הפעם בצורה טובה יותר שתאפשר לי לצאת מחוזקת מן החוויה.

אמא בלי אמא

בעשור האחרון אני דולה ומטפלת ומלווה נשים במעגלי פוריות, הריון ולידה.
מתוך החוויה האישית שלי, התחזקה בי עוד יותר תחושת השליחות והרצון ליצור מרחב לתמיכה וטיפול בנשים בתהליכי פוריות, הריון ולידה.

בהכשרתי אני רפלקסולוגית בכירה מומחית בטיפול בנשים במעגלי הפיריון, דולה , מדריכת הכנה ללידה ומלווה תהליכים רגשיים בשדה הלידה בגישת הBOT  Birth Oriented Therapy

לווי של נשים בנות ללא אם בדרך להפוך היות אמהות ללא אם הפך בשנים האחרונות לאחד הנושאים המרכזיים בעבודה שלי, בקליניקה ובחדר הלידה.

כתבה מיכל גולדשטיין – דולה תומכת לידה, מדריכת הכנה ללידה, רפלקסולוגית בכירה ומטפלת בגישת BOT

זקוקה לדולה תומכת ומכילה?
מלאי שאלון התאמת דולה ונמצא לך את האחת המתאימה עבורך.