"לא נרשמתי לזה", היא אמרה לי , דומעת, בעודי יושבת מולה ומחזיקה לה את היד והרופא המרדים יושב מאחורי גבה ומחבר אותה לאפידורל אחרי שעות ארוכות של צירים.
היא באמת לא נרשמה לזה.
היא נרשמה לקורס הכנה פרטני ללידה, היא נרשמה לשירותי דולה, היא נרשמה למרכז הלידה הטבעי…
היא ממש לא נרשמה לחום שעלה לה עוד בבית עם הצירים, להאטות בדופק העובר שנרשמו במוניטור, להמלצה על פיטוצין שהגיעה בעקבות אלה, לאפידורל שגם לא עבד כמו שצריך ו…
לניתוח קיסרי.
"תכניות נועדו להשתנות" אמר פעם מישהו, ואין דבר נכון מזה בכל הנוגע ללידה.
כל כך הרבה לידות מתחילות בכיוון אחד ומסתיימות באחר שההכרה בכך היא הכרחית בעיני לחוויית לידה טובה.
מה הכוונה בלהכיר בכך?
האם אני מציעה לוותר מראש ופשוט לזרום?
האם אני ממליצה ללכת מראש על התסריט הכי פחות רצוי – רק ליתר בטחון?
לא.
אני עדיין ממליצה לכל אשה לייצר פנטזיה של חוויית הלידה האולטימטיבית ולהיעזר בדמיון החיובי כמשאב משמעותי בלידה.
אני עדיין ממליצה לכל אשה לרכוש ידע על כל האפשרויות העומדות לפניה, לדעת מה חשוב לה ולבנות תכנית לידה.
אני עדיין ממליצה לכל אשה להאמין בגוף שלה ובעובר שלה ולדעת שהיא יכולה לעשות הרבה מעבר לדמיון הפרוע שלה.
אבל אחרי כל אלה, אני ממליצה לה גם ללמוד להכיר בכך שהיא עשתה מספיק.
ההכרה הזו – שעשית מספיק :
שהתכוננת בדרך הכי טובה שאת מכירה – רגשית ופיזית,
שעטפת את עצמך בתמיכה הכי טובה שיכלת לאפשר לעצמך,
שהיית פעילה בכל שלב בתהליך – לא רק פיזית, אלא גם בקבלת החלטות בכל אחת מהצמתים שפגשת בתהליך הלידה,
שאת אמא נפלאה – כי את מוכנה לשחרר שליטה, ולשחרר את הפנטזיה שלך לטובת הבריאות של התינוק שלך,
ושעשית מספיק – כדי שתהיי אמא בריאה לתינוק בריא, וכדי שהחוויה הזו תהיה שלך– עד כמה שאפשר.
אלה הם המפתחות שיאפשרו לך – אולי לא במהלך הלידה, אולי לא יום או יומיים אחריה, אבל בהחלט יתכן ששבועות או חודשים אחריה – להביט על התהליך הזה ולהבין את העוצמה של התהליך, את החוסן שלך, ואת הזכות – לחוות את מה שחווית על מנת להתחיל את מסע האמהות שלך.
נכתב בהשראת אשה יקרה, שעשתה הרבה יותר ממספיק, והרגישה גם בטוחה מספיק לשתף את זה:
