ליווי והתמסרות

בדר"כ הכל מסתדר על מנת שאוכל ללוות את הזוגות שבחרו בי כ-דולה, גם אם זה אומר שאני מלווה שתי לידות רצופות.
אבל לא תמיד… וכאן נכנסת דולה לגיבוי.

יום רביעי, שש וחצי לפנות בוקר.
הודעת טקסט מזוג מקסים לקראת לידה ראשונה טורפת לי את התכנונים לבוקר – לידה בדרך.
לאורך היום כולו, בעוד אני מלווה אותם מרחוק בטלפון במהלך השלב הלטנטי בלידה ומחכה להתקדמות, התחלתי להרגיש לא טוב.
הגרון… הראש… קצת חום… איפה הגבול בין לא מרגישה טוב לחולה?
במיוחד עבור דולה שצריכה להיות קרובה כל כך לאשה בלידה ובהמשך לאמא ולתינוק טרי?
באיזה שלב בדיוק מחליטים שמשחררים, מפעילים גיבוי ולא מתקרבים לאשה שכל כך רצתה שאהיה אתה בלידה?

בשעות הערב עדכנתי את האב לעתיד, שנראה שאני מפתחת מחלה.
במקביל, נתמכתי ועדכנתי כל הזמן את ה-גיבוי – הדולה שלי, אורנית מזרחי. הדולה שלמדה איתי בקורס דולות, שליוותה אותי בלידת הבית שלי, ושמלווה אותי לאורך כל דרכי כדולה – דולה ל-דולה, כמעט אמא נוספת.

לשחרר ולהפעיל גיבוי

אחרי שגם הלילה עבר ללא התקדמות משמעותית בלידה, הם החליטו להתקדם לבדיקה בבית היולדות לפנות בוקר.
אחרי התלבטות קצרה נוספת הבנתי שאני צריכה לשחרר ולהפעיל גיבוי.
כמובן שזה לא פשוט לשחרר, אחרי הדרך שעברנו יחד, ההיכרות, והידיעה שהיא סומכת עלי שאהיה שם..
אבל החלטתי להעביר את הלידה הזו לידיים הטובות ביותר שאני יכולה לבחור – ה- דולה שלי.

מאותו רגע, סביבות שמונה בבוקר ו26 שעות לאחריו, אורנית לא זזה מצידם. עיסויים, רפלקסולוגיה, הומאופטיה, תנועתיות, תנוחות, הנחיה ועידוד.
ולי נותר רק להיות דולה אונליין, מרחוק, ולהתעדכן מאורנית. לעודד, להתרגש, לצפות, להציע רעיונות ו… לחכות.

לחכות ללידה שלמרות שהיתה ארוכה כל כך ומלחיצה לעתים, תיגמר בלידה טובה ומושלמת של תינוק יפיפה (ראיתי תמונות).

אז מה נשאר לי? להודות על הדולה שלי, אורנית מזרחי, שכמובן התאימה להם כמו כפפה ליד והיתה נפלאה כמו שאני יודעת שהיא,
להודות על הצוות המדהים בבית היולדות שליווה אותם בסבלנות עד ללידה
ולהחלים….