יום ראשון בבוקר.
התעוררתי בלי כוחות. שלחתי את הילדות לביה"ס ו… חזרתי למיטה.
העובדה שאני דולה מאפשרת לי לשלוט ביום שלי ולעשות מה שבא לי,
אבל יסורי המצפון לא ממש אהבו את הרעיון שהתעוררתי ב12 בצהריים…
יום עמוס ביותר. תור לרופאת שיניים עם הילדות, הבכורה נקעה את הרגל…
ב19:00 צלצל הטלפון. גילי ביקרה אצל הרופא. הוא שלח אותה למיון יולדות לאחר שמצא 5 ס"מ פתיחה בבדיקה ווגינלית.
בבית החולים מצאו רק 3 ס"מ, וקצת צירים.
בזמן שאצלה התקדמו הצירים אני ארגנתי הכל בבית.
בתשע, כמה דקות אחרי שבעלי הגיע, החלטנו שכדאי שאתקדם אליהם.
"נחת קצת בצהריים? שאל האהוב שלי, "לא, אבל ישנתי כל הבוקר. היו לי יסורי מצפון בגלל זה, אבל עכשיו כבר לא", עניתי ויצאתי לדרך.
הגעתי אליה עדיין במיון.
עם צירים סדירים אבל לא כואבים במיוחד.
הרופאה בדקה וכבר היו 4 ס"מ. היא אישרה להכנס לחדר הלידה הטבעי.
חשבנו יחד. אחרי הלידה המדהימה הקודמת בה הייתי הדולה שלה היו לנו ציפיות גבוהות.
גילי פחדה להכנס לחדר לידה כשאינה בלידה עדיין ולהזדקק לזירוז.
החלטנו להסתובב קצת ולראות מה קורה. בן זוגה הלך לנוח קצת.
בחוץ חשוך קר ושקט. העברנו שעות שקטות. נשימות, שיחות, רפלקסולוגיה באמצע המסדרון.
הבנו שאנחנו לקראת לידה חדשה, שכנראה לא תהיה דומה לקודמת אבל בהחלט תהיה חוויה טובה.
בשתיים לפנות בוקר נכנסנו לחדר הלידה הטבעי.
לאחר שבחרה להסכים לפקיעת מים קראנו לבן זוגה ונכנסנו למקלחת. נעזרתי בשמנים ועיסיתי אותה.
בכל ציר היא כוונה את המים לבטן וזזה. בהתחלה בתנועות קלות וכמעט לא מורגשות.
לאט לאט הרגשתי שהצירים נעשים תובעניים יותר. נשמנו יחד והמשכתי לעסות. בן זוגה מוצא את מקומו בתהליך ומחכה בסבלנות.
בסביבות שלוש וחצי הרגשתי בעצמי לחץ למטה. מהר מאד הבנתי שאני מזדהה אתה – גם לה לוחץ… כשביקשה קראנו למיילדת.
יצאנו למיטה. עמידת שש. השקט שהיינו בו עד אותו רגע הפך לקולות של לחיצה.
חלי, המיילדת רק שמרה בעדינות שהראש יצא לאט ועודדה אותה
3-4 לחיצות והיא יצאה – נסיכה מושלמת. אחות ל2 גברים. אפילו בלי תפרים…. כמה אושר….
שש וחצי בבוקר.
נכנסתי לישון מוצפת אוקסיטוצין. בשבע ורבע נוגה התקשרה. נשמע שמשהו מתבשל…
הנחיתי אותה מה לעשות וקיוויתי שהתינוק שלה ייתן לי קצת זמן לישון ולהתאושש. ישנתי כל הבוקר, וגם בצהריים.
בסביבות 22:00 כבר היו צירים כל 10 דקות. נכנסתי לישון עוד קצת. קצת אחרי 23:00 התקשר בן זוגה – המים ירדו.
קצת אחרי חצות הגעתי ללניאדו.
מאחר ונוגה בחרה בי כדולה רק בשבוע 39, הכרתי לראשונה את בן זוגה במיון.
נכנסתי אל נוגה במיון עם צירים חזקים מאד… וירידות דופק בכל ציר.
בגלל ירידות הדופק והעובדה שהלידה הקודמת היתה קיסרית לא הכניסו אותה למרכז הלידה הטבעי.
הצירים התקדמו ונוגה התמודדה מדהים אך הצוות היה לחוץ… הדופק של התינוק היה מטריד מעט.
עברנו מתנועתיות בעמידה ועל הכדור לשכיבה עם הצד עם חמצן.
ואז נכנסה הודיה. סופסוף אפשרה לחזור לתנועתיות – עמידת שש על המיטה.
זה עבד כמו קסם… נוגה הספיקה רק לחשוב על אפידורל, והבנו שהיא כבר לוחצת.
מפתיחה של 6 ס"מ היא קפצה ללידה. תוך דקות ספורות היא החזיקה בן שלישי מקסים בידיים…
שש בבוקר.
שוב במיטה. עייפה אך מרוצה…
כמה זמן יקח לי להתאושש מהג'ט לג ולחזור לסדר יום רגיל?
