מהרגע שהודעת לי שאת בהריון שני, כל מה שחשבתי עליו הוא "איך נדע שהיא יולדת?"
כן, יש לי כבר כללים, פחות או יותר, אבל הם בדר"כ מתאימים לנשים שאפילו כשהן מתמודדות עם הצירים מדהים – אפשר לראות או לשמוע עליהן את הכאב. אצלך, מנסיון הלידה של גלית, ידעתי שזה לא המקרה. ידעתי שנצטרך הפעם להיות עוד יותר זהירים וקשובים כדי שלא תלדי בבית בטעות, וסיכמנו שתהיי בקשר על כל דבר קטן ותחפשי צירים שכואבים לך ואורכם כדקה.
18.02.13. סביבות 22:00. עדכנת שהיו 2 צירים ארוכים, אבל רחוקים מאד אחד מהשני.
23:30 בערך, אני בדיוק עמדתי להכנס לישון. אמרת שהם ארוכים, לא סדירים אבל נראה לך שזה זה. סיכמנו שתכנסי להתקלח קצת, ואני אתארגן לצאת לכיוון שלך, ונדבר עוד חצי שעה.
בסביבות 24:00 יצאתי אליכם. ידעתי שיתכן שזה מוקדם מדי, אבל ממש לא רציתי לקחת סיכון, ואם את אומרת שכואב לך – אני מאמינה.
19.2.13 00:30. אני מגיעה אליכם ואת רגועה. מחייכת. הצירים כואבים לך מאד אבל די רחוקים זה מזה. בין הצירים את מנסה לנוח, מתה מעייפות, ואז כשהציר מגיע הוא כואב עוד יותר. הפעם קשה לך יותר למצוא את המקום שלך. לא נוח להסתובב, את זקוקה ליד של ברק ואפילו מרשה לי לעסות אותך בזמן הצירים. אני מעסה לך את הגב עם מרווה מרושתת, ברק מחבק ומרגיע, ובין הצירים את ממש נרדמת. אחרי זמן מה מתחילה בחילה ואת מקיאה, וזה סימן שזה לגמרי אמיתי. אנחנו מתלבטים ביחד מתי לצאת ואני מציעה שתכנסי להתקלח ונראה מה קורה. הצירים עדיין רחוקים מאד זה מזה. את וברק עולים למקלחת. את לא רוצה שאצטרף ואני יושבת בסלון. ברק מעדכן אותי מדי פעם כשיש ציר. כשאת יוצאת מהמקלחת את כאובה עוד יותר ולוחץ לך יותר לכיוון הגב התחתון. יאללה, נתארגן לצאת.
מקפיצים את אבא שלך לשמור על גלית. לפני שהוא מגיע אתם עוד עושים בוק צילומי הריון ליד הדלת, ואני צוחקת לעצמי. אם לא הייתי מכירה אותך מהלידה הקודמת לרגע לא הייתי חושבת שאת קרובה ללידה. אבא שלך מגיע, מתרגש ומחבק אותך. יוצאים לדרך.
אם אני זוכרת נכון הצירים ריחמו עליך ולא היה אפילו ציר אחד בדרך הקצרה מהבית שלכם לבית החולים. בדרך אמרתי שאם זו היתה מישהי אחרת לא הייתי נותנת לה אפילו 2-3 ס"מ, ברק אמר שזה מזכיר לו את אותה שיחה בלידה הקודמת, והסכמנו שזו הסיבה שאנחנו יוצאים לדרך.
ברגע שחנינו ב"מאיר" היה עוד ציר. עלינו לאט לכיוון חדר לידה. הגענו בסביבות 4:00 לפנות בוקר. המיון עמוס בטירוף אבל יפה הגיעה אלינו בסוף. סיפרנו לה שהיא זו שיילדה אותך בלידה של גלית, ושלא רואים עליך אבל את מתקדמת מהר, והיא הבינה עניין ומיד בדקה אותך – 4-5 ס"מ… מדהים. מוניטור קצר, ואת עומדת ליד המיטה ואומרת שלוחץ לך למטה, לקקי. לידה ראשונה מהירה וטובה היא סימן טוב לעוד לידה כזו ולכן קראתי ליפה, ממש לא התאים לי לתפוס את התינוקת בעודך עומדת במיון…
חדר לידה טבעית תפוס, את רוצה חדר, פרטיות, לא משנה כבר איזה. עברנו לחדר מספר 1. גם חדר הלידה מלא עד אפס מקום. בראש שלך יושב חזק סיפור הלידה של גלית, אז עמדת ליד המיטה עם 9 ס"מ, המים ירדו וצ'יק צ'ק ילדת. גם אני , מהיכרות עם הלידה שלך ועם לידות שניות מהירות, חוששת שזה יהיה מהיר מאד. 2 מיילדות נכנסות לחדר. אחת מהן היא לורן המדהימה. בלי לדעת את זה את אומרת לי שאת רוצה אותה ואני רומזת לה בעדינות שתשאר אתנו. אחרי דיון עם המיילדת השניה היא אכן אתנו. צריך מוניטור קצר, כי הקודם לא היה מספיק. את רוצה להשתחרר מהמוניטור ואחרי זמן מה אני מזכירה ללורן שרצית לידה טבעית ושאת יכולה לחתום על ניטור לסירוגין על מנת שישחררו אותך מהמוניטור והיא מביאה רופאה שתחתים אותך. כולנו בציפייה שמשהו יקרה, ומהר.
בינתיים הפתיחה מתקדמת, לא מהר מדי, ושק מי השפיר שלם. לורן אומרת שאם את רוצה היא יכולה לפקוע את המים ואת תלדי, אבל את מעדיפה לתת לתהליך לקרות באופן טבעי. אנחנו מחכים. את עייפה ולכן מבלה את רוב הזמן על המיטה. לורן ואני מעודדות אותך להקשיב לגוף שלך. בשלב מסוים את כן קמה מהמיטה ועומדת לידה אך חוזרת לאחר מכן. הזמן חולף . הצירים כואבים יותר ויותר גם אם עדין רחוקים. בחלק מהצירים את אומרת שאת לא ייכולה יותר. אני מרגישה שאת חוששת מהסוף, ואת מודעת לפחד הזה – לגמרי. את מדברת עם העוברית הקטנה, מבטיחה לה שהכל בסדר, שאת שומרת עליה, שאת מבינה את הפחד שלה. מתישהו בין הצירים אני מזכירה לך להחליף את ה"אני לא יכולה" ב"אני יכולה" ומשם את יוצרת לך מנטרה שמלווה אותך בשאר הצירים. כל ציר שחולף מאותו שלב את מתכנסת אל עצמך ואל הקטנה, ממלמלת מילים שברורות רק לשתיכן, מרגיעה אותך ואותה גם יחד. אנחנו רק מלווים, ממתינים, מעודדים, מלטפים ומרטיבים אותך עם חיתול רטוב.
הזמן חולף. את רוצה ללדת עם לורן ומבינה שבשבע היא הולכת . בשלב מסוים את מסכימה שהיא תפקע את המים, רק שלא נגיד לך. בבדיקה הבאה זה מה שקורה.
מיד עם הפקיעה התחיל הלחץ. למרות הפחד ותחושת חוסר האונים התחלת ללחוץ, כמו בספרים, לחיצה פיזיולוגית, הוצאת אויר, וכשזה התחזק השמעת פתאום קולות של לחיצה – לא צעקות של ממש, אבל בהחלט קולות שהופתעתי לשמוע ממך (אחר כך אמרת שפשוט עשית מה ששמעת בחדר ליד כמה דקות קודם לכן, ושגם אם זה היה בשפה אחרת זה היה יוצא לך אותו דבר). לחצת מצוין אבל במקביל נלחצת, נבהלת מהלחץ האינטנסיבי, בקשת שליטה בחזרה. ברק ניגב לך את הפנים עם חיתול רטוב. תוך כמה דקות היא יצאה. מלאה בשיער שחור יפיפה כמו של אחותה. לא מפסיקה לבכות – כמו חולקת אתך את הקושי והכאב שעברתן יחד.
אחרי הלידה אמרת לי שהרגשת שזו היתה לידה הרבה יותר קשה מהקודמת. כמי שצפתה מהצד, הרגשתי שעשית המון עבודה רגשית בלידה הזו, אליה הגעת אולי קצת פחות מוכנה, ושדווקא נתת המון קרדיט לתחושות שלך ולגוף שלך, וביחד עם ליאת התגברת על הפחד – עשיתן את זה.
עכשיו אתם כבר משפחה מלאה. כמה כיף שהיה לי חלק בתהליך הזה…
אוהבת
רוית