רועי הוא מספר שלוש שלנו. אח למתן ולאלעד. כמעט שנתיים חיכינו להריון הזה, וכמעט ויתרנו. לא הייתה לי רירית רחם עבה מספיק לקליטת הריונות, והמחזורים לא היו סדירים. במעקב זקיקים שעשיתי אצל רופא הנשים הוא אמר – חמוד'לה, יש רירית ויש ביוץ – לכי הביתה מיד ותכיני שעורי בית. חנונה שכמוני – אף פעם לא דחיתי שיעורי בית, וציתתי בשמחה. שמחנו עם ההיריון מאד, שיתפנו את הילדים שיצאו מגידרם מאושר, וחיכינו.
לא היה לי נוח. לא הצלחתי לעמוד בקצב שמתבקש בבית עם שני בנים. שלומי התגייס והיה זמין ככל הניתן, כדי להקל עלי. האגן כאב לי, הגב כאב לי, כל שינוי תנוחה גרר אנחות שהגיעו הישר מפולניה. מבחינתי זה הספיק.
במעקב שעשינו בשבוע 38, גילינו שאני מסתובבת עם פתיחה של 2 ס"מ. הרופא שלי שהבין את העיפות שלי, הציע לעשות סטריפינג בהנחה שתוך יומיים אני יולדת. הסכמתי בשמחה.
צירים היו כל הזמן כבר כמה שבועות, במקצבים באים והולכים, ולמרות שעליתי רק 9 ק"ג, הזדהיתי מאד עם אמא פילפילה.
קמנו בשישי בבוקר עם תכניות ליום שלם בתל אביב. הוזמנו לארוחת בוקר אצל ניר וטלי, ותכננו לטייל בשדרות כולנו, עם ליאת ושי שהגיעו לארץ לביקור. הצירים היו ברורים מאד באותו הבוקר, כואבים קצת יותר, ובמרווחים של 10 דקות. החלטנו להכניס לאוטו את התיק ללידה, והכנו תיק לגדולים, לכל מקרה.
לאט לאט במהלך היום הצירים התקרבו. הצעדות והטיולים היו יעילים מאד. חזרנו בארבע להורים של שלומי, ותזמנו במשך שעה צירים כל חמש דקות. ליאת שלחה אותי לאמבטיה עם כוס יין, שלומי תפס את הראש והודיע שהוא לא מרגיש טוב, ואני התחלתי להיות נרגשת ועל קוצים. החלטנו להתקרב לבית היולדות. הפקדנו את הילדים אצל טלי ורני, ונכנסנו למיון יולדות בחמש וחצי. במקביל רוית יצאה לכיוון שלנו אחרי שעודכנה במהלך אותו היום על התזמונים. לא היה ספק שהנה זה בא.
נבדקתי והייתי עם פתיחה של 3 ס"מ, אבל הצירים היו משמעותיים והתקרבו אחד לשני מאד. במוניטור היה לי ממש קשה לשכב, ושוחררתי כדי לנוע ולהסתובב. בצירים נשענתי על שלומי, כשרוית עיסתה לי את הגב ולפעמים החלפנו.
אמא שלי הגיעה, למרות שעברה ניתוח באותו הבוקר. היא הלעיטה את עצמה בכדורים, והתייצבה החדר לידה. המשפחה התחילה להתאסף, ואנחנו ניהלנו דיון עם צוות בית החולים משום שרצינו להיכנס לחדר הטבעי.
אלעד, מספר שתיים שלנו, נולד בחדר הטבעי במאיר. הלידה הייתה קצרה ומדהימה, אבל השילה לא יצאה, ועברתי ניקוי רחם בחדר לידה, ללא משכחי כאבים – חוויה לא קלה.
הפעם, הרופא שלי ביקש שאאפשר פתיחת וריד למקרה ששוב לא תיולד השלייה, ואזדקק לטשטוש. בגלל הצפי הזה הסכמנו על חדר לידה רגיל, אבל באוריינטציה טבעית לחלוטין, ורוית גייסה אלינו את שרי, המיילדת המהממת מכולן.
לחדר הלידה נכנסנו בשבע וחצי בערב והלידה התקדמה במהירות. הצירים היו יעילים ועוצמתיים. חיפשתי תנוחה להתמודד איתם, והיה לי קשה לעמוד בשלב מסוים. בשלב הזה קיבלתי את הצירים על הברכיים, נשענת על גב המיטה, כששלומי מעסה לי את הגב ורוית מולי מצח למצח, מדברת, מרגיעה, מזכירה לנשום ולעשות קולות. כאב לי מאד. יותר ממה שזכרתי. ביקשתי לקבל גז צחוק אבל המשאף לא עבד. בין ציר לציר קרסתי על המיטה, והיה שלב שאפילו נרדמתי בו לרגע. תוך כדי הצירים לא ידעתי את נפשי מכאב. לא מצאתי לי מקום, והייתי קצת מבוהלת. הרגשתי שהגעתי לקצה, ושלא אוכל עוד להתמודד. שרי בדקה אותי ואמרה שאני בפתיחה מלאה. היא הציעה לפקוע את מי השפיר, ומיד הסכמתי. עם שחרור הלחץ של מי השפיר הייתי חייבת ללחוץ. הזזתי ממני את כולם, נעמדתי על ארבע, ורועי פשוט החליק החוצה ברגע. שרי העבירה את רועי בין הרגלים שלי והניחה אותו מולי, כשאני כרעתי אחורה. הוא נותק מחבל הטבור – שלומי חתך אותו, ואני נשכבתי עם רועי עטוף בידי.
זה היה מדהים. שמונה ארבעים ושתיים בערב, שעה ורבע אחרי הכניסה לחדר הלידה, ורועי היה בידיים שלי. כעור ואדום ושלנו. הוא מיד התחיל לינוק, במקביל לעיסוי הבטן הנמרץ שקיבלתי כדי לקדם את הוצאת השיליה. הוריד הפתוח שימש לקבלת פיטוצין, והשיליה נולדה לה שלמה.
בעוד שלומי ואני מתוודעים לגור הקטן שלנו, ורוית סביבנו מצלמת את הרגעים הראשונים, התחילו להכנס בני המשפחה שחיכו בחוץ. אחד אחד עברו אצלנו, נרגשים.
הייתי רעבה. משלוח מאריגטו הגיע ישירות לחדר הלידה. שלומי רוית ואני שלפנו את המקלות וחיסלנו מגשים של סושי. הסושי מבחינתי סימל את סוף ההריון בצורה מושלמת ומהנה במיוחד.
עברתי לחדר האשפוז עם טלי, ושלומי צירף אלי את רועי לביות מלא מאוחר יותר. התחושה הזו של האחרי, כשהתינוק הקטן והחמים הזה שוכב לו לצידי היתה מהממת.
בשבת בבוקר, הראשונים שהגיעו אלי היו מתן ואלעד. נרגשים כל כך, וגדולים כל כך. מאותו הרגע הם נשבו בקסמו, גאים ברועי מאד.
אז הנה אנחנו חמישה (חמסה). אמא, אבא ושלושה בנים… מתנה נפלאה לחג האהבה.