ההריון הזה היה מדהים לכל אורכו… מדהים…כשבוע לפני שנכנסתי להריון הייתי בייעוץ אצל מתקשרת קבלית, שבין הדברים הראשונים שהיא אמרה לי, עוד טרם ידעה את מצבי המשפחתי ופרטים נוספים עליי, היה "מה עם ילד? הנשמה כבר פה". כבר אז התרגשתי מאד… שבוע אחרי זה נכנסתי להריון והרגשתי את זה די מהיום הראשון.
הנשמה הייתה פה, גם שם היה לה כבר, מלפני כמה שנים. "לבת שלנו אנחנו נקרא שירה" ידענו את זה.
כל ההריון הרגשתי סקסית ויפה, על אף שעליתי די הרבה במשקל. העליה הזו לא הפריעה לי – אני הייתי בדרך להיות אמא, הגשמה חומרית של נשמה רוחנית, וגופי צבר חומר – אני קיבלתי את זה בשלום.
בתחילת ההריון בכלל לא חשבתי איך הלידה שלי תהיה, אך ככל שההריון התקדם ופגשתי אמהות ותינוקות שנולדו בדרכים שונות, ידעתי יותר ויותר בבירור שבתי לפחות תנסה להוולד בדרך הטבעית, ואני ארגיש אותה בדרכה החוצה, כל רגע ורגע. לכן החלטתי ללכת על לידה ללא משככי כאבים, טבעית ככל האפשר. בן זוגי ואני עשינו קורס הכנה ללידה, ובסופו החלטתי שאני רוצה ליווי נשי צמוד ולכן בחרתי את רוית כדולה שלי. לא חששתי מהלידה וציפיתי לה כאל חוויה ייחודית שלי עם התינוקת שלי וגם כאל הזדמנות ליישם את הידע שיש לי. בחודש האחרון להריוני כבר הייתי כולי מכונסת בתוך בועה של לידה, וכמובן שהיה קשה לי מאד להמשיך בשגרת העבודה.
כשבועיים לפני התאריך המשוער יצא לי הפקק הרירי, וכל מי שאמרתי לה על זה אמרה "טוב אז בטח עוד כמה שעות תלדי". התחלתי להרגיש את זה קרוב, אבל כמובן שהייתי מהמאושרות שמסתובבות ללא פקק מלא זמן. כעבור שבוע, בעבודה, התחילו לי כאבי בטן ודימום חלש, התחפפתי מהעבודה במחשבה "וואי אני יולדת". אהה כן בטח. רק שגעתי את רוית. יומיים אחרי זה כבר הייתי סגורה על זה שאני לא יולדת ב-2009 ואז באותו לילה התחילו הצירים, חלשים ומרווחים מאד, אבל אי אפשר היה להתבלבל. בשבת 28 בפברואר הצירים באו אחת לשעה ולקראת הערב הצטופפו. סביבות 10 בערב הצירים הגיעו כל 7 דקות, התחזקו קצת והיו סדירים. רווית המליצה לי לישון אבל בשלב הזה כבר לא הצלחתי. החל מ-11 בלילה החלתי לנוע – רקדתי, הייתי על הכדור ועל ארבע ליד המיטה, מסתכלת על בעלי ועל החתול שלי ישנים שינת צדיקים. ב-2 בלילה הצירים של 30 שניות התחילו להגיע כל 3 דקות. הערתי את בעלי ואת רווית ונסענו לביה"ח מאיר, שם מדדו צירים סדירים ופתיחה של 2 בלבד ומחיקה של 100%…האנדורפינים התחילו לעבוד, נראיתי כמו אחרי סקס טוב – לחיים סמוקות, עיניים בורקות, שפתיים נפוחות…אחרי 4 שעות של טיפוס במדרגות בית החולים, והרבה המאופטיה ורפלקסולוגיה מרווית, מדדו לי 2.5 ס"מ פתיחה בלבד. גופי נכנס למוד של עייפות קיצונית. הצירים נחלשו. השתחררתי על דעת עצמי והלכתי לבית של הוריי להתאושש. התקלחתי, אכלתי והלכתי לישון ליד בן זוגי ששלחתי לנוח עוד קודם. לאחר שעתיים התעוררתי כמו חדשה, הצירים פסקו. התלבשתי, הערתי את בעלי ויצאנו לטייל בתקווה שהצירים יחזרו. בלית ברירה לבשתי את הבגדים של אמא שלי וזו הייתה הפעם הראשונה ב-9 החודשים האחרונים שלא הרגשתי סקסית.
בעלי רצה סושי ולכן הלכנו לכיוון קניון ערים לסושיה הלא רעה בכלל שיש שם. אחרי כ-3 דקות של הליכה חזרו הצירים. כשהגענו לקניון, הרגשתי "קליק" ונזילה שלא הייתה לי שליטה עליה. "ירידת מים" חשבתי לעצמי וציפיתי לשלולית, אך היא לא הגיעה. המשכנו לצעוד ואף עצרנו ב"גזית" כי לרגע חשבתי שאולי כדאי למדוד את זוג המגפיים המאד נחמדות שם….
הגענו לסושיה, קנינו קומבינציה ואף הספקנו לאכול כמה חתיכות, כשפתאום הגיע ה-צ-י-ר ומיד הבנתי למה רווית התכוונה כשאמרה שזה הולך לכאוב יותר. ארזנו את האוכל והמשכנו לכיוון הבית בהליכה מעניינת משהו כי כל 2 דקות בא ציר ארוך וכואב. זה אמנם לא הפריע לי להתעקש שבא לי גלידה ולקנות שוקובו בקיוסק תוך כדי ריקוד צירים מהמם לאללה. הגלידה עזרה לי להעביר איזה שלושה ארבעה צירים בטוב טעם.
סביבות 12 וחצי בצהריים, שוב התקשרנו לרוית ואחי הקפיץ אותנו לבית החולים. הפעם מדדו 3.5 ס"מ פתיחה והצירים היו הרבה יותר ארוכים וכואבים. כשהייתי מחוברת למוניטור, העברתי אותם על הכדור, ואחרי זה – כבר התחלתי לרקוד ממש ולשיר. רווית עזרה לי בעיסוי גב תחתון וזה היה נסבל ואף מעניין. בין הצירים דיברנו וצחקנו שלושתנו. היה רגע של ניקוי גוף טוטאלי כולל הקאה עצבנית. היה ברור שהפעם אני נשארת ללדת. בא הרופא הצעיר שהכרתי אותו מהלימודים שלי באוניברסיטה, נתן לי את 3 המשפטים התקניים על סכנה של העדר ניטור עובר רציף בחדר הלידה הטבעי ו-הופ – תוך כמה דקות הינו כבר בחדר מס' 12, גדול, מרווח, עם ג'קוזי. כמובן שמיד נכנסתי למים. עוד הייתי מספיק נוכחת כדי להרגיש שחסר לי נרות, אך את תחושת הזמן כבר איבדתי כי היה נראה לי שאיגור ששלחתי אותו לקנות נרות חזר תוך דקה.
על הגב בג'קוזי הצירים נחלשו ונחתי מעט אך ידעתי שהצירים נחוצים לכן עברתי על ארבע והם שוב חזרו, יותר חזקים ותכופים. נראה לי שהפתיחה הייתה סביבות 5 באותו הזמן – וזה היה הרגע בו איבדתי לא רק את תחושת הזמן אלא גם את הזיהוי העצמי שלי עם זו שילדה בחדר מס' 12. זו הילדה הייתה בכאבים מטורפים, צעקה בקולות נמוכים, אחר כך בצרחות, אחר כך שוב בנמוכים, נעמדה על ארבע, נשכבה על הכדור, נתלתה על בעלה, שוב היה כואב, שוב הפוגה, ניגבו את פניה במגבת רטובה, שוב כאב, בחילה, מיילדת אומרת משהו, צעקות, ג'קוזי, כאב… היא הייתי בצירי לידה ואני לא ממש הייתי שם. דיברו אליי ושמעתי רק חלק, הייתי מכונסת כל כולי בתוך החוויה. אני לא זוכרת חוויה יותר" כאן ועכשיו" מזה.
רוית שאלה אותי כל הזמן האם יש לי צורך להתפנות והגיע הרגע שהתעורר הצורך הזה, באה מיילדת, מישהו אמר "9" ….לגוף לא נותר עוד כוח, בין הצירים נשכבתי על הצד והרווחים האלה נראו נצח כי תיכף עוד ציר היה עתיד לבוא… ואז נכנסה המיילדת ושמעתי "תחזיקי בברכיים שלך, תשתמשי בהן כקונטרה וכשיבוא ציר, לחצי למטה"… נראה ששמעתי את זה מספר פעמים, בשקט, נראה שהשתדלתי לעשות את מה שאמרו לי, למרות שהכל היה נראה על סף הבלתי אפשרי…."כל הכבוד, את גיבורה, את עושה את זה מצויין, תלחצי למטה, אל תלחצי למעלה….הנה הראש, רואים את הראש…הנה תגעי…" הכאב החזק פסק והרגשתי צריבה, הרגשתי את ידי המיילדת עושות משהו, ומשהו נלחץ מתוכי…"עצרי, אל תלחצי"… וידי המיילדת עוזרות לראש בתי להחלץ החוצה…,"עכשיו תלחצי"… הכאב והצריבה פסקו, אך משהו המשיך להתרחש. "הנה כתף…" …."הכתף השניה"…וחצי שניה אחרי זה משהו נשפך מתוכי החוצה ושמעתי בכי של תינוקת. "18:09" אמר מישהו ושמו אותה עליי. הכל מעורפל אבל נראה לי שחיבקתי אותה והתחלתי לצחוק בקול, בסוג של קטרזיס. תפיסת הזמן עדיין לא חזרה אליי… איגור חותך את חבל התבור, שוקלים אותה…3320…היא שוב עליי… זריקת פיטוצין וכעבור 2 דקות נולדת השליה…המיילדת בודקת אותי…"אין אף קרע ואין צורך בתפרים"… הורינו נכנסים… יוצאים….איגור מחזיק אותה…"עכשיו היא הולכת לתינוקיה" אני רוצה לבוא איתה אבל לא מאפשרים לי. "אבא יבוא איתה ואת תסתדרי ותבואי"
אני מורידה את רגליי מהמיטה, הערכת מצב קצרה… אין כאבים, רק כובד בבטן התחתונה. בעזרתה של רוית ירדתי מהמיטה, שטפתי את עצמי, התלבשתי ורוית לקחה אותי לתינוקיה שם ראיתי את איגור יושב ומחבק את בתנו, מחכה שאבוא ולא נותן לאף אחד להתקרב. בעלי המדהים, שילד איתי,לגמרי בתוך כל זה איתי, נוכח בעוצמה שקטה ומאפשר לי את ההתכנסות הזו שמתוכה נולדה ילדתנו האהובה שירה, זאת שבחרה בנו כהורים….נפרדתי מרווית היקרה..הנקתי את שירה קצת בתינוקיה, בדקו אותה, הלבישו ולקחנו אותה למחלקה. אחר כך היה ביות מלא, 3 ימים ולילות ללא שינה, צהבת ילודים, דקירות, מנורת UV… אבל כל זה נגמר וכעת אנחנו מתרגלים לתפקידנו החדש ולשינוי שנכנס יחד עם הקטנטונת לתוך חיינו.
אני מורידה את הכובע ומודה לבעלי האהוב איגור שעבר איתי יד ביד את ההריון ואת הלידה, וקיבל על עצמו את תפקיד האבא בצורה כל כך מרגשת… אני מודה לרוית שטרן היקרה, הדולה שלי, שבלעדיה החוויה לא הייתה יכולה להתגשם… אני מודה לצוות חדרי הלידה בביה"ח מאיר, ולמיילדת המדהימה שעשתה את עבודתה בעדינות מושלמת. אני מודה לבתי שירה שבחרה בי ובאיגור כהורים ונתנה לי במתנה את החוויה הראשונית ביותר של החיים שלי – הלידה שלה.
