חווית הלידה של עמית לא החלה עבורי ביום הלידה עצמו כי אם כמעט שבועיים קודם, כשהתקרב מועד הלידה המשוער וסימני לידה – אין
הגעתי כמו ילדה טובה לבית החולים פעמיים בהפרש של שבוע למעקב הריון עודף, ובפעם השנייה כבר הייתי צריכה להיות הרבה יותר אסרטיבית ובטוחה בעצמי על מנת לעמוד על שלי ולסרב לזירוז המוצע ע"י הצוות. אחרי הביקור הזה ידעתי שעוד יומיים כשאצטרך להגיע שוב כבר יהיה קשה לסרב וגם לעמוד בפיתוי, כי כבר לא קל לי לסחוב את ההריון הזה ואני בשבוע 41+.
ידעתי שזה אוטוטו קורה, וידעתי מה אני רוצה.
ואז ביום שני בערב, 12 שעות לפני שאני אמורה להתייצב שוב ולהיאבק על רצוני לא לקבל זירוז, בעודי בבית עם יובלי (אהוב נסע לסופר) יורדים לי המים, אבל באופן ברור… ללא היסוסים אני מיד מתקשרת לאהוב ולאמא – המים יורדים – צריך לנסוע לבי"ח!
אני מתקשרת לרוית לעדכן אותה, ומנסה להשאר רגועה, זה קשה. אמא ואבא מגיעים תוך דקה ואהוב תוך 5 דקות. בהחלטה של שנייה אמא באה איתנו ואבא נשאר בבית עם יובל. תוך כמה דקות אנחנו בבי"ח ואני עוד מספיקה להתקשר לד"ר שילון מהדרך ושוב, בדיוק כמו בלידה של יובל, שמחה שהוא מחזק אותי בעניין הסירוב לזירוז. שוב לתת לטבע לעשות את שלו – איזה כיף לשמוע את זה מהרופא שלי.
המוניטור מראה צירים לא רציניים, והם טיפה כואבים. אני מתקשרת לרוית כי אנחנו חושבים שכדאי שהיא תגיע, לאור הפעם הקודמת אין לדעת באיזו מהירות זה יקרה…
אני נשארת עם המוניטור כחצי שעה ולא רגועה מזה שאם יובל תתעורר אמא לא תהיה שם, אז אמא נוסעת אלינו הביתה ואהוב ואני נשארים ומתחילים לקלוט שזה קורה.
רוית מגיעה עם ערכת השיקויים והקסמים, והצירים מעט מתגברים אך הכאב נסבל בהחלט. בודקים אותי – פתיחה 3 – צריכה להמתין בחוץ כי אני אומרת שאני מעוניינת בחדר הטבעי. יש עוד קצת זמן. אני חושבת לעצמי (וגם אומרת לאהוב ורוית) – "מה, זה השלב שבו אני יכולה לקבל אפידורל? אמריקה! זה ממש לא יאמן!" אני יודעת שזה לא מה שאני רוצה אבל כבר בשלב הזה, מה שאח"כ יקרה בעוצמה הרבה יותר חזקה, זה קצת מפתה.
בחדר ההמתנה מאד לא נעים לי להיות עם צירים. מלא שם באנשים, חלקם אוכלים, אין טיפת פרטיות ובעיקר יש רעש והמולה. אני מתקשרת לאמא ומעדכנת אותה. קשה לי שהיא שם ואני גם חושבת על יובלי הרבה. אני מושכת עוד קצת ככה, רוית ואני מתחילות להסתובב במסדרון הלוך-חזור, הצירים מתגברים ואני כבר כאובה. בבדיקה נוספת פתיחה 4, קצת דיבורים של רוית וקידום של העניינים, ואנחנו בחדר הטבעי.
בערך חצות, ואני כבר מתמודדת עם צירים רציניים ומתחיל להיות קשה. אני נמצאת הרבה זמן בג'קוזי, משתמשת בכדור, אנחנו מצליחים לצחוק מדי פעם ולהפיג את המתח והכאב מעט, אבל כבר כואב-כואב… רוית כל פעם מטפטפת לי איזה שיקוי אחר. אחרי לא מעט זמן נכנסת ענת המיילדת ובודקת אותי שוב – פתיחה 5.5. אוקיי, זו התקדמות… אמנם לא זו שציפינו לה אבל התקדמות. ענת מקסימה ומאד מחזקת אותי בבחירה ובהתמודדות עם הצירים.
אני מרגישה צורך לנוח, יש הפוגה קלה ואני עולה על המיטה ואוגרת טיפה כוחות. מתקשרת שוב לאמא, הפעם כבר עם הרבה פחות יכולת לסנן רגש (כמה טוב) והקושי מדבר במקומי ואומר שהלוואי והיא הייתה פה ושזה קשה לי.
ומשם דברים לא ממש מתקדמים כמצופה. לרגע נדמה שכן – הצירים מאד מאד מאד כואבים לי, אחד על השני בהיסטריה ואני מרגישה שאוטוטו אני לא יכולה יותר. זמן מה ככה ואני רוצה שענת תבדוק שוב, עושה רושם שהנה הגיע השינוי. השעה בערך 3 ואני כבר הרבה זמן בכאב הבלתי נסבל הזה. כולנו בטוחים שהנה הבשורה מגיעה. ענת באה, בודקת, ו… אין שינוי בפתיחה. אני מרגישה שפטיש 5 קילו נוחת לי על הראש. מה??? איך זה יכול להיות??? אני כבר באמת מדברת עם אלוהים וכל שליחיו היהודים, הנוצרים והמוסלמים כמה שעות, אז למה זה לא מתקדם??? אני מאוכזבת ומרגישה חסרת כוחות.
ברגע של הפוגה ענת מדברת אליי ואומרת לי שאולי התכנית צריכה להשתנות ושאני יכולה לקבל אפידורל עכשיו ולהשאר בחדר הטבעי. אני במערבולת – כן? לא? פוחדת מאפידורל, לא רוצה ללדת עם אפידורל, אבל נגמרים לי הכוחות. בגזרת אהוב ורוית שקט – הם נותנים לי להחליט מה שאני רוצה. לפעמים זה כ"כ מקל כשמחליטים בשבילנו… אבל זה לא המקרה. אני מתאפסת רגע ומנסה לחשוב מה טוב לי. ואז, אחרי זמן מה שענת נותנת לי כדי לחשוב איך אני ממשיכה, אני אומרת לה שהאפידורל יעכב ואני פוחדת מזה, והיא אומרת את המשפט שמבחינתי עשה את השינוי – שאפידורל יבוא עכשיו עם פיטוצין כדי לזרז את העניינים. אני מסתכלת עליה וברגע אחד יודעת בדיוק מה אני רוצה ובעיקר מה לא. אני אומרת לה "אין מצב" נחרץ וממשיכה להסתובב בחדר. מאיפה הכוח? אין לי תשובה. כנראה שממש כאן מגיע השינוי המיוחל. אני נעה כל הזמן, נעזרת באהוב וברוית, מתחילה להרגיש את התחושות המוכרות של הבחילות והתשישות עד כדי כמעט עילפון. דווקא התחושות הקשות האלה מחזקות אותי ואני יודעת שהן מקרבות אותי אל השיא. מרגישה את זה. לאחר חצי שעה קשה (כמעט) מנשוא אני מתחילה להרגיש את הלחץ ורוית שולחת את אהוב לקרוא למיילדת. מגיעה מישהי אחרת לא מוכרת לי ולפני שאני מספיקה להתבעס ענת נכנסת ותופסת פיקוד לשמחתי הרבה… היא בודקת ומאשרת – פתיחה 9.
בשלב הזה אני כבר לא רואה בעיניים. זה קורה, זה קורה כמו שרציתי, זה קרוב, נשאר רק עוד קצת. כל כמה דקות יש רגע בו אני מרגישה שאני לא יכולה יותר, שאפסו כוחותיי, שאין סיכוי שאני עושה את זה, אבל כל פעם עם עידוד ותמיכה של שני היקרים שלצידי אני מצליחה. אני משתוללת מכאב ושוב לא מאמינה שאצליח, עד שברגע אחד ענת מסתכלת עליי במבט חודר, תופסת את המבט שלי ואומרת לי בטון שאינו משתמע לשתי פנים: "אפרת תסתכלי עליי עכשיו – בציר הבא את לוחצת כאילו יש לך את העצירות של החיים שלך והוא בחוץ". אני מצייתת כמובן, וכשזה מגיע אני לא רואה בעיניים ועמית שלנו יוצא לאוויר העולם בשעה 04:00 בדיוק, בתחילתו של יום האהבה. "נסיך של וולנטיינ'ס" כפי שכינתה אותו רוית.
עמיתי שלי, מרגע שיצאת ועד הבכי הראשון ספרתי את שתי השניות הארוכות בחיי, וכשהבנתי שחבל הטבור היה כרוך כמה פעמים נעתקה נשימתי וקלטתי כמה אתה חזק. לשנינו היה קשה ועשינו זאת יחד ילד שלי. עזרת לי ואני לך. אתה כ"כ יפה ועדין ומתוק שקשה לחשוב על הקושי הזה עכשיו, וזה הפלא האמיתי.
עמיתי – מימי ההריון האחרונים בהם המתנתי לך שתגיע ועד הרגע בו יצאת הסיפור היה מבחינתי הקשבה. הקשבה לעצמי, לגופי, לרצונותיי והקשבה לך. לא נותר לי אלא לאחל לנו שנמשיך בהקשבה הזו מעתה ועד עולם.
ברוך הבא למשפחה עמיתולי. אבא, אמא ויובלולי אוהבים אותך הכי!

לכל מי שהיה איתי בחוויה המופלאה הזו מגיעה תודה גדולה ואמיתית:
אמא יקרה לי – לא היית איתי פיזית, וזה אכן הרגיש מאד שונה, אבל היית כ"כ נוכחת אצלי בפנים… אוהבת אותך ומודה על הכל.
רויתי יקירתי – אז הפעם כן היה שימוש לבית המרקחת הנייד שלך  אך העיקר והדבר האמיתי הוא את – עם הידע, היכולת, הרוגע והניסיון, ומעל לכל – החיבור בינינו שעבד כ"כ טוב למן הרגע הראשון וברור שיכול להצמיח רק דברים טובים. את לא באמת צריכה שאגיד לך שוב שאת במקצוע הנכון, נכון???
אהוב שלי, בן זוגי ושותפי לדרך – עברת איתי את ההיריון הלא פשוט הזה והגעת איתי לקצה הדרך עם הלשון בחוץ. ועדיין, יכולתי להישען עליך כל תהליך הלידה בידיעה שהסלע הזה לא יזוז ממקומו עד הסוף, עד שאעבור את זה. זו הגדולה שלך, זה מי שאתה, זה מה שאתה עבורי. כל מילה נוספת מיותרת מלבד אהבתי אליך.