שבוע הלידה (27.4.2010 – 30.4.2010)

תאריך הלידה המשוער שלי הגיע. אצלי הכל כרגיל… אני הולכת לעבודה, אין לי שום כאבים, שום צירים (לא יותר מכרגיל בכל מקרה). אני כבר הגעתי למסקנה שזה כנראה לא הולך לקרות (ברור שזה לא אפשרי – אבל זאת ההרגשה). הנבואה שלי היא שבסוף היא תצא רק תחת איומים קשים של הרופאים לבצע זירוז ביום האחרון של שבוע 42 ואז היא תסכים לצאת בלי זירוז, בלידה רגילה.. היא רק צריכה שכנוע קל.
ביום רביעי (יום אחרי התל"מ) הייתי בעבודה וקצת לפני ארוחת הצהריים הרגשתי כאב חד בצד ימין של הבטן. הכאב היה חזק מאוד. הייתי בטוחה שזה ציר ושמשהו מתחיל. התקשרתי לרוית והיא נתנה לי הנחיות לעשות סיבוב הליכה ולעלות ולרדת במדרגות, לראות אם זה עובר. ניסיתי. הלכתי. עליתי מדרגות, ירדתי במדרגות. כשראיתי שזה לא ממש עובר החלטתי שאני הולכת הביתה. נסעתי מאוד מאוד לאט הביתה כשהייתה הקלה בכאב. נחשו מה? כשהגעתי הבייתה – הכאב הפסיק. אף פעם לא חשבתי שאני אתאכזב כל כך מהפסקה של כאב… אבל התאכזבתי. קשות.
למחרת, יום חמישי, הלכנו לביקורת הראשונה שלנו להריון עודף בבלינסון. בלי כאבים, כשאני מרגישה טוב מאוד, הגענו למיון יולדות, עשיתי את הבדיקות הרגילות – שתן, לחץ דם, חום ואז מוניטור. האחות באה והכריזה שיש לי צירים… התגובה שלי? "כן, כן, שמענו… כבר ראינו צירים שלא הובילו לשום מקום" (מה גם שגם במקרה הזה – לא הרגשתי שום צירים). כמה דקות אחרי שסיימנו את המוניטור הלכנו לבדיקה אצל הרופאת נשים לבדיקת צוואר הרחם. היא שמחה לבשר לנו על פתיחה של 2.5 ס"מ(כשצריך 10ס"מ כדי להתחיל ללחוץ) עם 70% מחיקה של צוואר הרחם (כשצריך 100% כדי להתחיל ללחוץ). מדהים! וכל זה – בלי כאבים!! תודה לאל. היא אפילו הציעה לי לעשות "סטריפינג קטן" (לא ברור לי מה זה סטריפינג קטן. או שעושים או שלא… לא?) שאני סירבתי אליו. היא טענה שברגע שהיא תעשה לי סטריפינג היא תכניס אותי לחדר לידה. אני אמרתי לה שאני מעדיפה שהדברים יתקדמו באופן טבעי. אם זה מתקרב – למה להאיץ? יש עוד זמן.
קיבלנו מכתב שחרור (פעמיים, כי בפעם הראשונה הייתה טעות בסיכום.. קיבלתי סיכום של אישה אחרת עם הפרטים האישיים שלי…) והתחלנו להתקדם לכיוון הרכב. מאחר והרגשתי טוב עוד שקלתי ללכת לעבודה אבל אני וינון הגענו למסקנה שאולי כדאי שעם פתיחה של 2.5 ס"מ אני אנוח קצת בבית…
היום התקדם ולא היו שום כאבים. ינון הספיק להסתפר, להתקלח, לישון צהריים ולקראת הערב, שלחתי אותו לעשות קניות לבית, היו הרבה דברים שחסרים בבית. כשהוא היה בקניות התחילו לי צירים. הכאבים היו שונים. לא כמו שום דבר שהרגשתי עד עכשיו. פתאום הייתה לי הרגשה שזה זה. אפילו שהכאבים לא היו סדירים או יותר מידי כואבים (אפילו הכאב שהיה אתמול היה יותר חזק), הרגשתי שהפעם זה זה. זה שונה. ניסיתי להסיח את הדעת שלי מהכאבים עד שינון התקשר כדי לשאול משהו לגבי הקניות. אמרתי לו שזה לא משנה ושיחזור מהר כי נראה לי שמשהו מתחיל. כשינון חזר התחלנו לתזמן את הצירים. הם לא היו סדירים יותר מידי. אחרי 7 דקות ואז אחרי 10 ואז אחרי 3… וכל פעם באורך אחר. הכאבים לא היו נוראיים. אפילו כשינון שאל אותי אם נראה לי שזה סביל אני אמרתי שאני יכולה להעביר עם צירים כאלה אפילו 8 שעות עכשיו… צחקנו די הרבה. שקלנו לפתוח קובץExcel לתיעוד של הצירים. התקשרנו לרוית כדי לעדכן אותה והיא ייעצה לי לשתות איזה חצי כוס יין. מאחר ואני בדרך כלל לא שותה בכלל אלכוהול – בשנייה שלקחתי לגימה קטנה מהיין – הצירים נהפכו לסדירים. תוך שעה אחת בלבד עברנו מצירים לא כל כך כואבים ולא סדירים, לצירים סדירים וטיפה יותר כואבים (ממש כמו בספרים). את כל הצירים אני העברתי על הכדור פיזיו או בהליכה בבית (כמו אריה בכלוב). לאט לאט הצירים התגברו וכל ציר גרם לי להוציא קול פנימי כדי להעביר אותו. זאת לא הייתה ממש צעקה אלא קול יותר נמוך שבה ממש מבפנים. קשה להסביר.
כשראינו שהצירים כבר סדירים התקשרנו שוב לרוית כדי לעדכן אותה והיא הייתה בשוק שזה מתקדם כל כך מהר. היא הקשיבה לי כמה פעמים במהלך הצירים כדי להעריך כמה קרובה אני והיא ייעצה לי להיכנס להתקלח "לפעמים זה עוזר להרגיע". אם זה לא ירגיע – נצא לבי"ח… נכנסתי להתקלח וזה רק התגבר. התקשרנו לרוית שוב והודענו לה שאנחנו יוצאים לדרך. הצירים בדרך לבי"ח ממש התגברו. כל הדרך כבר צעקתי עם כל ציר. כשהגענו למיון היולדות השעה כבר הייתה בערך עשר בלילה וקיבלו אותנו צוות לא כל כך נעים של מיילדות. אני נכנסתי להיבדק בזמן שינון פתח לי את התיק וכשהוא נכנס עם הכדור פיזיו – הצוות ראה לנכון קצת לגחך ולהגיד לו "מה אתה בלחץ? היא עוד לא יולדת". זה עצבן אותי. וכל מי שחוותה צירים יודעת שזה יכול להיות מסוכן לעצבן אישה עם צירי לידה… כמה דקות אחרי שחיברו אותי למוניטור, רוית הגיעה מה שהרגיע אותי מאוד. במוניטור ראו צירים אבל הם נרגעו קצת. למרות זאת באה אחת המיילדות ובדקה לי את הפתיחה מה שגרם לה להחליט להעביר אותי לחדר לידה. יש!!! סוף סוף!
כשהתחלנו לצאת לכיוון הלובי וחדר הלידה החלטנו לנסות להשתמש במכשיר Easy Tense.
תוך כדי הצירים הוצאתי את המדבקות של המכשיר ורוית התחילה לחבר אותי, הספקנו להדליק אותו ולהזרים כמה פולסים, לא ממש עזר. בדיוק אז הגיעה המיילדת עם הכיסא גלגלים המיותר וביקשה מינון שיזדרז ויוביל אותי לחדר הלידה. כשהגענו לחדר הלידה הצירים כבר ממש התחזקו ואני התחלתי ממש לצעוק עם כל ציר כדי להעביר אותו וכל זה עם עידודים של רוית וינון על כמה שאני נהדרת איך שאני מתמודדת ושאני מדהימה. כל ציר גרם לי לעצום עיניים ולהתרכז בו ובמה שהוא מקדם. החוויה הייתה מדהימה.
בחדר הלידה הביאו לי את החלוק ללידה ושאלו אותי אם אני רוצה חוקן. משום מה כבר ממש חיכיתי לחוקן. אולי זה בגלל שידעתי שזה עוד שלב שצריך לעבור בלידה וזה עזר לי להרגיש שהלידה מתקדמת. בכל מקרה כבר הייתה פתיחה של 3.5 ואני ביקשתי כבר אפידורל. אין צורך להיות גיבורה יתר על המידה. כשקיבלתי את האפידורל השעה הייתה כבר קרוב לאחת בלילה מה שגם הדהים אותי, כי אני הרגשתי שמאז שהגענו לבי"ח עברו בערך 10 דקות ובפועל עברו כבר 3 שעות.
קבלת האפידורל גם היא הייתה חוויה הזויה. ביקשתי מינון שיצא מהחדר בזמן הזריקה. לא ידעתי אם הוא יהיה מסוגל לראות את זה בלי להיבהל יותר מידי. ידעתי שצריך לקבל את האפידורל במהלך ציר מה שקצת הדאיג אותי כי לא ידעתי אם אני אצליח לא לזוז בזמן הציר. הרופא המרדים אמר לי שהוא צריך בדיוק 10 שניות ללא תזוזה ממני. אז ביקשתי ממנו שיגיד לי בדיוק מתי לא לזוז ומתי לא לזוז. וזה בדיוק מה שהיה. הרופא הזריק לי 3 או 4 זריקות הרדמה מקומיות שגרמו ללחץ אדיר בגב בזמן ההזרקה. ואז – לא לזוז. להוריד את הראש לחזה, לקמר את הגב ולא לזוז בזמן הציר. רוית החזיקה לי את הידיים ואני נשענתי עליה בזמן הציר וצעקתי. וזהו. כמו שזה התחיל – ככה זה נגמר. הרופא הודיע שהוא סיים ושאני יכולה לשכב בחזרה.
רוית קראה לינון בחזרה ואחרי כמה דקות כבר לא היו כאבים. אפידורל זה סם אדיר! מה שמדהים בכל זה הוא השיא הקיצוני של הכאב ומיד לאחר מכן – כלום. לא כואב. וזה היה בדיוק כמו שרציתי. יכולתי להרגיש את הלחץ של הציר ואת הנסיכה שלי מתקדמת בתוכי אבל ללא כאבים. פשוט מדהים. עכשיו יכולתי ללכת לישון קצת.
ינון כבר מזמן נרדם שוב בחדר לידה ואני ורוית, שהיינו ערות מהאדרנלין, ישבנו ודיברנו מלא. מידי פעם רוית יצאה קצת לשאוף אויר ונזפה בי שאני צריכה לישון ואז חזרה והמשכנו לדבר. זה היה כיף. אפילו כשרוית יצאה לשאוף אויר והמיילדת שלי נכנסה דיברתי גם איתה. הייתה לנו שיחה של רבע שעה או 20 דקות. לא זכור לי שנרדמתי בכלל. רק חיכיתי שיגיע השלב של הלחיצות שכל כך פחדתי ממנו.
במשך כל ההמתנה, רוית השקתה אותי בכל מיני תמיסות הומאופתיות שלדעתי עזרו לרגיעה שלי ועשתה לי טיפולים ברפלקסולוגיה כדי לקדם את הפתיחה שלי. היו כמה שעות שבהן לא הייתה כמעט התקדמות בפתיחה וכשרוית התחילה את הרפלקסולוגיה ואת ההומאופתיה – תוך שעה הייתה התקדמות מטורפת לפתיחה 8. אולי זה צירוף מקרים – לדעתי זה לא.
בשלב כלשהו במהלך הלילה, המיילדת שלי הגיעה ואמרה שהיא הולכת לפקוע לי את מי השפיר. ינון ישן בכורסא לידי ואני שאלתי אם לא כדאי להגיד לו שיצא החוצה… שלא בטעות יפתח את העיניים באמצע הפקיעה וייגעל. המיילדת שלי אמרה שזה לוקח שתי שניות ושחבל להעיר אותו בשביל זה. באמת זה מה שהיה, היא החדירה לי מעין מסרגה ופקעה לי את המים. אז היא ראתה שהמים מקוניאלים. הנסיכה שלי עשתה קקי ראשון בתוכי. אחרי חצי שעה בערך ינון התעורר ושאל מה קורה. רוית ואני עדכנו אותו שאני כבר בפתיחה 8 ושפקעו לי את המים. ינון עדיין היה ישנוני וכל הפרטים בלבלו אותו והוא שאל "מתי פקעו המים? אה, הם פוקעים לך? אז מתי פוקעים לך את המים?" זה היה משעשע…
הזמן עבר, הבוקר הגיע והמשמרת של המיילדת שלי נגמרה. הגיעה במקומה מיילדת חמודה אחרת בשם אילנה שמש. מתישהו, אילנה בדקה אותי ואמרה שאני יכולה לנסות להתחיל ללחוץ כדי שנראה איך אני לוחצת. זה מה שעשיתי. לחצתי, לא שזה הזיז משהו, אבל לחצתי וקיבלתי שבחים מאילנה ורוית שאני לוחצת יפה מאוד (תודו – מחמאה מוזרה…). אחרי כמה לחיצות טובות והתקדמות של הנסיכה שלי בתעלת הלידה, אילנה בדקה אותי ושמה לב שהיא נמצאת במצב OP מה שאומר שהיא מתכננת לצאת עם האף למעלה במקום עם האף למטה כמו שצריך. אילנה קראה לרופא כדי לוודא שאכן זה המצב ולאחר שהוא אישר שזה המצב הודיעו לי מה זה אומר. זה אומר שהלידה תהיה יותר מורכבת ושאולי נצטרך לבצע וואקום. לא נלחצתי יותר מידי. ידעתי שיש לי צוות טוב שמלווה אותי. סמכתי על כל מי שהיה איתי שם.
שלב הלחיצות אמור לקחת לכל היותר שלוש שעות ולכן כששלוש השעות התחילו להגיע לסופן, אילנה ביחד עם רוית התחילו לנסות ולהאיץ בי לדחוף ולהתאמץ להוציא את הנסיכה שלי כי לא נשאר לה עוד הרבה זמן בתעלה לפני שיצטרכו להשתמש במכשירים. התחלתי לדחוף. מהשלב האינטנסיבי של הדחיפות אני רק זוכרת שהייתי המון עם עיניים עצומות (כמו במהלך כל הלידה) ובכל פעם שפתחתי את העיניים שלי היה עוד מישהו לידי. באחת מהפעמים שפתחתי את העיניים אפילו שמתי לב שבמקום בו עמדה אילנה פתאום עומדת מישהי אחרת וטרחתי לציין את זה בקול רם.. משהו בזה בילבל אותי. לרגע חשבתי שאולי נגמרה עוד משמרת וששוב הוחלפה לי מיילדת. אחרי כמה שניות ראיתי שאילנה עדיין נמצאת בחדר. הלחיצות הפכו ונהיו יותר ויותר אינטנסיביות והמיילדות התחילו לעזור לי ולהפעיל לחץ פיזי משלהן על הבטן שלי. זה כאב יותר מהכל. זה לא נתן לי אפשרות לנשום כמו שצריך בין הלחיצות והקשה עלי מאוד מה שגרם לי לצרוח בכל הכוח עם כל לחיצה. בשלב מסוים, היו איתי בחדר שלוש מיילדות (ועוד אחת שהשקיפה, לא ברור למה) שני רופאי נשים, רופאת ילדים (כי ראו מים מקוניאלים), רוית וינון. חתיכת צוות כדי לילד את הנסיכה שלי.
כל מקטע של לחיצות היה מורכב משלוש לחיצות. הראשונה מעולה, השניה טובה, השלישית – מיותרת לדעתי. בשלישית כבר לא היה לי אויר כדי להחזיק וללחוץ. במשך כל זמן הלחיצות יכולתי לשמוע את כל הצוות מעודד אותי. בכל פעם שמעתי מישהו אחר. פעם ינון משמאלי לוחש לי שאני מדהימה ושאוטוטו הנסיכה שלנו פה. פעם רוית "את מדהימה, מותק. את נהדרת. את עושה את זה נהדר". פעם הרופא, פעם המיילדות "יופי! עוד אחת כזאת! חזק, חזק! עוד, עוד, עוד". כל העידודים, הלחישות, הדיבורים התערבו אחד בשני עד שפתאום שמעתי את המשפט "זהו, הנה הראש בחוץ". באותו רגע הרגשתי הקלה. ידעתי שעוד שתיים שלוש לחיצות היא תהיה בחוץ. פתאום, בלי לחיצה נוספת ובלי שאני אשים לב הניחו עלי אותה. היא נראתה אפורה ולא זזה. אחרי שתי שניות לקחו אותה הצידה. התחלתי לבכות בהיסטריה. כל הלחצים, הפחדים, האהבה, הכאב… הכל כאילו התנקז למקום אחד ויצא דרך העיניים שלי. אחרי כמה שניות שמתי לב שאני לא שומעת אותה בוכה. והיא אכן לא בכתה. לא יכולתי להפסיק לשאול "למה אני לא שומעת אותה? למה היא לא בוכה? איפה היא?". רוית השתתקה. ינון כל הזמן חזר ואמר שמטפלים בה והיא כבר תבכה ואני? בוכה בהיסטריה.. אני צריכה לשמוע אותה. דברים נוראיים עברו לי בראש. זה היה נראה כמו נצח. פתאום קול קטן של מלאך. בכי אומנם חלש, אבל בהחלט בכי. ניקו אותה קצת ואז הביאו לי אותה. כולה מקומטת, אדומה ויפה. הנסיכה שלי.
רופאת הילדים התקרבה אלינו והודיעה לנו שהנסיכה שלנו קיבלה ציון התחלתי נמוך במבחן אפגר (4 מתוך 10) בדקה הראשונה ורק לאחר השאיבה של המים המקוניאלים מהריאות (אחרי חמש דקות מהלידה) היא קבלה ציון 10. לכן, היא מיועדת להישאר בהשגחה בימים הקרובים. רק כדי לוודא שהיא בסדר. הכל היה מקובל עלי, כל עוד היא בסדר.

בדיעבד הסתבר לי שחתכו אותי ושהחתך נקרע קצת. גם זה, כבר לא עניין אותי. הייתי בעננים. הנסיכה שלי פה. תודה לאל!
ברור לי כשמש שלא יכולתי לכתוב על מה שעבר עלי בנינוחות כזאת בלי הנוכחות המעצימה, המרגיעה, המחזקת, המעודדת המשמחת (ועוד הרבה הרבה דברים) של בעלי ושל הדולה המדהימה שלי – רוית.