אפרת ודורון היקרים,

קצת לפני הלידה של עמית, חלמתי שאת יולדת בלידה חטופה. חטופה כל כך שאני צריכה לקבל את התינוק לידי… אחרי הלידה המאד מהירה של יובלי, לפני פחות משנתיים, לכולנו היה ברור שהפעם זה יכול להיות אפילו מהר יותר ולא רצינו לקחת סיכון שהחלום שלי יתגשם…

13.02.12 בערב.שבוע 41+2 או 3. את מתקשרת. גם הפעם זה התחיל בירידת מים ברורה. את לחוצה אבל מנסה להיות בפוקוס. כבר קראת לאמא, לא חושבת שמרגישה צירים. מתארגנים לצאת למאיר. ביקשתי שברגע שיהיו צירים תגידי לי. הספקתי להכנס ל20 דקות למיטה לפני שאמרת לי שאת במוניטור ולמרות שהם לא כואבים – יש צירים ושאבוא.

22:30 בערך אני אתכם בחדר של המוניטור. קצת צירים, לא כואבים מדי, אבל אנחנו יודעים שבפעם הקודמת זה השתנה פתאום וטס ללידה. בבדיקה 3 ס"מ וצוואר אחורי ושולחים אותנו להמתין בחוץ. את מדברת עם אמא שלך, שהפעם מונתה לשמור על יובלי, ואני מרגישה שקשה לך בלעדיה. אני זוכרת שבלידה הקודמת ממש חיכית שהיא תגיע כדי ללדת, ואומרת לך להגיד לה שהיית שמחה אם היא היתה אתך למרות שאת יודעת שהיא במקום הכי נכון מבחינתך. את מדברת אתה, בוכה קצת, אבל לא אומרת לה כלום. המון אנשים בחדר המתנה, מקשקשים, אוכלים ומסתובבים. אנחנו מתרחקות מהם קצת והצירים מתחילים להראות בבירור אחרת. כשבציר אחד לא מספיקים החיבוק של דורון, המסאז שלי והנשימות, והבחור שאוכל לך שווארמה מול הפרצוף מעלה לך את הסעיף, ברור לי שעדיף שנהיה בחדר , עם פרטיות. אני מפעילה קצת קשרים ומכניסים אותנו לחדר לידה עם 4 ס"מ, כנראה בסביבות חצות.

מפה, לפי התכנונים שלנו, זה אמור לטוס… אולי הוא אפילו יספיק לצאת לפני חצות… אבל תכנונים לחוד ומציאות לחוד. יופי של צירים , אבל מרוחקים מעט. ג'קוזי… יוצאים… כדור… מסתובבים בחדר… מחכים לסימן שהנה משהו משתנה . בסביבות 2 לפנות בוקר כנראה זהבה בודקת, 5 וחצי ס"מ… טוב, עכשיו זה חייב לרוץ.

פתאום את מתה מרעב… הצירים מתרחקים ובא לך לנוח… עולה קצת על המיטה. כמה דקות של מנוחה. אני מנסה להבין מה קרה ומדוע זה הפסיק. את מתקשרת שוב לאמא. הפעם אומרת לה שהלוואי שהייתה אתך… בוכה… ואני מרגישה שמשהו משתחרר. מיד אחר כך את קמה מהמיטה ולפתע הצירים מגיעים. כל כך שונים… ציר על ציר על ציר… ארוכים… חזקים… כואבים… כמעט בלי הפסקה בין אחד לשני. אנחנו חוזרים לג'קוזי. אני מבקשת מדורון לשבת מולך, כך שבכל ציר את מסתכלת לו בעיניים, נושמים יחד, הוא מחזיק לך את היד או מלטף את הפנים. אני מחזיקה לך את הבטן התחתונה שכואבת, מחזיקה לך את שפרפרת המים. הצירים חזקים נורא… לא חולפות 20 דקות ואת בוכה… מאחר וברור לנו שהיה פה שינוי אני שואלת אם את רוצה שנקרא לענת המיילדת . השעה בערך 3. ענת בודקת ואומרת שאין שינוי בפתיחה. כולנו המומים. לא מבינים איך שינוי כזה בצירים לא מביא אתו התקדמות. אבל אני יודעת שכן היה שינוי, שאולי זה רק עניין של עוד קצת זמן, ולכן אני מופתעת כשענת מתחילה לדבר על שינויים בתכנית. היא אומרת שהתמודדת יפה עד כה, אבל שהלידה הזו לא הולכת כמו שציפינו וכמו הלידה הקודמת, שזה בסדר להחליף תכנית ולקחת אפידורל. דורון ואני רואים אותך מתפתלת מכאב על המיטה ובטוחים שהנה את מסכימה ומבקשת אפידורל. אני מבקשת ממך לקום מהמיטה "בואי נקום, כי קשה לך בשכיבה , ותחליטי מה מתאים לך". את קמה.. דורון ואני מביטים בך.. את נראית מיואשת ושבורה ושנינו מחכים שתגידי שאת רוצה אפידורל והאמת? נבין אותך. אבל לא… את חוזרת להתמודד עם הצירים במרץ… דורון מחבק, אני מחזיקה את הבטן ומעסה. ענת נכנסת שוב אחרי כמה דקות לשמוע מה החלטת. היא מסבירה שגם אם תחליטי על אפידורל לא יעבירו אותך חדר. את אומרת שאפידורל יעכב את התהליך , ושאת מעדיפה ללדת כבר. ענת אומרת שאם יהיה אפידורל זה כבר ילך עם פיטוצין, כדי לזרז עניינים. פתאום מתוך ההורמונים והחיבוק של דורון את מסתובבת אליה ואומרת בקור רוח "אין מצב" . ענת מבינה עם מי יש לה עסק ולא לוחצת. אנחנו שוב מעבירים צירים… אין הפוגה בצירים… הם חזקים.. אינטנסיביים, צפופים… אנחנו הולכים בחדר ועושים סיבובי רגליים… צועדים… זזים…ההורמונים עובדים היטב ואת מותשת… בשלב מסויים יש לך סחרורת. דורון ואני ממש מרגישים שאת תכף נופלת לנו מהידיים ומושיבים אותך על המיטה. אני מזכירה לך שזה טוב שההורמונים עובדים. שתרשי לעצמך להיות במצב הזה. שוב קמים… עושים קולות בצירים, זזים, מעסים, מחזיקים… את מתחילה להרגיש לחץ בטוסיק וזה משמח. פתאום יש לך בחילה. ההקאות מזכירות לך את הלידה הקודמת ואת אומרת לי "אני מרגישה שזה מתקדם" ואני מאשרת… גם לי זה מרגיש ככה. הלחץ מתחזק ואני מבקשת מדורון שיקרא למיילדת. לא רוצה שזה יהיה בלחץ. מגיעה מיילדת אחרת ואחריה ענת. היא בודקת ומאשרת 9 ס"מ… הצירים לוחצים מאד ואת מתחילה ללחוץ… ענת מזכירה לך שבגלל שלדעתה העובר גדול היא מעדיפה שתלדי בתנוחה שתהיה נוחה לה ולך זה ממש לא משנה… את לוחצת.. ענת מאפסת אותך. דורון לידך ואני שמה לך מגבת רטובה על הפנים. עם כל ציר את צועקת אותו החוצה… כמו לביאה. ב4:00 הוא יוצא, עם צבע נהדר למרות שהיה לו חבל טבור סביב הצוואר הגוף והרגליים… גם הוא מקבל ברכת קבלה לעולם… מאמא שלמרות הקושי והשינויים, מצאה בעצמה את הכוחות להביא גם אותו לעולם בלידה טבעית ובריאה.

אפרת, אחרי הלידה הקודמת "קיטרת" שלא הספקת להשתמש בכל ארגז הכלים שלי… הפעם קיבלת "פיצוי"… 😉 . דורון קיבל הזדמנות להיות לך לעזר של ממש, הרבה יותר מבלידה הקודמת, ואני?? למדתי שוב, שגם כשלא הכל הולך לפי התכנונים והפנטזיות, אמונה , כח, תמיכה ואהבה יכולים לסייע לחוויה להיות בכל זאת טובה ומעצימה.

מאחלת לך שיכחה נעימה

אוהבת את כולכם
דודה רוית