fbpx

בלוג גְּדוּלָּה

למה צריך דולה?

כמה אנשים כבר צריך בחדר לידה אחד?

יפעת הרץ כותבת מניסיונה למה צריך דולה

לידה ראשונה, עשינו קורס, שנינו מתואמים באשר לציפיות שלי מהלידה, מהצוות וממקרי הקצה.
אני הולכת ללדת באיכילוב שזה קרוב לבית.
הריון גדול, בסיכון, מתיש, בעיקר נפשית.
עיקר ההתשה סביב ההתחככות התדירה במערכת הרפואית.

המערכת יודעת.
כל הזמן היא יודעת בשבילך, ויש לה תשובות מוכנות מראש, וגם כללים.
המטרה נשמעת לי טוב אבל הדרך אליה קשה לי ולא מתאימה לצורך שלי להתרחק מלחץ וליצר לעצמי סביבה שקטה להריון קודם וללידה אחר כך.
יש משהו מאוד רועש במערכת הרפואית, אבל הם מבטיחים לי לידה עם מינימום סיכון לי ולילד שלי ואני לוקחת את ההבטחה בשתי ידיים.

אני גם מרגיעה את עצמי שיש לי "דולה מרחוק" מישהי שאני יכולה להתייעץ איתה טלפונית בכל שעה.

מתחילים.

אחר הצהריים, נדמה לי שהפקק הרירי פקע.
מחכה כמה שעות, וליתר ביטחון קופצת למיון יולדות, נופלת על רופא שלא מצליח לראות שזה "לגמרי" ירידת מים ומצליחה להיחלץ משם כדי ללכת הביתה.
עוצרים בדרך לאכול משהו, מנסה לישון קצת ומתחילים צירים.
ירידת מים ברורה, כואב, עם כל ההכנה מפתיע ומרגש מכדי להכיל את מה שקורה.

מעבירה לילה ארוך בבית עם צירים.

מגיעה לבית החולים בחמש וחצי לפנות בוקר, פתיחה בין 5 ל 6. גאה בעצמי.
נכנסת לחדר לידה מהר מהר כי יש שם אחות שלא יודעת מה המשמעות של יל"ד כרוני והיא נכנסת לפאניקה ולא נותנת לי לזוז מהמיטה.
אני מאשרת שאני רוצה אפידורל.
האפידורל גם יוריד לא את הלחץ דם וזה טוב לכולם. אולי ככה יניחו לי.

המרדים מגיע, מעיף מהחדר את כולם על אף מחאותי ודרישתי ממנו להשאיר את בן זוגי בחדר.
הוא מאיים עלי שהוא הולך ושהוא לא נותן לי אפידורל אם אני ממשיכה להתווכח.

לוקח לו 20 דקות ושלוש הרדמות מקומיות מציקות כדי להחדיר את הצינור.
בעשרים דקות האלו הוא מעליב אותי והאחות המנוסה מאוד שאיתו מעליבה עוד יותר.
אני בצירים ואין שם אף אחד מטעמי שישמור עלי ואני עסוקה בלשמור על קור רוח. דומעת ממאמץ.

על אף האפידורל, אני עומדת במיטה על הברכיים ומתנועעת מסובבת את האגן, מדמה תנועות של הליכה.
בן זוגי מחזק צוחק ומצלם כי הוא לא מאמין שאני מצליחה לזוז ככה.
אחרי שעתיים נכנסת אחות, יש לה טענות באשר לקצב ההתקדמות ובלחץ אטומי שאותו היא מייצרת עם רופאה שבאה ומסבירה לי שאני מחבלת בתהליך הלידה ואין מנוס הן מחברות אותי לפיטוצין.

בשלב הזה אני מרגישה שלקחו לי את הלידה. שאני חולה ולא יולדת.

שלא סומכים עלי ושאין לי כח יותר להתווכח. זו לידה זה לא שדה קרב. אני מרימה דגל לבן, נכנעת ודומעת.
הפיטוצין והאפידורל תוקעים את הלידה שהתקדמה בקצב מטורף עד אותו רגע.
אותה אחות שלחצה עלי גם טעתה בבדיקה ומסתבר שהפתיחה שהוגדרה שלוש שעות לפני כמלאה היא כבר לא מלאה כל כך.
החלפת משמרות בחדר לידה, החדר שלי מוצף אנשים, האפידורל מפסיק, עוברות קרוב לשעתיים עד שמחדשים לי אותו.
אני כבר לא שמחה. כבר לא מתרגשת.

מגיע רופא שלמראית עין נראה סבלני יותר מקודמתו, וגם מיילדת חדשה.
בולט שהיא חדשה מאוד מאוד ואין לה באמת מושג איך לעזור לי.
מתחילים לדבר על קיסרי. הרופא הסבלני מסתבר כהיסטרי ולחוץ.
בן זוגי נדרך לקרב ומבהיר שעד שלא מדובר על מצוקה ממשית לי או לילוד אין על מה לדבר.

מכאן ממשיך הלחץ המטורף מצד הרופא שלא בוחל באמצעים.
ללא הסכמתי הוא מוסיף פיטוצין ואפידורל, עכשיו אני כבר לא מרגישה את פלג הגוף התחתון בכלל והלידה רק תקועה יותר.

הרופא מודיע לי אחרי ירידת דופק שאני הורגת את הילד שלי.
אני מסתכלת על בן זוגי ומקבלת ממנו אישור שגם הוא חושב שהרופא מדבר שטויות.
אנחנו מבקשים לדעת מה האופציות, בהתחלה מודיעים לנו שרק קיסרי, אחר כך לנוכח ההתעקשות שלנו אומרים שאולי יש סיכוי לוואקום.
אני לוחצת בטירוף כבר קרוב לשעתיים. לא מקבלת הדרכה שעוזרת לי.
מנסה ליישם תנוחה אחרת כמו שלמדתי בקורס ומקבלת משוב רע מהמיילדת שמודיעה לי שאני לא אפקטיבית.

"אני לא אמנע ממך את התנוחה הזו רק תדעי שאת סתם לוחצת וזה לא אפקטיבי, עדיף על הגב".

בהתייעצות מרחוק טלפונית בן זוגי מקבל המלצות ומתחיל לנענע אותי, קודם על צד אחד ואחר כך על השני, מושיב אותי מזיז אותי.
ואני, חוץ מזה שאני עייפה, אני נחושה, נאבקת בעלבונות באיומים ובשלב מסוים אומרת לצוות המזעזע שסביבי " אני לא מרשה לכם להגיד אם תצליחי… אז…. אני אצליח וזהו".

מראים לי צוות של חדר ניתוח שמחכה לי בחוץ.

עכשיו שאני מסרבת מאיימים עלי עוד יותר, פתאום אפשר לעשות וואקום.
על הרגע הזה יגיד לי בן זוגי מאוחר יותר שבאופן פרדוקסלי במקום שיעזרו לי היו רגעים בלידה שאני (וגם הוא) הייתי היחידה בחדר שחשבה שהיא יכולה ללדת.

וואקום.
הילד שלי מוצא ממני, תוך כדי שאני לוחצת ומישהו מושך, אל שולחן מתכת ונלקח מהחדר מיידית.

הרופא שאיתי אומר רק שלוש מילים עם סיום הלידה:
"הוא פלט לגמרי"
אני בטוחה שהכוונה לפלט ליין- ילדתי ילד מת.
הרגעים של אחרי ריקים כמעט מהכל.
יש בהם כמו בלידה עצמה וואקום.
ורק רגש אחד.
אימה.

אחרי מספר דקות שנראות לי כמו חצי שעה (רק שבועיים אחרי הלידה מסתבר לי שהיו אלו רק כמה דקות) מחזירים אלי ילד קטן מאוד עטוף ובוכה.
אני מבינה שהוא לא מת.
לוקחים לי אותו מיד בתירוץ שצריך מוניטור.
רק אחרי חודש, מספרת לי אחות מלניאדו שמוניטור אפשר לשים בחדר עם היולדת, לא צריך לקחת לה את הילד.

וכל הזמן הזה אני יודעת איפשהו שניצחנו.

לא נתנו למערכת לקחת מאיתנו את הזכות ללדת.
האוקסיטוצין נכנס לפעולה מטורפת ואני אומרת "ברוך שעשני אישה".
אבל כל הזמן הזה אני גם זוכרת שלמרות שהיה איתי בן זוג גדול מהחיים, שנאבק על זכויותי, עזר לי תמך בי וקידם את הלידה שלי ככל יכולתו, הצליחו להפחיד אותנו.
הצליחו באופן כזה ואחר לקלקל לנו את הלידה.

הצליחו לגרום לי באופן פשוט כל כך לפקפק באינסטינקטים שלי וללדת בתנוחה איומה ואגב לא אפקטיבית.
הצליחו להעליב אותי בלי סוף שאמרו לי כל הזמן "תדחפי כמו לקקי" – את לא דוחפת טוב, את לא אפקטיבית" ואני רציתי ללדת את הילד שלי, לא לחרבן אותו.
עשיתי כמו קקי, ועשיתי גם קקי מה שמוכיח שזו בכלל לא אותה לחיצה.

חלקתי את חדר הלידה שלי עם הרבה אנשים שלא הזמנתי ולא רציתי שם וגם לא היו חיוניים.
זכיתי ברופא לחוץ.
ובמיילדת צעירה ולא אפקטיבית.
היא לא הייתה אפקטיבית. לא אני.

ובמחשבה לאחור הייה צריך שם גוף נוסף.
לא רפואי.
מישהי שיודעת ומכירה היטב את התהליך, שיודעת להרגיע מאיומי המערכת,
שיודעת לפצות על העלבון ולחזק את המקומות האינסטינקטיביים שלי.

דולה.

אני בתחושה שכל מה שהייתי צריכה שם יחד עם בן הזוג שלי שאין לו תחליף זו דולה.
מישהי שבאופן אובייקטיבי תגיד לי שהכל בסדר.
מישהי שתהווה חיץ ביני לבין העלבון הרפואי.
מישהי שתזכיר לי שאפקטיביות בלידה לא חייבת להימדד בזמן.
מישהי שתקל על שדה הקרב- על העמידה מול המערכת עם אינפורמציה.

כי למרות שהייתה לי אינפורמציה ולמרות שהייתי אמיצה ובסוף נמנעתי מלידה קיסרית מיותרת ( אני לא נגד באופן מוחלט אני נגד רק כשלא צריך אותה) הצליחו להביס אותי.

בפעם הבאה תהיה איתי שם דולה.

הפעם הבאה לא תהיה באיכילוב.

 

 

מה את חושבת?

לחצי לקבלת תכנית לידה ויזואלית ישר למייל שלך

כתבי לנו

עקבו אחרינו בפייסבוק

Facebook Pagelike Widget

חפשי בקטגוריות:

Call Now Button