הלידה של נדב מתחילה הרבה לפני היותו בלידה של אחותו, או יותר נכון בניתוח חירום שלה ובהבנה שלי בדיעבד כמה לא הייתי מוכנה לבואה.
יחד עם לידתה נולדה אצלי תחושת אשמה כבדה מאוד וספקות על עצם היכולות שלי להביא ילדים לעולם.
היא נולדה במשקל 2.09 ק"ג ולא ינקה טוב. מה שערער לי לגמרי את הביטחון וגרם לנו להתחלת חיים קצת לחוצה ומגמגמת.
מחשבות בסגנון "אני פגומה" ריחפו באוויר, מבחינתי עבר הרבה מאוד זמן עד שבכלל יכולתי לדמיין שארצה להביא עוד ילד לעולם. כלומר לגבי התוצאה לא היה לי ספק שאני רוצה עוד ילדים, אך לגבי מידת היכולת שלי, היה לי ספק רב.
למדתי הרבה וחקרתי על הגורמים ללידת עובר קטן, עברתי בדיקות שונות התייעצתי עם מומחים, אף אחד מהם לא הגיע למסקנה חותכת שאני אכן פגומה, מצד אחד כמובן שכשלא מגלים בעיה זה יתרון מצד שני אז גם אין פתרון.
בעידודו של בן זוגי האופטימיסט נכנסנו להריון, הריון שלא התפתח לידי דופק, ונפל. בראיה לאחור ההריון הזה היה צריך להיות כדי לחזק את הרצון שלי בילד, עכשיו כבר היה ברור מעל לכל ספק שאני רוצה, מאוד רוצה וההיריון הבא, בליווי טיפול בדיקור שהתחלתי לעשות אכן הגיע יחד עם מחשבה מאוד ברורה שהפעם אני שולטת בסיטואציה והידע הרב שצברתי הולך לשמש אותי תוך כדי שאני מרפדת את עצמי בכל עזרה מקצועית שאוכל למצוא, לא כולל פסיכולוג. למרות שגם המחשבה הזו חלפה במוחי.
את שלבי ההריון החלטנו ללוות עם הרופא המסור שלנו ד"ר וקסמן, שהוכיח מחשבה צלולה ויכולת קבלת החלטות לא היסטרית לאורך כל הדרך. מדי פעם הפנה אותנו לרופא מומחה למעקב גדילה אבל באופן כללי השרה הרבה ביטחון.
נפגשנו עם זהר כרמי שעברה איתנו על מהלך הלידה של בתי ומבחינתי למרות שבדרך חזרה ממנה הבכי השתלט עלי, הרגשנו שאנחנו בדרך הנכונה, וכן שאני לא אשמה כל כך בדרך הגעתה לעולם.
עכשיו נותר לבחור היכן ללדת, זוהר המליצה על ליווי צמוד ככל הניתן ועל הפרק עמדו מעייני הישועה ובלינסון.
בחרנו במעייני הישועה במיילדת פרטית והתחלנו להיפגש גם עם דולה, המחשבה הייתה ללוות את הלידה בצד המקצועי ובצד הרגשי.
חיפשתי דולה רגשית ומבוגרת שתוכל לשמש לי מעין אימא.
בערך בשבוע 33 התהפכו הקלפים, כשקיבלנו טלפון מהמיילדת במעייני הישועה שהודיע שלא נוכל ללדת שם פרטי.
בתמיכתה של זוהר ועם הרבה לחץ מצידי החלפנו את כל הצוות והתוכנית, והגיעה גם המחשבה שיש גבול בכמה שאני יכולה לשלוט בסיטואציה ולמרות שהדבר לא מתאים לי לאופי, פשוט אין לי ברירה.
בחרנו ללדת בלניאדו עם פזית כמיילדת ועם רוית כדולה. קיווינו שזה לא יהיה בליל הסדר, אז פזית לא זמינה.
יום שישי בערב, שבוע 38 מתחיל, אני מופתעת שלא ילדתי קודם וגם שלא קרה כלום בליל הסדר. קשה לי לדמיין את עצמי סוחבת הריון עד ממש סופו, וחוויות החודש התשיעי חדשות לי ולא כל כך נעימות
אני נהיית קצת חסרת סבלנות. הערכת משקל 2.900, מבחינתי אפשר ללדת.
יום שישי בחצות, אחרי ערב נעים מאוד בבית בו אפילו הרשנו לעצמנו לפתוח בקבוק יין, התחילו צירים, אני לא בטוחה שאלו צירים כי למעשה כואבת לי הבטן התחתונה, ולא הגב. בשירותים מתגלה דימום שאני מתלבטת אם זה הפקק הרירי, או משהו אחר, לחץ קל וטלפון לרוית שמרגיעה ומציעה לשתות יין, אין בעיה, כבר שתיתי קודם וממש לא איכפת לי לשתות עוד קצת. היין מאפשר לי לנמנם, בן זוגי נרדם, ואני מתעוררת עם ההבנה שאנחנו כנראה הולכים ללדת ביממה הקרובה. אימא'לה. מתחילה התלבטות אם להזמין את רוית אלינו או לנסוע לבי"ח. הצירים מרגישים צפופים וכואבים, אבל בהחלט נסבלים ואני עדיין במחשבה שזה לא לגמרי זה כי לא כואב לי בגב כמו שהבטיחו.
בשקלול של כמה נתונים כולל הבייביסטר אנחנו מבקשים מהשכנה להגיע, ומזעיקים את ההורים. נוסעים ללניאדו, אני מאחורה שעונה על הכדור פיזיו ומקללת כל פניה וסיבוב. חמש בבוקר, אני תוהה מי נוסע עוד במכוניות לידנו, לאן יש לנסוע בחמש בבוקר מלבד ללדת? מגיעים ללניאדו, ופתאום אני לא רוצה להיכנס למיון שם, מפחדת שהתסריט של הלידה הקודמת יחזור על עצמו, מפחדת מהמוניטור ומרגישה שאולי באתי סתם. מחליטים לחכות לרוית שבאמת מגיעה לאחר כמה דקות, ואנחנו מחליטים להישאר קצת בחוץ, רוית מוהלת לי טיפות לבקבוק מים ואני אפילו לא שואלת מה זה, מחליטה עם עצמי שאני סומכת עליה, לא רוצה לשאול כל הזמן. מעבירים שעה בחוץ, וכן הצירים לא נעלמו, רוית מאשרת שאפשר שיהיו צירים בלי שיכאב הגב. בסוף נכנסים למיון ומתחברים למוניטור שמראה עובר קצת ישנוני, רוית מוזגת לי פטל, ואכן יש התעוררות. משתחררת מהמוניטור לשירותים לנסות להשתין ומגלה דימום קצת יותר רציני, פזית בדיוק מגיעה ומרגיעה בעניין הדימום, בודקת פתיחה- פתיחה 2 מחיקה מלאה, זה הכל? אכזבה קלה מבחינתי, מחליטים לרדת לאכול משהו למטה, השומר החרים לנו את האוכל שהבאנו. אני מרגישה בחילה נוראית ומאשימה את הפטל, שאכן בוחר את דרכו החוצה. בן זוגי ורוית אוכלים בתאווה לא ברורה מצה עם שוקולד ואני בוהה בהם בבחילה, הוא משכנע אותי לאכול תמר, שימצא גם הוא את דרכו חזרה, במסלול הפטל.
אנחנו נכנסים למיון בחזרה ומתקבלים לחדר לידה, לפתיחת וריד ולמוניטור נוסף. הדימום ממשיך ופזית ממליצה לא לעבור לחדר הטבעי, אני מרגישה טוב עם ההחלטה הזו, בטוחה בצוות שמלווה אותי ובהחלטות שלו, בן זוגי קצת חושש, אבל אנחנו מחליטים לא להתווכח. הוא מביא את הכדור פיזיו מהאוטו ואנחנו בעצם במרכז טבעי משלנו בחדר לידה רגיל.
בדיקת פתיחה נוספת באזור תשע וחצי בבוקר מגלה פתיחה חמש, אני מתעודדת ורוצה להתקלח. פזית ורוית מלוות אותי למקלחת במיון ושם מתגלה דימום לא כל כך יפה, אני חוששת שאני רואה לחץ על פניה של פזית, היא מרגיעה אותי אבל המקלחת מתקצרת ואנחנו חוזרים לחדר.
משלב זה אני מאבדת קצת את תחושת הזמן, יש צירים הם יותר כואבים, אבל אני בהחלט מרגישה שעם התנועות והמאסאג' והתמיכה של כל החדר אני עוברת אותם. בכלל אני בתחושה שאנחנו צוות, אני בן זוגי רוית ופזית עם משימה משותפת ובאנו ללדת, ולעבוד.
מין מכונה בעלת שש ידיים עוזרת לי, מנענעת אותי, מדברת איתי ואני שם ולא שם, שומעת לא שומעת, ונותנת את עצמי לחלוטין לסיטואציה. משתדלת מאוד לשתף פעולה עם הרעיונות שלהם לשינוי תנוחות.
פזית מציעה ללכת קצת בחדר, זה נראה לי הזוי ואנחנו פוצחות במין הליכת דובים כזו, אני מסתכלת על עצמי מבחוץ מפחדת להיראות מגוחכת ומניחה למחשבה הזו.
אני לא בטוחה אם בשלב הזה התחילו צירי לחץ, אבל כנראה שכן כי אפשר ללחוץ כלומר אי אפשר שלא. ורוית ופזית מעודדות אותי ובן זוגי גם מחזיק לי לפעמים את הרגליים. התחושה היא שאני עומדת ללדת מהתחת, ושלא תינוק אלא אבטיח מאוד גדול. ככה יולדים? אני מרגישה שאני פשוט רוצה להפסיק הכל וללכת הביתה, זה לוקח יותר מדי זמן לטעמי, וכואב לי נורא. אני מוצאת את עצמי צועקת ולמרות העידוד אני ממש מתביישת בצעקות האלו. בן זוגי יגיד לי אח"כ שזה היה נפלא בעיניו אבל אני מתקשה להאמין לו. רוית ופזית אומרות שהוא ממש קרוב ואני לא מאמינה להן, מרגישה שריפה נוראית ולא מיד אח"כ נולד נדב. ומועבר אלי, מחובר לחבל הטבור.
לא מאמינה, לא מאמינה, לא מאמינה. ככה יולדים?
לאחר החיתוך וניגוב קל בלבד, אבא מחזיק אותו ופזית מסייעת לי להשתחרר מהשליה שכמעט נפרדה כבר לגמרי.
תחושת שחרור נפלאה. רוית עוזרת לי לחבר את נדב לציצי, ואני מרגישה שכל המטרות הוגשמו, תודה תודה תודה לבורא עולם, לכוחו העצום של הטבע לבן זוגי ולרוית ופזית וגם לעצמי. אני לא פגומה, ככה יולדים! אישה אמיתית….
