זה סיפור על לידה שהתחילה בכלום… לא צירים, לא ירידת מים, ושום תופעות לכל האמצעים שענת ניסתה מרגע שחלף לו התל"מ…
יום חמישי. ענת הלכה עם בעלה למעקב הריון עודף בבילינסון בידיעה שיתחילו השראת לידה. לכולנו היה ברור שהיחס ללידה אחרי ניתוח קיסרי הוא אחר, אבל הופתעתי מאד לשמוע בטלפון שהמליצו לה באופן די גורף על ניתוח. 20 אחוזי סיכוי ללדת בלידה רגילה, שלא נדבר על הסיכון… הצליחו להלחיץ גם אותי. אמרתי להם בטלפון שאני אתם בכל החלטה שיקחו והייתי בטוחה שהם יודיעו לי שהחליטו ללכת על קיסרי…
אבל לא. אסף חזר אלי, לא ממש מבסוט, כך נדמה היה לי מקולו, מההחלטה שלה לנסות השראת לידה.
בערב הם עדכנו אותי שהתחילו עם הפרוסטגלנדינים בחצי מינון. למחרת בבוקר , אחרי שבמוניטור היתה פעילות רחמית שענת לא ממש הרגישה שמו לה בלון.
יום שישי. 13:00. ענת התקשרה ואמרה שהחליטה עם הרופאים לתת לזה זמן עד 22:00 ואם לא ללכת על ניתוח. היא בקשה שאבוא לנסות לזרז.
באתי. התחלנו עם הומאופטיה ורפלקסולוגיה. שום צירים משמעותיים לא נראו לעין וענת התחילה להשלים עם זה שזה יגמר בניתוח, אבל היתה מאד לחוצה מהרעיון. למרות שהיא לא התחברה לרעיון של רייקי הצעתי לעשות לה קצת, לעזור לה להרגע…
עשיתי לה רייקי והרגשתי איך היא נרדמת ומשחררת. אפילו חשבתי לתת לה להמשיך לישון וללכת הביתה, אבל אז היא התעוררה והרגישה סוף סוף ציר אמיתי. נפרדנו והלכתי הביתה בתקווה שיהיה משהו…
בסביבות 19:00 התקשרתי ואסף אמר לי שאין שינוי. ב22:00 נכנסתי לישון בטוחה שזהו, היא אוטוטו נכנסת לניתוח. אפילו שלחתי לה רייקי כדי שתעבור אותו ברוגע…
ב00:30 ענת התקשרה מאושרת עם חדשות טובות: הצוואר רך, יש צירים והרופא אמר שמחר בבוקר יורידו אותה לחדר לידה. חזרתי לישון בידיעה שהצירים יתחזקו בקרוב ושכל רגע היא תתקשר. כל שעה הרמתי את הטלפון לוודא שלא פספסתי שיחה…
ב10:30 אסף הודיע לי שהורידו אותה לחדר לידה, שיש פתיחה של 3 ס"מ ושפקעו את המים והם מקוניאליים.
ב11 וכמה דקות הייתי איתם בחדר לידה. ענת ישבה על הכדור בסבבה, קוראת ספר בין הצירים, והיתה בטוחה שאסף סתם קרא לי מוקדם מדי.
בכל ציר לחצנו לה על הנקודות . ענת עשתה מקלחת ארוכה וטובה, חוקן, ושוב מקלחת. התפלאתי שנתנו לה להיות יותר משעה בלי מוניטור אבל זה כמובן היה נהדר.
אחרי המקלחת הצירים די נחלשו. חברו אותה למוניטור פנימי למדידת עוצמת הצירים כדי להחליט אם לתת פיטוצין והתחלנו עם הומאופטיה בהדרכת לינוי. המשכנו על הכדור עד שהרופאה המליצה על פיטוצין. ענת החליטה שהיא רוצה קודם אפידורל והמיילדת קראה למרדימה שהגיעה תוך דקות.
אפידורל. המרדימה הצעירה מנסה ומנסה ולא מצליחה. אסף החזיק לענת את הידיים, אני לא הפסקתי לשלוח רייקי ולא הבנתי כמה פעמים היא עוד תנסה. בסוף היא החליטה לקרוא למרדים בכיר שהצליח תוך שניות…
תוך חצי שעה ההקלה היתה מלאה. בסביבות 17 התחילו עם הפיטוצין.
עשינו רייקי וענת נחה קצת, בין לבין עשינו המון רפלקסולוגיה, החלפות תנוחות, סיבובי אגן. ב19:15 בדקו אותה שוב ועדיין לא היתה התקדמות. היינו על אותם 3.5 ס"מ.לינוי המליצה על רמדי הומאופטי אחר .
ב21:30 סופסוף התחלנו להתקדם וזה היה מאד מעודד. היו 4.5 ס"מ טובים, הראש ירד וסוף סוף היתה תחושה מעודדת…המשכנו עם ההומאופטיה וגם עם הפיטוצין והיו צירים יפים אבל במקביל להם גם ירידות דופק שהעידו שגם לתינוקת לא קל בצירים. ב22:00 היו 6 ס"מ. ענת הצליחה לנוח טוב ולהרגע, חמותה ואני עשינו לה רייקי ב4 ידיים ו2 הידיים של אסף הצטרפו בליטופים… ממש קינאנו בה…
ב22:45 היו 7 ס"מ טובים. חמותה היתה אופטימית מספיק לחשוב שבסביבות חצות נהייה אחרי הלידה…
המשמרת התחלפה. הגיעה מיילדת מבוגרת ואפאטית יותר וענת ממש לא התחברה אליה… המיילדת הזו כבר נכנסה לחדר הרבה פחות וענת התחילה להרגיש את הצירים יותר ויותר. היא אמרה שזה בעיקר בצד אחד וניסינו להזיז אותה לצד השני אבל זה לא ממש עזר.
חזרנו לעיסויים של הגב בזמן הצירים ובזמן מסוים חזרנו לשימוש ב"טנס". קצת אחרי חצות התקדמה הפתיחה לשמונה ס"מ. הבנו שזה עוד יקח זמן והתחלנו לנסות לשכנע את הסבתות שכדאי שילכו הביתה לישון.
לילה. כולנו עייפים. הסבתות עוד אתנו, אבא של אסף ישן על הספסל בחוץ. ענת מנסה לנמנם בין הצירים אבל כבר מרגישה היטב כל ציר וציר.בסביבות 04:00 הצלחנו לשכנע את הסבתות ללכת. כאב לה מאד וקראנו שוב ושוב למיילדת. הזכרנו לה שבשלב הזה ממש לא כדאי לקבל תוספת, אבל כל התוספות שהיא קבלה לא עזרו… כאב לה …היא הרגישה כאב גם בכוון הטוסיק ובסביבות 05:00 בקשנו מהמיילדת לבדוק.
כן, הפתיחה מלאה אבל הגברת שלנו עוד לא סיימה את הסיבוב. ענת נזכרה במה ששמעה בתחילת הדרך , על כך ששלב הלחיצות יכול לארוך 3 שעות מהרגע שיש פתיחה מלאה ונחרדה… אין מצב שהיא עוברת עוד 3 שעות ברמת הכאב הנוכחית. קראנו למרדימה המקסימה שוב. היא אמרה שהמרדים השני לא מוכן לבוא לתת שוב אפידורל וניסתה להוציא טיפה את הצינורית של האפידורל אולי זה יסדר את הבעיה.
עשינו המון טלטולים וסבובי אגן, מנסים לעזור לעוברית להתברג.נתתי לה גלובול הומאופטי שאמור לסייע לתנועתיות – הפעם בלי לינוי, זה אמצע הלילה, ולחצתי על נקודות ברגליים. פתאום נכנסו לחדר שתי מיילדות. תוך שניות החדר הבית חולימי הפך לחדר שלא יבייש אף ספא… חושך… מוסיקת רקע מתאימה.. שמן ריחני…אחת מהן התחילה לעשות לענת טיפול שיאצו של ממש, אבל כל ציר שהגיע הפריע לה להתרכז… היא הצליחה לסיים לעבוד על צד אחד כשבזמן הציר אני עיסיתי לה את שתי הנקודות בגב התחתון…
לענת נמאס. היא לא מסוגלת לסבול יותר, דורשת שהאפידורל יעבוד כמו שצריך ולא משנה מה זה ידרוש. אסף ואני נלחצים. אני אומרת לה בטון מורתי שיתכן שהיא תהרוס לעצמה את כל מה שעשתה עד עכשיו אבל היא אומרת לי "אני לא מסוגלת". אני מבינה אותה, ושותקת, היסטרית בפנים מפחד שהזמן בורח לנו בין הידיים ובסוף אחרי כל מה שעברה עוד תגמור בואקום…
המרדימה המקסימה והאמיצה מתייצבת ומנסה שוב איפה שנכשלה קודם… הפעם זה עובד על הפעם הראשונה… איזו הקלה… אמרתי למיילדת שאולי עצם העובדה שענת סופסוף יושבת תעזור לעוברית להתברג כמו שצריך..
האפידורל עשה את שלו. סוף סוף היה לה זמן לנוח להתמקד במה שחשוב – העוברית הזו צריכה להשלים את הסיבוב ולרדת כמו שצריך. עשיתי רייקי לבטן. ענת עשתה לעצמה המון דמיון מודרך. דברה אליה ובקשה שתעשה את העבודה ותסתובב. האמת? נראה לי שהרגשנו שמשהו השתנה בבטן…
העוברית נתנה לי בעיטה רצינית דרך הבטן… מאד אקטיבית בשביל השעות הקטנות האלה של הלילה… מצא חן גם בעיניה הרייקי…
שש ורבע בבוקר בערך, אור בחוץ. המיילדת בודקת את ענת ואומרת שהיא ירדה ואפשר להתחיל ללחוץ. ענת לא מרגישה כלום למטה ואני עדיין בלחץ שהיא לא תעשה את זה כמו שצריך …
המיילדת מנחה את ענת ללחוץ והיא לוחצת כמו גדולה. עם כל לחיצה רואים את הראש הקטן מתקרב יותר ויותר. אסף נעמד עם המצלמה בזוית צילום ואני דואגת לו, אבל הוא גבר עמיד לחלוטין ומצלם את כל הסצנה , כעשרים דקות של לחיצות, עד שנעמה יוצאת. היא יוצאת ירקרקה, מלאה במקוניום, ובוכה במלוא כוחה.
רופאת הילודים בודקת אותה ואומרת שהכל בסדר. ענת מחזיקה אותה, אסף מחזיק אותה, וענת מתחילה לבכות… ואני מסתכלת עליה ובוכה יחד איתה… אמא אמיצה ומדהימה שכזו…
שש חמישים ומשהו בבוקר. נעמה נולדה לאמא ענת ולאבא אסף. אחות לשירי המתוקה. אחרי כל כך הרבה שעות הרגשתי פרץ עצום של אדרנלין והתרגשות. נהניתי כל כך להיות עם אשה שידעה לכל אורך הדרך בדיוק מה היא רוצה, מה הגוף שלה אומר לה, ולרגע לא חשבה ללכת עם הזרם אלא רק עם מה שנכון לה… וצדקה…
חוויית הלידה של נעמה היתה עבורי חוויה מדהימה ואזכור אותה לתמיד
