"וואף וואף וואף וואף וואף" (או במילים אחרות, איצקו רוצה אח קטן)
הוא לא היה צריך לחכות הרבה, כי כבר בסטיק הראשון היו שני קווים, אבל היינו בשוק, אז בדקנו עוד חמש פעמים…
וזה הוביל לדיון – פס כהה ופס דק – זה הריון?
לבסוף נכנענו והבחילות וההקאות אישרו זאת.

די מהר היה לי ברור – אני רוצה את זה הכי טבעי שיש (מבחינת מחטים, סמים ומלווים).

בשבוע 26 נפגשנו עם רוית. מהרגע הראשון הסכמנו שיש חיבור ושיהיה נעים ללדת איתה. היא ענתה על כל שאלה טפשית שהיתה לנו, הרגיעה והנחתה אותנו. קבענו קורס מזורז איתה בביתה.

20/10/2012:
"היי רוית, כואב לי צד ימין בטן תחתונה"
"נסי לשכב על הצד…"
"תודה, עבר!"

22/10/2012:
"היי רוית, כואב לי צד שמאל"
"נסי לשכב על הצד או לשבת על הפיטבול קצת"
"תודה, עבר!"

יום שלישי, 30/10/2012, שבוע 37 + 5:
"היי רוית, יש לי עדיין לחצים – גם בעמידה והליכה – ולא הצלחתי לישון"
"טוב נו, תקפצי למוקד שיעשו מוניטור – תראי שהכל בסדר"

הרופא בודק – יש מחיקה, אין פתיחה. לכו הביתה, שובו מחר.

"היי רוית, יש צירים"
"תשלחי לי את התמונה של המוניטור בטלפון… צירים יפים, תנוחי בינתיים וזה זמן טוב להכין תיק לידה"

הביתה? אפשר תמיד. בוא ניסע לאיקאה! מבקרים בשירותים של איקאה ונוסעים הביתה…
חוזרים הביתה ומכינים תיק לידה מהר מהר (איך בתשיעי עוד לא הכנו, מזל שלפחות יש רשימה).
מה עושים? מחכים.

יום רביעי, 31/10/2012, שבוע 37 + 6:
חוזרים בצהריים למוקד. עוד יש לחצים – עוד יש צירים ומחיקה, אך ללא פתיחה.
הרופא אומר – אולי זה בכלל יפסיק. לכו הביתה – תחזרו ביום ראשון.

"היי רוית, יש עדיין צירים, יש מחיקה ושלחו אותנו הביתה עד יום ראשון! בכלל, הרופא כאן במוקד מעצבן והכאיב לי – אני לא חוזרת לכאן יותר!"
"תשלחי לי את התמונה של המוניטור לטלפון… צירים יפים. יש תיק לידה? תנוחי ודברי איתי"

עוברים במקדונלד'ס וקונים סלט, חוזרים לאיצקו ואוכלים.
16:00 – מערבבים את הסלט, יושבים לאכול, רגע, אני נעמדת – אני חושבת – ירדו המים! רצה לאמצע החדר, שלא להרטיב את הספה ורואים שאלו מים מקונאלים. מצלמים בטלפון אחד ושולחים לרוית ומתקשרים אליה בטלפון השני במקביל – מה עושים?
רוית עונה (מסכנה, ישנה) – "אל דאגה, הכל בסדר. תארגנו את הדברים ופיגשו אותי בבית חולים."
חולפת דקה ורוית מתקשרת (רק לאיל) – "המים מקונאלים מאוד! טוסו לבית חולים – ומיד!"
16:45:
מתקלחת מהר ומתלבשת, "היי רוית, תגידי משהו, אני לחוצה, אני לא יודעת מה לעשות"
" אל תהיי לחוצה, אבל את צריכה לדעת שלידה טבעית כמו שתכננת כבר לא תהיה"

17:00 – מגיעים לבית חולים. רוית עומדת בשער, לוקחת אותי למיון ואיל בתפקיד נהג וסבל.
מוניטור – תקין, אחות כבר לקחה מדדים, התחילו צירים. פתיחה של 2.
בעודנו מחכים שיתפנה מקום בחדר לידה, איל ירד להביא לרוית סלט (מסכנות, לא אכלו).

נכנסנו לחדר לידה. נכנסת מיילדת – צריך זירוז, אפידורל ועירוי. העפתי בה מבט ומחשבות זדוניות רצו לי בראש. הפחד הכי גדול שלי היה להיכנס לחדר לידה כאילו אני באמצע שדה קרב.
הדופק תקין, הצירים סדירים. מדברים עם הרופאה – והוחלט נמתין.
מגיעה מיילדת כדי לעשות עירוי. היא הבטיחה שהכל יהיה טוב ושיש לה ניסיון רב. דקרה פעמיים ולא צלחה. כשרף העצבים שלי עלה, איל התערב וביקש שאם היא לא מצליחה שתפסיק. בסוף הרופאה דקרה והצליחה.

הצירים מתגברים – יש פתיחה של 5. רוית מפעילה אותי, נוגעת בגב בנקודות קסם שהקלו עלי בזמן הנכון.

נכנסת מיילדת שאני לא אשכח אותה זמן רב – נעלי קרוקס ירוקות, רוסיה עם שיער בלונדיני קצר. במבטא כבד אומרת, "את מוכנה?"
אני מיד עונה בכאבים "לא" – בתקווה שתלך ולא תפריע לנו יותר.
העקשנית עומדת עם שקית של עירוי ושואלת שוב אם אני מוכנה.
אני מתעקשת ואומרת לא ומנסה להבין במה מדובר. מהר מאוד נכנסנו לויכוח שלטענתה אני צריכה לקבל עכשיו זירוז ולטענתי, בחיזוק של רוית, הצירים היו טובים ואפשר להמתין עוד. התעקשתי לראות את הרופאה קודם כל.

הרופאה הגיעה ואחרי שהתעקשתי בדקה וראתה שבאמת יש התקדמות. היא הסכימה שנמשיך לנסות בלי זירוז ואז מלמלתי לרוית – "אם המיילדת ההיא תיכנס שוב, אזרוק עליה כפכף!"
רוית הפעילה את איל ושניהם דאגו שהמיילדת לא תחזור שוב.

המיילדת הבאה היתה כבר פחות סבלנית (אפשר להבין) והכניסה את המרדים כדי שיעודד אותי לעשות אפידורל. הסכמתי ושניות אחרי החדרת האפידורל, בין ציר לציר, גיליתי שאני בפתיחה של 9.

נשכבתי לנוח. איל נרדם ורוית השגיחה עלינו

התאוששנו בחמש בבוקר, עם פתיחה מלאה התכוננו ללידה.

השעה כבר שש וצריך לדחוף – אם עד שבע ירין לא בא – ישתמשו הרופאים באמצעים…

הראש כבר בחוץ ולפי הנחיה התחלנו לדחוף. רוית מיד התלהבה – "הוא ג'ינג'י" והאבא המיועד לא ידע אם היא צינית וכמה זה אמיתי.
רוית עודדה אותי לדחוף ולנשום נכון ובין לבין מצלמת את כל תהליך הלידה בטלפון שלי.

ירין כבר חסר סבלנות (והאמין לאיומי הרופאים) יוצא אלינו ב – 6:42 בבוקרו של 01/11/2012.
נלקח מיד לרופא ילדים – הילד דאג למים מקוניאליים בשביל לצאת מוקדם – צריך לברר איתו את הנושא…
ירין בוכה וחוזר עטוף, כמו בובה לסט תמונות עם רוית וגם קצת לימור ואיל.

רוית התיישבה עם ירין על הספה והסניפה אותו עמוקות ונראתה מאושרת.

שעתיים אחרי שרוית הלכה, שאלתי את איל מתי עוד אחד… (60% בזכות רוית, 40% בזכות ירין)

פתאום הכל שונה – זה נגמר, זה עבר – ירין הגיע. מה עושים? אוכלים, שותים, ישנים, מתרגשים, נחים, מתרוצצים – עד עצם היום הזה…

איל: אין לי מושג איך הורים מיועדים מגיעים ללידה, בייחוד ראשונה, בלי רוית. להבין מה קורה, להתייעץ אונליין עם מי שכבר מכיר אותנו ויודע בדיוק מה אנחנו רוצים בלידה. היא עזרה לנו בראיה ביקורתית (חשובה) בזמן הכי מלחיץ, כאשר מאוד קל פשוט להסכים לכל מה שמוצע לנו, אך זה לא בהכרח מה שאנחנו רוצים