כדי להבין את התהליך שעברתי בתקופת ההיריון ואיך הגעתי לבחירות שעשיתי אשר הובילו אותי ללדת במרכז הלידה הטבעית בבית החולים "לניאדו", אני צריכה ללכת שנתיים אחורה מהלידה של הילה ולספר בקצרה על לידתו של אחיה הבכור, נריה.

את נריה ילדתי בבית החולים "מאיר" שבכפר סבא. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת, הריון ראשון, לא חשבתי ולא דמיינתי תהליך של לידה, איך אומרים? קלולס אמיתית. האבחנה הרפואית הייתה, שיש לי עובר גדול ושצריך לנתח. ובכן, עברתי ניתוח קיסרי מבלי שנתנו לי להתחיל תהליך של לידה.

כשהריתי את הילה, כל הזמן דיברתי על כך שעם נריה לא נתנו לי לנסות ללדת לידה נרתיקית ושאני נכנעתי ללחצי המערכת והלכתי ישר לקיסרי. כל הזמן ניקרה במוחי השאלה מה היה קורה אילו רק היו נותנים לי לנסות….. הייתה לי תחושה ענקית של החמצה. הפעם, הכרזתי, זה לא יהיה כך !!!

עכשיו, אמרתי, אני יודעת ומודעת לכל תהליך הלידה ואף אחד לא ימנע ממני לנסות ללדת לידה נרתיקית, טבעית, כמו שחלמתי. להרגיש את הצירים הכואבים, לחוות את כל התהליך המדהים הזה, ולהגיע לרגע השיא בו התינוק מגיח מחלציי וישר מושם עליי….. את זה אני מוכרחה לחוות.

זה היה המוטו שליווה אותי במשך כל ההיריון שלי עם הילה. התעסקתי בזה רבות, החל מחיפוש בית חולים מתאים שיסכים לקבל אותי במרכז לידה טבעית, השתתפות בשעורי יוגה, טיפולי ריברסינג, שמיעת אין ספור סיפורי לידה של נשים אחרות (עבדתי במרכז להריון, לידה והורות).
דולה כבר הייתה לי, הכרתי את רוית שטרן גינת לפני והיה ברור לי שהיא תלווה אותי בלידה. קראתי המון מאמרים וסיפורי לידה על לידות ויבק, (לידה נרתיקית לאחר קיסרי), ולפי הכתוב, האחוזים ללידה נרתיקית לאחר קיסרי היו גבוהים, ואני הייתי מעודדת, מחוזקת מפני פחדי ואופטימית.
כל כולי הייתי בהכנה לקראת הלידה, הכנה שלקחה 9 חודשים ולא שישה, שמונה מפגשים.

ביום ראשון, ה-4 לינואר 2009, שבוע 40, התעוררתי משנת צהריים עם הרגשה שהיו לי כאבים חזקים בגב התחתון שנעלמו לאחר ההתעוררות. זה היה יום מקסים שבתחילתו בקרנו בבית החולים לניאדו כדי לקבל אישור להיכנס למרכז ללידה טבעית לאחר הערכת משקל. בדרך משם קבלתי טלפון מבית החולים שיש אישור והייתי מאוד מאושרת. במקרה יצא שהיינו גם עם נריה, אז משם המשכנו לעשות כייף כולנו ביחד וחזרנו הביתה עייפים, אך מאושרים.
בשמונה בערב, בעודי מקפלת כביסה, פרץ מבין רגלי זרם של מים. זו הייתה חוויה מרגשת (בהריון הקודם לא ירדו לי המים), התחלתי לצהול, רצתי לאמבטיה לפשוט את בגדי ולהתקלח וכל הזמן עדיין המשיכו לרדת המים. נריה בא אחרי והתחיל להגיד : "מים מים" ולהצביע על השלולית המתנקזת למרגלותיי. כשסיימתי להתקלח התקשרתי בהתרגשות לרוית, הדולה שלי, "ירדו לי המים" אמרתי, "מה לעשות? מה עושים?". סיכמנו שעדיף לא לחכות בבית, אלא ישר לנסוע ללניאדו. רוית שאלה אותי אם אני מרגישה צירים, ואז הבנתי שיש לי גם צירים.
התלבשתי והתכוננתי וכולי הייתי מאירה, פורחת, מאושרת ומרוגשת עד מאוד. סיימתי לארוז תיק בשבילי ותיק לנריה שהלך לישון אצל גילי, חברה שלי. לאחר ששמנו את נריה אצל גילי, יצאנו לכיוון לניאדו. בדרך חשתי צירים כל חמש שש דקות, אבל לא כואבים מדי. המים עוד המשיכו לרדת כל הזמן. כשהגענו, בשעה 21:00, עלינו ישר למיון יולדות. בקבלה הצירים התחילו להיות חזקים יותר ועם כל ציר נשמתי וסובבתי את האגן, כפי שלמדתי לעשות בשיעורי היוגה, מדהים איך הגוף זוכר באופן טבעי את מה שלמדתי בשעורי היוגה. בבדיקה שנעשתה ע"י רופא, נמצא, שאני עדיין לא בלידה, מחיקה 70%, צוואר הרחם עדיין סגור. אי אפשר היה לשחרר אותי הביתה מאחר שהייתה לי ירידת מים, ולא ניתן היה לאשפז אותי במחלקת נשים, כי כאבתי והייתי חייבת להיות בתנועה עם כל ציר. יאמר לזכותם של לניאדו המון לגבי כל ההתנהלות שלהם לכל אורך השהות שלי בבית החולים, בפעם הזו, הם נתנו לי לשהות במקום נוח עד מאוד שיכולתי לעבור בו את הצירים, אהוד, בעלי היקר, מטפל בדיקור סיני, ביצע בי דיקור לזירוז, ובפעם השנייה שהלכתי להיבדק במיון, השעה הייתה בסביבות 2 בבוקר, כבר הייתה מחיקה מלאה ופתיחה של אצבע. סיכמתי עם רוית שאני קוראת לה כשיש לי פתיחה של 3. חזרתי לאהוד, אשר דקר אותי פעם נוספת. הצירים נהיו כואבים יותר ועזים יותר, כל הזמן בתכיפות של כל 5-6 דקות. בשעה 5:00 חזרתי שוב למיון יולדות, ולאחר בדיקה נאמר לי שיש לי פתיחה של 3, זה הזמן להיכנס לחדר לידה אמרו לי. כל כך שמחתי, רקדתי עם הצירים, הרגשתי נפלא לכאוב אותם, הייתי בהיי שהנה זה קורה לי ואני חווה את תהליך הלידה שכל כך ייחלתי לו.
התקשרתי לרוית ואמרתי לה להגיע, ושתבוא ישר למרכז ללידה טבעית.
זהו, מפה החל המסע האמיתי, הייתי בלידה. כשנכנסתי לחדר ישר התפשטתי ונכנסתי לג'קוזי, זה מאוד הקל על כאבי הצירים, שם גם רוית ראתה אותי כשהגיעה בסביבות 6:00. לאחר מכן הוציאו אותי כדי לבדוק את דופק העובר במוניטור. הייתי בחדר יפהפה, עם מיילדת צמודה, דולה מקסימה, ובעלי המדהים, אהוד. לא יכולתי לבקש יותר כזה צוות נפלא. הצירים היו כואבים ולא סדירים. בכל פעם שהגיע ציר נשמתי לתוכו, בכל פעם שינינו תנוחה, פעם אני מחליטה איזו תנוחה, ופעם רוית מציעה ופעם המיילדת. אהוד מבצע עוד דיקור לזירוז ובשעה 7:00 יש לי פתיחה של 7. הרופאה נכנסה לבדוק ואמרה שהראש ב-2-. הייתי אופטימית, מסוממת מההורמונים שהציפו אותי בתהליך המדהים הזה. בכל פעם שיננו תנוחה, הצוות הקטן שלי היה מדהים, תומך ללא סייג, בחלק מהפעמים נכנסתי למקלחת רק עם רוית ופשוט הזרמתי מים על הגב התחתון. בשעה 11:00 נכנסה שוב הרופאה לבדיקה נוספת, הייתי בפתיחה של 8, אך אין התקדמות עם הראש של העובר, עדיין ב-2-. הרופאה רצתה להכניס אותי מיד לקיסרי. בקשתי שישאירו אותי עם רוית ואהוד כדי לקבל החלטה, מה עושים. רוית הציעה להתקשר לשרי, מילדת שאנחנו מכירים, כדי להתייעץ. לאחר שדיברתי עם שרי החלטתי לנסות עוד שעה אחת בלבד ואם לא תהיה התפתחות, אכנס לניתוח. בשעה הזאת נתתי את כל מה שיכולתי, נשמתי, התאמצתי, קראתי לנסיכה שלי לצאת, אמרתי לה שאמא רוצה לראות אותה, בקשתי עזרה מאלוהים, קראתי לו בקול, אלוהים יקר, אנא שמור עלינו ועזור לי לעבור את הלידה. קראתי הרבה "שמע ישראל". היו פעמים שליהגתי משפטים הזויים ומצחיקים. הייתי בתוך החוויה של הלידה בכל מאודי, כפי שייחלתי. הרגשתי שהייתי מדהימה, גדולה מהחיים. הרגשתי, באותם רגעים את הכוח והעוצמה שיש לאישה ברגעים אלו. לקראת סוף השעה, ראיתי שאני מאוד מדממת, הבנתי שמשהו לא בסדר. רוית הייתה צמודה אלי בכל רגע נתון. השעה הייתה 12:00 והרופאה הגיעה שוב. בבדיקה התברר שאין שינוי בשיט. הבנתי שאני שוב הולכת לניתוח קיסרי. זעקתי מתוך תוכי בכאב, בכיתי בקול, הבנתי שלא אזכה לסיים את הלידה כפי שרציתי. מיד מיהרו להחתים אותי על טפסים של לפני ניתוח והובילו אותי בכסא גלגלים לחדר הניתוחים, כאשר כל הצוות הקטן שלי מלווה אותי.
רוית חיכתה לנו בחוץ, אהוד והמיילדת הורשו להיכנס. לאחר זמן שנראה כמו שעה, ב-05 לינואר 2009, בסביבות השעה 12:20, הוציאו ממני את הילה, הילדה המדהימה, שבחרה לצאת כמו קיסרית, במשקל 3.5 קילו.

הניתוח היה ארוך, אבל הסתיים בשלום. כשהוציאו אותי להתאוששות רוית הביאה לי את הילה והניחה אותה בזרועותיי. הילה שלי מיד התחברה לציצי וינקה בשקיקה רבה. רוית אומרת שהילה התאמנה על היניקה עוד בבטן של אמא שלה…..

עכשיו, כשאני קוראת את מה שכתבתי עד כה, אני מבינה, שהגשמתי את חווית הלידה שלה ייחלתי. אמנם בסוף, הלידה הסתיימה בניתוח קיסרי, אבל קבלתי את ההזדמנות ללדת ככל אישה וחוויתי את חווית הלידה המעצימה שזו זכות גדולה לעבור אותה ועל כך אני מודה.

אני רוצה להודות :
לבעלי האהוב והיקר, אהוד, שתמך והיה לצידי בכל הלידה. היית נפלא, ידעת לתמוך מתי שצריך, הפתעת אותי עם המוסיקה המדהימה שבחרת להביא ולהשמיע בלידה, זה הוסיף ועזר מאוד, תודה שהיית לצידי.

לרוית שטרן גינת, הדולה ה-מ-ד-ה-י-מ-ה, שידעת ללוות אותי בכל התהליך הזה, החל מההריון, הלידה ואחריה. הרגשתי שיש על מי לסמוך ויש שם מישהו שדואג לי ב-100%. אין עלייך.

לבית חולים "לניאדו", שנתן לי את האפשרות ללדת במרכז ללידה טבעית, שאפשר לי לראות את התינוקת שלי מיד לאחר הניתוח והכי חשוב על היחס האנושי של כל הצוות בבית החולים, החל ממיון יולדות, חדר הלידה והאשפוז לאחר לידה, איך לאמור, זו הייתה חוויה מתקנת של יחס אנושי לעומת הלידה הקודמת שלי.
ואני רוצה להודות לאלוהים, על הילדה הנפלאה שהבאתי לעולם וששתנו בריאות ושלמות, שזה הכי חשוב, יותר מהכל.

תודה.