רוית היקרה,
הגעתי אלייך דרך הפורום, שם "הכרתיך" זמן רב מבלי שתדעי על קיומי.
בהריון שני, אחרי הריון ראשון מקסים שנגמר בלידה טראומטית ביותר עבורי (ולמרבה המזל גם בילד מקסים ובריא).
ידעתי שהפעם אני חייבת לדאוג לחוויה אחרת מן הלידה, אחרת לא אעמוד במתח מפני הלידה החוזרת. נטייתי היתה למיילדת פרטית, אבל אחרי שהבנתי שמכזו אוכל לקבל רק תמיכה מעשית, ולא רגשית, ורק לאחר שממש אעלה לחדר לידה, ולא במהלך ההריון ובתחילת הצירים, הרגשתי שאני זקוקה לתמיכה אחרת.
לאחר פגישה איתך היה לי ברור שזה בדיוק סוג התמיכה שאצטרך…ויתרתי, לא בקלות, על רעיון המיילדת הפרטית, ושמתי מבטחי בך.
אני חושבת שהבחירה הזו היתה הבחירה המודעת והמשמעותית ביותר בבחירות שלי בלידה הזאת. בחירה ברורה לכיוון הלידה הפעילה, הטבעית, הפעם עם תמיכה משמעותית שתצליח להביא אותי למקום המיוחל- חוויית לידה טובה לתינוק ולי.
לאחר מכן בהמלצתך קראתי בספר לידה פעילה ובפורום לידה פעילה, אך למעשה אמרתי לעצמי כל הזמן- טוב, רוית כבר תהיה שם ותנחה אותי מה לעשות…עוד פגישה שלנו איתך עם קורס מזורז לקראת הלידה, ואני מרגישה בטוחה לקראת הלידה.
שבוע 39 מגיע, כמה טלפונים בינינו, אני אומרת לך שאין שום סימנים מקדימים ללידה, ולי ממש לא דחוף ללדת, סוף סוף אני קצת בחופש…
ופתאום לילה לא שקט, קצת צירים ותחושה שזה מתקרב. בבוקר אנחנו מדברות ומסכימות שזה ענין של כמה שעות, או כמה ימים… הצירים קיימים אבל לא סדירים ועדיין לא מפריעים ממש, אני מעבירה את הצירים בבית בתנועה ואנחנו בטלפון כל שעה בערך. אני אומרת לבעל שיישאר באזור. בשתיים הוא ואני אוכלים צהריים יחד ומתלבטים אם כדאי שיבטל את הפגישה שקבע לארבע. הוא מתקשר לבטל ומסביר בזה שאשתו יולדת…עכשיו כבר אין מנוס!
הצירים מתחזקים ואנחנו מסכמות שמכיוון שאני רוצה ללדת במאיר או בבילינסון ויש נסיעה כדאי שנצא כבר בקרוב. עדיין לא החלטתי לאן, אנחנו מנסות לברר אם עמוס, בבילינסון עמוס, ובעצם גם במאיר. מאשימות את התאריך 1.1…
ברבע לארבע אני מבקשת מי' שיביא את הילדון מהגן, להגיד לו שלום לפני שסבא וסבתא ייקחו אותו אליהם. הוא יוצא לגן ואני נכנסת למקלחת, ופתאום הצירים מתחזקים מאד מאד, עליית מדרגה רצינית…כשהם מגיעים מהגן אני כבר לא מסוגלת להתייחס לאף אחד, הצירים חזקים, כואבים וקרובים ואני מתחילה לאבד ביטחון בעצמי – לא זכרתי שזה כואב כל כך! מדברת איתך כבר די בוכייה, ואת מחזקת אותי שאני יכולה ושזה כאב טוב שמקדם ואני מתמודדת יפה, ויאללה לצאת לבי"ח. אבל איזה בי"ח? אני עוד לא החלטתי ועכשיו בכלל לא כשירה להחליט…לרגע רוצה לחזור לאיכילוב בגלל שהוא כל כך קרוב. מפחדת נורא לנסוע ברכב במצב כזה ועוד בין עירוני…נזכרת שאיכילוב אומר בלעדייך ולא מוכנה לזה. י' מעודד – יאללה, ניסע, נגיע! לא חוזרים לאיכילוב!
יוצאים לדרך, אני מצרצרת בטירוף, הכאב עצום, אני באוטו כבר רואה רק כוכבים, י' אומר לי: "תצעקי את הצירים", אני צועקת ונתלית על הידית באוטו (עכשיו אני יודעת למה היא שם). במורשה אנחנו עוד קצת מתלבטים אם לפנות ימינה לבילינסון או שמאלה למאיר, שלטי תנועה שמודיעים שצומת גהה פקוקה מכריעים את הכף. הוא מנצל את כישוריו כנהג שודים, אין לי מושג איך הוא מצליח לנהוג ככה עם הצרחות שלי, ועם הלחץ, אבל עובדה-תוך 20 דקות- בפקקים של יום חמישי- אנחנו נכנסים לביה"ח. את מחכה לי שם, אני יוצאת מהאוטו והוא הולך להחנות את הרכב, איך שאני רואה אותך ואת בית החולים אני מתחילה לבכות נורא- מההקלה שהגענו ולא ילדתי בדרך, מהלחץ, מהידיעה שזה מתקרב… מהאוטו לקבלה בסך הכל כמה צעדים ומליון צירים אותם אנחנו מעבירות יחד. ציר אחד על דלפק הקבלה משכנע מאד את הצוות ואני מוכנסת לבדיקה פנימית בה מוכרז מיד- פתיחה 9! לחדר לידה מיד! היא בלידה! אני בשוק מכך שהעברתי את הצירים עד פתיחה 9 ושככה נסעתי באוטו ומזה שאני כבר יולדת. י' מחנה, נראה לי נצח ואני רוצה אותו כבר לידי. הולכים לחדר לידה, רוצים להשכיב למוניטור ואני פשוט לא מסוגלת להישכב על הגב. המיילדת לא מספיקה אפילו להציג את עצמה (מוניק, כמדומני?), אני כולי בתוך עצמי, בכאבים מטורפים, את מעסה את הגב ומעודדת אותי שאני יכולה ואני מעולה וזה עוד רגע קורה, וי' מגיע סוף כל סוף. פתיחה 10, המילדת אומרת, ברגע שיפקעו המים היא תלד. את מרימה את גב המיטה ואני על שש על המיטה ונשענת עליו, מסרבת לשכב ופשוט לא מסוגלת לכך. עוד קצת צירים וצורך עצום לדחוף, המים פוקעים להם על רגלי וכבר ברור לי שזה ממש קרוב אבל אני, שבפעם הקודמת נדרש ואקום כדי לשלוף את הילד מבטני, לא מאמינה שאני מסוגלת להוציא אותו בעצמי, ומבקשת שכבר יוציאו אותו והכאב הנורא יסתיים…את מעודדת שאני יכולה, וגם י' מעודד, המיילדת מבקשת שאנסה לשכב בכל זאת כי כך תוכל לשמור על הפירנאום, אני מנסה בחצי שכיבה, כמה צירים, אני דוחפת וצועקת את כל נשמתי החוצה—-וגם אותו. שנייה מדהימה בה כל הכאב נגמר, ויצור מופלא, חדש לגמרי, צורח בידי המיילדת. היא מתחילה לנגב אותו ואני בעצבים- תני לי אותו! היא רוצה לשים לו חיתול ואני רק רוצה אותו עלי, לא צריך חיתול, לא לשטוף, לא כלום…רק הוא עלי בחום שלי, פגישה ראשונה עם מישהו כל כך מוכר, מבפנים. היא אני מתרגשת נורא ומתקשה לעכל שהצלחתי, ושואלת את שניכם, אתם מאמינים שהצלחתי להוציא אותו?! בטח שאתם מאמינים, אתם ראיתם (ושמעתם)…את שולפת את המצלמה ומצלמת את הפלא החדש שלי, שמוצץ אצבע וגם מנסה כוחותיו בלינוק. הרופאה הנחמדה תופרת אותי (נקרעתי קצת), למרות ההרדמה המקומית זה כואב מאד וכבר אין לי כח לסבול עוד כאב היום! י' מחזיק את הפלא. את מביאה תה מתוק ושולפת קרואסון (אני כל כך רעבה). התפירה נגמרת ואת עוזרת לי קצת להתנקות ולהתארגן, וקדימה, לכיסא הגלגלים, הפלא עלי, לתינוקיה לבדיקה מהירה, ואחר כך למחלקה. השעה תשע והביקורים כבר נגמרים… אחר כך את מתקשרת בבוקר, לשאול מה הענינים, ואחה"צ, את שם, מלווה ותומכת ומעודדת, ואני מרגישה טוב כל כך, עשיתי זאת, ילדתי כמו שרציתי, ילדתי בעצמי,לא "יילדו" אותי, האמנתי בעצמי, בכוחותי ובאינסטינקטים שלי (לפחות רוב הזמן האמנתי…), הרבה בזכותך, פשוט כי היית, כי הסברת לפני, כי תמכת בזמן, גם לפני שהיית ממש לידי.
רוית, יש בך כל כך הרבה חכמה, מעשיות, טוב לב ורגישות, את יודעת בדיוק איך להיות ומתי להיות, ואנחנו כל כך שמחים שהיית איתנו שם. אי אפשר להאמין כמה נוח הרגשתי שאת שם, בכל הסיטואציה האינטימית הזאת- למרות שנפגשנו לפני כן רק פעמיים…אנחנו חושבים שאת מאד מיוחדת ותפקיד הדולה מאד מאד מתאים לך. ואני מאחלת לכל אשה חווית לידה טובה שכזאת, הרבה הרבה בזכות התמיכה שלך שגרמה לי להאמין שזה אפשרי.