ב17/03 נולדה לנו גלית אביב חמדני, זהו סיפור הלידה שלה:

לאורך כל ההריון עשיתי יוגה, דיקור סיני, דמיון מודרך וישבתי כל בוקר על הכדור כדי להכין את עצמי נפשית פיזית ורוחנית ללידה טבעית.

יום שלישי, 16/03 , עשיתי מוניטור , הערכת משקל (3500) וישנתי צהריים ארוך. בערב התחילו צירים לא סדירים כל 20 דקות או חצי שעה. משהו שיכול היה להמשך עוד שבוע אבל היתה לי תחושה שזה יותר קרוב מעוד שבוע.

23:30 – הלכנו לישון

24:00 – קמתי מצירים. תזמנתי עד 1:00 . הם היו כל 10 דקות בערך. שלחתי SMS לדולה רוית שהמליצה לעשות מקלחת ולשתות חצי כוס יין. גם היא אמרה שיש עוד זמן.

01:00 – עשיתי מקלחת טובה וחפפתי. ותרתי על היין. כל הזמן הזה ברק עוד ישן וזה היה קצת מוזר כי בכמה לילות האחרונים הוא היה כל הזמן קם איתי.

02:00 – הערתי את ברק, אמרתי לו שהגיע הזמן לארוז תיק. מה שבטוח בטוח.

ירדנו למטה, שמנו את הDVD של לאונרד כהן. מרווחי הצירים קטנו העוצמה היתה אותו דבר. חלק מהזמן ברק עשה לי עיסוי בגב בזמן ציר וחלק העברתי בישיבה לבד. בערך ב 4:00 הוא נרדם שוב ואז התחלתי להעביר אותם לבד עם עצמי בהליכה במעגלים במטבח. המרווחים בין הצירים היו כבר בערך 5 דקות.

05:00 – הערתי את ברק

05:30 – התקשרתי לרוית הדולה. היא המליצה לחבר את האיזי – טנס (בכלל שכחתי מזה) ושאלה אם כבר לבוא.

06:00 – התקשרתי לרוית שתבוא. הצירים היו כבר כל 3 דקות – זה מאד כואב ואז עובר. ברק חיבר לי את האיזי-טנס אחרי שהתקלחתי עוד פעם.

07:00 – רוית עוד לא הגיעה ובגלל שהיה דימום החלטנו שנפגש כבר בבית חולים. היא אמרה שאין מה להלחץ מהריר – דם, זה באמת היה חלש. יצאנו בדיוק בזמן הפקקים לכן לקח חצי שעה להגיע לבית חולים מאיר. בדרך שמעתי טל ואביעד. לא כל כך הסתדרתי עם האיזי-טנס. למרות הפקקים ולמרות שהצירים היו כבר כל 2-3 דקות הייתי רגועה בנסיעה. לא פחדתי שאלד באוטו או משהו כזה.

07:30 – הגענו לבית חולים. ברק הקפיץ אותי עד למעלה שם חיכתה כבר רוית ואז הלך להחנות ולפתוח תיק.

07:40 – חיברו אותי למוניטר ופתחו כרטיס. ברק הגיע, עקב אחרי המוניטור, ידע בדיוק מתי יש לי צירים. הייתי רוב הזמן עם עיניים עצומות ונשמתי נשימות צירים כמו שלימדו ביוגה. בכרטיס מעקב ההריון היו חסרות תוצאות של כמה בדיקות אז רוית הוציאה אותן מהאתר של מכבי דרך הIPHONE.

08:30 – הורידו אותי מהמוניטור סופסוף ויצאנו לאיזור של ההמתנה.הקצב בבית החולים מאיר קצת מוזר. בילינו די הרבה זמן שם בחוץ. מצד שני אומרים שלא ראו עלי כמה אני קרובה ללידה. בחדר ההמתנה הקאתי עוד פעם. היו צירים מאד חזקים וקרובים. הלכתי מצד לצד בין ברק ורוית. לא רציתי שיגעו בי. הייתי עם עיניים חצי פקוחות. עזר לי לראות אותם כל פעם שחלפתי על פניהם אבל הייתי עם עצמי. היו כמה צירים שהעברתי עם ברק. הוא החזיק אותי ואני זזתי מצד לצד, התנועה מאד עזרה לי.
את הצירים מרגישים בכל הבטן התחתונה והגב ועד לאמצע הירכיים. לא יכולתי לדמיין שזה יהיה ככה. היו כמה ארוכים שהיו ממש קשים אבל כמו שהבטיחו בדמיו מודרך : לא משנה כמה חזק הציר תמיד יש מרווח בין ציר לציר שאז אפשר להרגע. ובאמת בין לבין שוכחים כמה זה כואב. עכשיו אני 5 ימים אחרי לידה ואני בכלל לא זוכרת איך ציר מרגיש. באיזה שלב רוית המליצה להוסיף קול לנשימות צירים. זה באמת מאד עזר, לא היה אכפת לי שיש אנשים בחדר המתנה.

09:15 – סוף סוף התפנה אלי הרופא. רוית אמרה שהוא מהרופאים שמנסים לשכנע לא ללדת טבעי. היא גם אמרה שבטוח כבר יש לי פתיחה של 2-3 ס"מ. אמרתי לה שאם זה פחות מ-5 אני מאד אתאכזב. נכנסתי לבדיקה. הורדתי את האיזי-טנס, מתישהו רוית עזרה לי להחליף בגדים לחלוק. ברק ישב מחוץ לאזור של הבדיקה אבל קרוב. הרופא היה צעיר ומתבדח. בדק אותי ושאל אם אני בטוחה שאני בלידה, לא הבנתי מה הוא רוצה והוא אמר שיש לי פתיחה של 8!! לא האמנתי. מצד אחד הקלה שלא עוד הרבה זמן ומצד שני הלידה קרובה. רוית היתה בשוק מה8 ס"מ ואמרה שבכלל לא נראיתי כזו קרובה. חתמתי על איזה משהו והלכנו לחדר לידה טבעי 12. רוית אמרה להכנס לחדר לידה ברגל ימין, כמו לחופה. הרגשתי את ברק כל הזמן איתי.נעמדתי ליד המיטה ובאמצע ציר פתאום הרגשתי פיצוץ כזה בתוכי. נלחצתי. רוית אמרה שירדו לי המים. מעולה, בדיוק בזמן טוב.פתאום הרגשתי צורך ללחוץ חזק.

09:40 – עליתי על המיטה ושכבתי על צד שמאל. לפני זה שאלו אותי באיזה תנוחה אני רוצה ללדת. מאיפה אני צריכה לדעת – מה שפחות כואב. הגיעה המיילדת יפה . היא היתה מאד עניינת ומקצועית , ידעה מה היא עושה ועשתה עבודה מעולה. העברתי כמה צירי לחץ על צד שמאל כשהרגל שלי מורמת למעלה. רוית היתה מצד שמאל שלי וברק והמיילדת היו מצד ימין. המיילדת המליצה להשכיב אותי על הגב. הייתי בחצי שכיבה – חצי ישיבה על המיטה כשהרגליים פתוחות ומורמות למעלה. רוית החזיקה את רגל שמאל, ברק ויפה את רגל ימין.

צירי לחץ זה מאתגר בצורה אחרת. באמצע הציר מרגישים צורך חזק ללחוץ אבל בסוף כבר לא ויפה רצתה שאמשיך ללחוץ גם את הסוף. לפני כן היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תזרז אותי ונתקדם עם הלידה כמה שיותר מהר ושתוך חצי שעה זה יגמר או שנקח את הזמן. אמרתי לה בין לבין .

הרגשתי ממש את הראש שלה נתקע בפרינאום מבפנים. זה הדבר היחיד שפחות הצלחתי אתו בהריון – האפי-נו. לא הייתי מצליחה יותר מ7 ס"מ והנה הראש של 10 ס"מ לפחות. נשמתי נשימות צירי לחץ וברק נשם איתי. הוא כל הזמן היה מתוזמן אתי ונשם עלי. הוא גם שם לב שאני לא לוקחת מספיק אויר בהתחלה אז היה מזכיר לי כל פעם. הייתי עם עיניים עצומות אבל שמעתי את ברק רוית ויפה אומרים לי מה לעשות. יפה כל הזמן אמרה שהיא רואה ראש ושאמשיך ללחוץ בסוף כל ציר. משום מה לא האמנתי לה, חשבתי שהיא רק מנסה לעודד אותי להמשיך. נשימות צירי לחץ זה לשחרר את האויר בפו ארוך. אח"כ רוית אמרה שזה מעולה לנשום ככה כדי לא לפגוע ברצפת האגן.

היו צריכים לחתוך קצת. פה כבר צעקתי יותר – לא מהכאב אלא מהמחשבה. אני חושבת שגם ברק מתישהו אמר לי שרואים את הראש. הוא היה כל כך קרוב אלי. יפה ורוית גם עשו לי רפלקסולוגיה בכפות הרגליים. אני חושבת שהיו פחות מ10 מחזורים של צירי לחץ. לקראת הסוף ביקשתי מיפה גז צחוק. אמרה שעד שתחבר כבר אהיה אחרי.

10:37: פתאום יפה אומרת לי קחי אותה. פתחתי עיניים. פתאום הי היתה שם מולי. איזה רגע מדהים. לא האמנתי. היא היתה כולה מכוסה בחומר לבן סמיך כזה. איזה יפה, כמה שיער. אני בחיים לא אשכח את הרגע הזה. אני לא יודעת אם אני הוצאתי לה את הרגליים או שהיא היתה כבר בחוץ כשלקחתי אותה. מה שבטוח זה היה הרגע הכי חשוב בכל הלידה הזאת. רוית אומרת ששלפתי אותה החוצה ושיפה הוציאה את הראש והכתפיים לפני זה. שמו אותה עלי די הרבה זמן ואני הרגשתי את חבל התבור יוצא ממני אליה ושמתי לב שיפה לא חתכה אותו מיד, משהו כמו 5 דקות אחרי.

10:40 – קבעו את זמן הלידה. משקלה 3100. אחרי זה הזריקה פיטוצין, הוציאה את השיליה, ועשו לי תפרים. כל זה היה די קשה באותו רגע אבל זה לא חשוב עכשיו. היה לנו חיבור מיידי מדהים ואני מאוהבת בה מהדקה הראשונה.