סיפור הלידה שלך מתחיל בעיני בלידה הקודמת שלך. כבר בפגישה הראשונה שלנו, כשראיתי את הדמעות הזולגות מעיניך כשסיפרת לי על הטראומה שחווית , היה לי ברור שתהיה לך הפעם חוויה אחרת, חוויה מתקנת. לידה טובה וקצרה.

01.01.09 – שנה אזרחית חדשה. בדרום נוחתים טילים, צה"ל תוקף בעזה. בבוקר התקשרת להגיד לי שבלילה היו קצת צירים ולא ישנת טוב. המלצתי לך ללכת לישון קצת והודעתי ליואב שקרוב לודאי שתהיה לידה היום.

בצהריים הצירים התחילו לכאוב. דברנו כל חצי שעה בערך וחיכינו שהצירים יתחילו להתארך להצטופף ולכאוב יותר. ברבע לארבע התקשרת לעדכן שהצירים כואבים יותר. מאחר וזו לידה שניה הסכמתי עם התחושה שלך שכדאי להתחיל לצאת לכוון בית החולים. נסעתי הביתה לפזר את הילדות, להחליף בגדים ולקחת את התיק וחיכיתי לטלפון ממך. בחמש התקשרת בבכי… כואב… נכנסתי לאוטו ובקשתי ממך להחליט לאן נוסעים. היה לי ברור שאת מתקדמת יפה וממש לא רציתי להתעכב בפקקים. בדרך שיגעתי אתכם בטלפונים. בכל זאת לידה שניה, צירים סדירים וכואב לך, פחדתי שתלדי בבית… הגעתי למאיר לפניכם. ישבתי על קוצים, יודעת שאת סובלת באוטו ומפחדת שתתקעו באיזה פקק. אבל הלך לכם מהר.. תוך 20 דקות הגעתם. חיכיתי לכם בחוץ ויצאת מהאוטו כאובה מאד…

נשענת עלי ונכנסנו פנימה בזמן שי' הלך להחנות את הרכב. היו לך צירים כואבים וצפופים מאד. בקושי הצלחנו לעבור 2 צעדים בין ציר לציר. כל מי שראה אותך הבין שאת בלידה וניסה לעזור.. אלה החזיקו לנו את המעלית והשומרת רצה לקרוא לרופא… אבל עשית את זה כמו גדולה והגענו לקבלה. אמרתי שאת עם צירים חזקים בלידה שניה וישר נכנסנו לחדר הבדיקה. לא האמנת כששמעת את הרופאה אומרת שאת עם 9 ס"מ. לי זה היה ברור… יאללה… פיג'מת בית חולים ולחדר לידה. “בא לי למות, אני לא יכולה יותר" את אומרת לי ואני מזכירה לך שזה בדיוק מתאים לשלב בו את נמצאת… את י' שלחו בינתיים לפתוח לך תיק.

הצירים באים כל הזמן. כואבים… ארוכים.. צפופים… בכל ציר את נשענת, נושמת, זזה, נאנחת, ואני מעסה לך את הגב. התחלת להרגיש את התינוק לוחץ. המיילדת בקשה שתשכבי על הגב למוניטור וסרבת . נענית לאינסטינקטים של הגוף שלך שמבהירים לך שזה לא נכון לך… שכנעתי את המיילדת לאפשר לך להיות בעמידת 6 על המיטה. היא נתנה לי להחזיק את המתמר כדי שהדופק של התינוק ישמע. היא בדקה – 10 ס"מ. לוחץ לך ומהר מאד את כבר לוחצת בלי להרגיש. .. המים פוקעים… קצת מקוניאלים…כואב… את לוחצת בכל ציר ולא מאמינה שאת מסוגלת להוציא אותו. בינתיים המיילדת מוטרדת מהזוית ומפחדת שלא תצליח לשמור לך על הפרינאום. אחרי כמה לחיצות נוספות בעמידת שש היא והרופאה ממליצות שתנסי בכל זאת ללחוץ בשכיבה. “הראש כבר פה" היא אומרת לך. תינוק נולד באחד החדרים האחרים וצורח ואני מבטיחה לך שהתינוק הבא שנשמע יהיה שלך… “אני לא מסוגלת, תוציאו אותו כבר" את צועקת, ואני מבטיחה לך שאת מסוגלת ושתעשי את זה כמו גדולה. עוד ציר, בכל ציר את מחפשת את התנוחה שתהיה נוחה לך. אני שופכת שמן לפרינאום שלך ואת לוחצת מעולה. בסדרת הלחיצות האחרונה אנחנו מחזיקים לך את הרגליים, את צורחת ולוחצת נהדר… הראש נדחף עוד ועוד והנה תוך שניות הוא כבר בחוץ… עוד לחיצה אחת והגוף של הבונבון המתוק שלך נשפך לו החוצה…. כחלחל ושמנמן… מוניק המיילדת ממהרת לחתוך את חבל הטבור ואת דורשת אותו אליך…עזבי נקיונות עזבי הכל… הלב של אמא דורש את התינוק שלך אצלך… ומוניק מכסה אותו ונותנת לך אותו… לא בלי למלמל איזה קיטור …

"אני לא מאמינה שהוצאתי אותו לבד, אתה מאמין י'?" כן. הוא מאמין… הוא ראה איזו לביאה אמיצה אשתו… הרופא בא לבדוק את התינוק בגלל שהיו מים מקוניאלים. הוא בודק אותו בידיים שלך. את לא נפרדת ממנו לרגע… בזמן התפירה אבא מחזיק אותו והוא רגוע להפליא ולאחר מכן את מתעקשת להשאר צמודה אליו… למרות חוסר שביעות הרצון של הצוות את מקבלת את מבוקשך – הולכים לתינוקיה ביחד עם התינוק על כסא גלגלים.. אחרי שקמת לשרותים והתנקית… טיפולים לתינוק בתינוקיה – הכל כשאת ואבא צמודים אליו, מגנים עליו – והולכים ביחד למחלקה… הכי קרוב לתנאים האידיאלים בעיני עבור אמא ותינוק טריים…
יקירתי, אני מאמינה ומקווה שהלידה הזו תלמד אותך על עצמך. כמה חזקה את – פיזית ומנטלית, כמה את יודעת מה את רוצה, כמה מגיע לך לקבל את מה שאת רוצה…
אני מאחלת לך שגם ההמשך יהיה חוויה טובה ומעצימה.
אוהבת, רוית