הקדמה

ארז ואני נסינו להיכנס להריון מחודש מרץ 2008. ביולי ובאוגוסט עברתי 2 הריונות כימים וליבי היה כבר כבד – כל כך רציתי להיקלט להריון תקין. ב28.10.08 בבוקר כולה 4 ימי איחור מהוסת קמתי בבוקר משינה ופשוט ידעתי. ארז כבר יצאה לעבודה ואני רצתי למטה לבית מרקחת לקנות בדיקת הריון – איך שהוא הצלחתי להתאפק עם הפיפי הראשון. עשיתי את הבדיקה ותוך שנייה 2 פסים יפים, ברורים וחזקים. נפלתי על הברכיים ופשוט בכיתי.
אז מהר התקשרתי לארז – "מתוק שלי אני צריכה שתחזור הביתה" הוא חשד אבל לא היה בטוח. בזמן שהוא נסע חזרה הביתה אני רצתי לסטימצקי וקניתי את הספר "אבא נולד" ארז חזר הביתה אני עמדתי עם ידיים מאחוריה הגב, ביד אחת הבדיקה וביד השנייה הספר עטוף למתנה. לארז היו דמעות בעניים שראה את הבדיקה החיוביות.
ומאותו רגע התחיל המסע הקסום שנקרא הריון.
4 שבועות אחרי הבדיקה החיובית ראינו דופק וכל כך התרגשנו.
בשבוע 16 גילנו שפינט שלנו בת והשמחה הייתה ענקית – ארז אפילו נעשה אדום כולה וחייך חיוך ענקי שד"ר שנטל בישרה את המין בסקירת מערכות.
בשבוע 19 הרגשתי את פינט בפעם הראשונה והתאהבתי סופית בקטנה שגודלת בתוכי.
במהלך ההריון ידעתי שאני רוצה לידה טבעית ופעילה.
את רוית פגשתי במפגש פורום כשהייתי די בתחילת ההריון – אבל לאורך ההריון כל הזמן ידעתי שבסוף רוית תלווה אותנו בלידה.
קראתי המון על לידות טבעיות ופעילות, קראתי ספרים בנושא, עשיתי כל מני תרגילים בבית וצפיתי בסרטים.
כל הזמן דמיינתי לעצמי בדיוק איך אני רוצה שהלידה תראה.
בשבוע 29 נפגשנו רשמית עם רוית וכולנו יחד החלטנו שרוית תלווה את הלידה.
עברנו עם רוית קורס הכנה ללידה – שאלנו את כל השאלות האפשריות וקיבלנו את כל ההסברים.
ההריון עבר תקין וחוץ מקצת צירים מוקדמים לא היו שום בעיות לאורך כל ההריון.
אני כל כך התחברתי להריון שלקראת הלידה קצת פחדתי שיהיה לי קשה להיפרד מההריון הזה.
לקראת שבוע 40 כבר הייתי מוכנה ללדת.

סיפור הלידה

ביום רביעי ה 8.7 לפי וסת אחרונה עברתי את התל"מ בחמישה ימים ולפי אולטרסאונד ראשון עברתי את התל"מ ביום אחד – היות ויש פחות משבוע בין התל"מ של הוסת לתל"מ של הUS הולכים על פי התל"מ של הוסת – התל"מ היה ה3.7.09 – דיברתי עם רוית, הדולה שלי בטלפון והיא אמרה לי "תנסי לא להתחיל מחר לידה, יש לי כרטיסים להופעה של עידן רייכל". כמובן צחקנו שחוק מרפי בטוח יכה בנו אבל לא הרגשתי משהו מיוחד והבטחתי לנסות לסגור רגלים במידה ויתחיל משהו למחרת.

ביום חמישי ה 9.7 קמתי בבוקר עם תחושה שונה, כבר סבלתי מצירים מוקדמים וגם מצירים של חודש תשיעי, אבל תחושת הצירים שהיו לי בבוקר הייתה שונה והתקשרתי לבעלי לעבודה לעדכן אותו כי הרגשתי שמשהו בפנים מתחיל. היה לי יותר אנרגיה והייתי במצב רוח נורא טוב בבוקר – מין התרגשות – והתעוררתי מתחושה משונה של צירים – כל הסימנים האלה היו עברי אות שכן משהו מתחיל – אבל בכל זאת מדובר בלידה ראשונה ככה שלא ציפיתי ליותר מזה לאותו יום. בכל זאת עדכנתי גם את רוית, אבל בגדול עדיין הייתה תקווה גדולה שהיא תספיק ללכת להופעה.

בשעה 15:30 התחילו להיות לי צירים שהרגישו לי קצת סדירים, הפרשים של בערך 9 דקות.הם גם כאבו יותר מכל הצירים המוקדמים שהיו לי.
ב 17:00 הלכתי לעשות מוניטור למעקב הריון עודף יחד עם אמא שלי. ראו במוניטור צירים סדירים כל 8 דקות ואני גם הרגשתי אותם יופי ובבדיקה אצל הרופא נמסר לי כי צוואר הרחם אחורי וסגור אך יש מחיקה של 80%. ניסיתי לתפוס את רוית לתת לה עדכון ולא הצלחתי להשיג אותה בטלפון הרגיל ולא רציתי להתקשר סתם לטלפון החירום שלה – אני עוד קיוויתי שהיא תצליח ללכת להופעה לחזור לישון ואז לבוא.
חזרתי הביתה יחד עם אמא שלי ובעלי כבר היה בבית.
לאט לאט התחלנו לשים לב שהצירים נעשים כואבים יותר ויותר וההפרשים מתקצרים.
התקשרתי שוב לרוית ושוב לא הצלחתי להשיג אותה בטלפון הרגיל וכבר הבנתי שכדאי להתקשר לטלפון החירום – תפסתי את רוית לבושה ומוכנה ליציאה מהבית – רוית רצה לבית שלה מהר לקחת בגדים להחלפה וסיכמנו שהיא תיסע לבית הוריה ונדבר שהיא תגיע לשם – נראה מה מצבי ורק אז היא תחליט האם להצטרף לבעלה להופעה או לשלוח אותו עם חבר. כשרוית הגיע לבית הוריה ולאחר שיחה איתי היא החליטה שהיא נשארת אצלם ושבעלה ייסע להופעה עם חבר. הרגשתי ממש רע עם זה שהיא תפספס את ההופעה. בשעה 22:00 לאחר שרוית דיברה עם ארז שדיווח לה שיש צירים כל 4 דקות ושאני כבר מאוד סובלת היא הצטרפה אלינו כשהצירים באמת כואבים.
רוית הגיעה עם הקיט ההומיאופתי שלה והתחילה לתת לי כל מני דברים לשתות – כל עשר דקות עשר טיפות מהולות במים – פעם רמדי כזה פעם רמדי אחר – וכל זה בין צירים שמתחזקים וממש כואבים לי ונעשים צפופים יותר ויותר.
ניסיתי להעביר כל ציר בצורה קצת שונה. לי הכדור פיזיו ממש לא עזר, מה שהכי עזר לי היה חצי ישיבת 6 על הספה כשאני תומכת לעצמי ברחם ומישהו מעסה לי את הגב התחתון.
עוד תנוחה שממש עזרה היה להיתלות על מישהו בזמן שמעסים לי את הגב.
כל שעה הצירים נעשו יותר כואבים ויותר צפופים, עד שבשעה 2:00 הצירים היו בהפרשים של פחות מ 3 דקות ובעורך של בערך דקה וחצי. בשלב הזה בעלי ארז, אמא שלי ורוית התחילו לחשוש שאם לא נצא לבית חולים נמצא את עצמנו בלידת בית לא מתוכננת. אז הלכתי מהר להתקלח ושם היה יותר קל לעביר צירים – התלבשתי מהר ויצאנו לדרכינו לבית חולים מאיר. לפי רוית הצירים שהיו לי הם של לפחות פתיחה 4-5 וגם לי הרגיש שאני כבר בלידה פעילה – כל הזמן צירים חזקים נורא ואני לא מצליחה לעביר אותם בלי תנועה.
הנסיעה לבית חולים אומנם הייתה קצרה אבל ממש לא נעימה- ארז נהג ורוית ישבה איתי מאוחר ובכל ציר רוית מיד התחילה לעשות עיסוי בגב בזמן שאני מנסה איך שהוא לזוז במצב ישיבה בתוך מכונית עם חגורת בטיחות – לא ממש זזתי הרבה .
כשהגענו החלטנו לחנות קצת רחוק ובכל זאת ללכת ברגל בשביל לקדם את העניינים שכבר התפתחו – נורא רציתי לעשות כל שביכולתי לקדם פתיחה ככה שמהר מאוד אני יוכל להיכנס לחדר לידה ומיד לעמוד במקלחת עם מים חמים – זה מה שהכי רציתי באותו רגע.
מהרכב ועד למיון יולדות עברתי בערך 10 צירים. רוית גם הציעה שנעלה במדרגות ולא במעלית. לקח לי בערך 3 צירים להגיע לקומה שנייה.
פרוצדורת הקבלה מוכרת כבר לכולם, דבר ראשון מוניטור.
רוית ואני נכנסנו למוניטור בזמן שארז הלך לפתוח לי תיק – כמובן שלא נתנו לאמא שלי להיכנס. אז אמא שלי שהספיקה לאסוף את אחי הצעיר, ישבה וחיכתה לשמוע שאני עוברת לחדר לידה טבעי. נתנו לי לעשות את המוניטור בחצי שכיבה ובמוניטור נצפו צירים חזקים ויפים, דופק תקין, אבל פינט שלנו החליטה לתפוס חרופ… ארז מיד רץ להביא קולה ושוקולד ובמקום מוניטור של 30 דקות, מצאתי את עצמי שוכבת שם שעה. ומה אמרו לי בסוף? אחלה מוניטור יש לך.
ואז הגיעה בדיקת הפתיחה וכולם, כולל הרופא, בטוחים שאני לפחות בפתיחה 6.
ואז מכריז הרופא " פתיחה 1.5" .
טוב O.K, שלב לטנטי ולא לידה פעילה, אי אפשר להתייאש עכשיו אבל ממש אין לי מה לחפש בבית חולים.
אבל הרופא לא רוצה לשחרר בגלל שהוא בטוח שהלידה תתפתח ממש בקרוב בעקבות הצירים שהוא ראה במוניטור.
נתנו לי 2 אופציות, ללכת להסתובב במתחם בית החולים, או לעלות למחלקת הריון בסיכון ולהתחיל בכל מני זירוזים.
בחרתי באופציה הראשונה וסיכמנו שאני אחזור לרופא בעוד שעתיים לראות מה ההתפתחות.
את הצירים הבאים העברתי בחדר ההמתנה עם כל המשפחות שמחכות לבשורה טובה. בעלי, רוית אמא שלי ואחי הצעיר כולם שם צוות לעזור לי לעביר צירים.
כעבור שעתיים, חיכינו לרופא שלא הגיע, חיכינו לו עוד כשעה ואז כשהייתי בשירותים (רק פיפי…) קראו לי שהוא מחפש אותי. בעלי ורוית ביקשו ממנו לחכות לי דקה, אבל עד שיצאתי מהשירותים הוא נעלם שוב למשך כשעה. בסוף בעלי הלך לקבלה והתחיל להרים קצת את הקל ופתאום הופיע הרופא.
הרופא בדק אותי ו… פתיחה 1.5.
לא מתייאשים וממשיכים להעביר צירים בחדר ההמתנה, בשלב מסוים רוית ביקשה שיתנו לי להיכנס למקלחת, התשובה של האחות בקבלה (אישה מקסימה, שאמא שלי כינתה אותה "הבולדוג") הייתה "אם כואב לה, אפשר לתת לה אקמול".
כמובן שהתעלמנו מההצעה המפתה לאקמול וביקשנו במקום זאת כדור פיזיו- דומה ל כדור של אקמול רק קצת יותר גדול.
להפתעתנו התקבלה בקשתנו וניסיתי להעביר צירים גם על הכדור, לפרק זמן מסוים זה עזר, אבל אחרי זמן מה הבנתי שרק בעמידה כשאני נשענת על מישהו אני מצליחה להעביר צירים. דווקא בעלי מאד נהנה מהכדור שנשאר איתנו.
כעבור עוד מס' שעות, שוב בדיקת פתיחה והתשובה הידועה "פתיחה 1.5".
בשלב זה הרופא התחיל לרמוז לפיטוצין וכמובן שסירבנו- צירים סדירים וצפופים כבר יש כמה שעות, מה יעזור לי פיטוצין?
בבוקר, לפני שהתחלפו משמרות הרופאים, הגיע רופאה חדשה וביקשה לבדוק אותי.
היא עשתה לי בדיקת פתיחה (כמובן 1.5), בדקה דופק עוברי ועשתה לי אולטרה סאונד. שמחנו מאד לשמוע שהכל תקין ושהדופק של פינט מצוין.
הרופאה כמובן התחילה להציע פיטוצין. בעלי שאל אותה במקום "למה שלא נלך הביתה" והיא מייד התחילה לנאום שזה נורא מסוכן.
בעלי אמר שלפני דקה היא אמרה שהכל מצוין ושגם ככה אנחנו במסדרון ולא תחת ניטור רציף, אז מה ההבדל בבית?
לא הייתה לה ממש תשובה אז היא פשוט התעלמה והתחילה לנאום שזה מסוכן.
התחלנו קצת להתלבט והיא אמרה לנו שהיא יוצאת ונותנת לנו זמן להחליט "אבל תחליטו מהר, יש לכם שעה". בלי לחץ…
רוית הלכה לדבר עם מיילדת אחרת שהיא מכירה והמיילדת הציעה לתת לי פטידין כדי שאני אוכל לנוח.
האמת היא שאני לא מגיבה טוב לסמים ולהיות בסרט רע תוך כדי צירים לא ממש קסם לי, אז סירבתי להצעה – שלא נדבר על הסרטים שפינט שלי עלולה למצוא את עצמה בהם.
אני וארז ירדנו למטה לחשוב קצת על מה עושים.
תוך כדי שדיברנו הבעתי את תסכולי שלאף אחד אין פתרון בשבילי ושאנשים מציעים הצעות סתם.
ארז התחיל להגיד לי שרופאים בימנו הם סתם טכנאים שעובדים לפי הספר.
תוך כדי שהוא מדבר, מי בדיוק עובר לידנו? הרופאה שנתנה לנו זמן לחשוב…. לא נעים… האמת היא שהיא לא נראתה יותר מדי נעלבת ואפילו חייכה -.
בכל מקרה, למזלנו בדיוק התחלפו משמרות והיא הלכה הביתה. אמא שלי שאלה אותי מה אני רוצה לעשות – ויצאתי מההלם שלי ואמרתי שאני רוצה הביתה.
זהו גיבשנו החלטה ללכת הביתה.
חזרנו למעלה כדי לקבל מכתב שחרור.
האחות אמרה לי שרק רופא יכול לשחרר אותי וקראו מיד לא לרופאה אחת אלה לשתיים כדי שישכנעו אותי להישאר.
הרופאות פתחו בשיחת הפחדה והצגת נתונים סטטיסטיים מפחידים, ישבנו הקשבנו וחתמנו וויתור.
קמנו והלכנו הביתה.
רוית נסעה לבית הוריה, אמא שלי ואחי נסעו הם הביתה כדי לישון קצת ואנחנו נסענו הביתה.
התקלחתי, לקחתי אופטלגין וארז ואני נכנסנו למיטה.
כאמור אנחנו כבר ביום שישי ה10/7
הצלחתי לנמנם בין הצירים, ובכל ציר ארז טלטל אותי ועיסה לי את הגב. אחרי 4 שעות קמנו מהמיטה קצת יותר רעננים והצירים התרחקו יופי יופי. ציר כל רבע שעה- 20 דקות.
בילינו ככה את כל היום, כשהצירים מתקרבים ומתרחקים אבל לא חוזרים להיות סדירים- אבל בהחלט ממשיכים להכאיב מאוד. עכשיו נראה הרבה יותר כמו שלב לטנטי מאשר אמש שממש היה נראה שאני בלידה פעילה – אויש הרגשתי שבמקום להתקדם הלידה הולכת אחורה. כל היום אני בתנועה הולכת סביב הבית בכל ציר מנסה תנוחות שונות – לא נחה לשנייה. בערב החלטנו קצת לטייל בחוץ – היה קצת מוזר לקבל צירים ברחוב והיות ומדובר בערב שישי, היו אנשים מסתובבים להם ברחובות. כל מי שראה אותנו מיד איחל בהצלחה ללידה. התעקשתי ללכת כמה שיותר אבל באיזה שהיו שלב כבר נורא כאב לי והייתי ממש עייפה. חזרנו הביתה ובהמלצת רוית- סקס,חצי כוס יין ולמיטה.
את כוס היין החלפתי בעוד אופטלגין, אך הפעם זה ממש לא עזר. אחרי שעתיים וחצי של סבל במיטה שאני בכלל לא מצליח לנוח בין הצירים, הערתי את ארז. הייתי כבר במצב של בכי שכואב לי נורא כל ציר ואני לא מצליחה לנוח. אחרי עוד שעתיים של צירים כל 10 דקות שכואבים לי מאד, נכנעתי ושתיתי קצת יין.
הצירים פתאום התרחקו לכל 40 דקות והצלחתי לנמנם בין לבין אבל בכל ציר זינקתי מהמיטה מכאבים נורא חזקים ורצתי לקחת עוד שלוק של יין. ככה העברתי עד לפנות הבוקר.

יום שבת 11/7
בשבת בבוקר הצירים נשארו כל 40 דקות- חצי שעה והתחלתי לפחד שאני לעולם לא ילד.
רוית הקפיצה לנו את מכשיר ה איזי-טנס והמליצה לנסות להשתמש בו בזמן צירים. המכשיר עזר בהתחלה אבל בשעות הערב המכשיר רק עצבן אותי.
במהלך היום החלטתי שאני צריכה לעלות ולרדת במדרגות כדי ליצור פתיחה.
אחרי שעה בחדר המדרגות בבניין כבר לא יכולתי לנשום והייתי דביקה ורטובה מזיעה.
החלטנו לנסוע לבית של אמא, שם אפשר לעלות ולרדת מדרגות במזגן.
אצל אמא המשכתי לעלות ולרדת במדרגות, הלכתי יכפה על הדשא וככה עברו להם השעות.
התחלנו לשים לב שכל שעה הצירים נעשים יותר חזקים ויותר צפופים. אני כבר הייתי גמורה מעייפות והכאבים היו נורא חזקים. כל ציר כאב קצת יותר מהקודם.
בשעה 6 בערב מכשיר הטנס כבר עלה לי על העצבים והחלטתי להוריד אותו.
בערך בשלב הזה הצירים היו כל 4-5 דקות והודענו לרוית שיכול להיות שיש התקדמות.
רוית החליטה להגיע ולא לחכות.
תוך מס' שעות הצירים הפכו לממש צפופים, כל 2-3 דקות ובאורך של דקה- דקה וחצי.
ככה שהם היו כמעט רצופים והכאב היה כבר בלתי נסבל – אומנם הצפיפות היה דומה למה שהיה בחמישי בערב אבל הכאב אוי הכאב – אני כבר התחלתי קצת לצאת מדעתי.
רוית אמרה שזה הדבר האמיתי, ושאלו צירים של פתיחה יפה.
התחלנו לחשוב על בית חולים אבל ארז התעקש למשוך עוד קצת ואמר "מקסימום יולדים בבית".
עלינו למקלחת בניסיון להעביר עוד צירים.
בינתיים רוית ואמא שלי התחילו להיות ממש מודאגות כי הם שמעו מחוץ לדלת שיש רווחים ממש קטנים בין הצירים ואחרי המקלחת החלטנו לנסוע לבית חולים.
הנסיעה הייתה בלתי נסבלת בעליל. כל הנסיעה התעסקתי רק בצירים.
למרות זאת החלטנו לחנות רחוק שוב וללכת קצת כדי לקדם עוד פתיחה – לא רצינו לחזור על חמישי בערב. לכולם היה מס' בראש "פתיחה 7".
איך שהגעתי לקבלה, רק הסתכלו עלי ומיד הכניסו אותי למוניטור ובדיקת פתיחה.
הפעם היינו מוכנים והתחלתי כבר בדרך לשתות הרבה קולה, ככה שהמוניטור היה מיד מצוין.
עושים בדיקת פתיחה והרופא מכריז "פתיחה 3.5"
כמעט צרחתי מייאוש, אבל לפחות אפשר להיכנס לחדר לידה.
בגלל המוניטור התקין הפתיעו אותי ואישרו לי חדר לידה טבעי. אמרו לי שעוד מעט מתחלפת משמרת ושכדאי שאני אעביר צירים במקלחת של חדר הקבלה עד החלפת המשמרת ככה שתקבל אותי מיילדת רעננה. אוי איך המצב שונה מיום חמישי!
ארז נכנס איתי, אני תפסתי את המוט וארז כיוון את המים החמים על הגב התחתון.
ככה העברתי צירים, כשאני מתכופפת, זזה ורוקדת במים החמים ומוציאה המון קולות
אחרי 20 דקות, ארז שהיה לבוש, כבר כמעט התעלף מהאדים והוא התחלף עם רוית.
ב 22:50 אמרו לי להתלבש ושחדר הלידה מוכן.
בזמן שהייתי עם ארז במקלחת רוית רצה לבדוק איזה מיילדות הולכות להיות במשמרת החדשה וסידרה שלורן תקבל אותי.
לורן היא זאת שעשתה לנו את הסיור ומאד רצינו אותה, אז מאד שמחנו שהיא מקבלת אותי.
נכנסנו ב 23:00 לחדר לידה ולורן עשתה בדיקת פתיחה.
הבשורה "פתיחה 3.5 – 4". אוף אני לא מתקדמת – טוב לא נורא אני בחדר לידה טבעי, אני יוכל לבלות כאן לעביר צירים ובתקווה הלידה תתחיל לזוז כבר.
לורן התעדכנה לגבי כל השתלשלות האירועים עד לאותו רגע, וכבר ראיתי על הפנים שלה שהיא קצת מודאגת.
בשעה הקרובה העברתי צירים בחדר, ולורן גם באה לעשות בדיקת דופק.
הדופק תקין אבל לורן נראית אפילו יותר מודאגת בגלל שלא נראה שיש התקדמות.
לורן עושה בדיקת פתיחה ואין חדש, היא לקחה את רוית הצידה והציעה שנכנס לג'קוזי למרות שהפתיחה לא מתאימה כי לורן חושבת שאני חייבת להרפות ולנוח.
רוית מתיישבת על השרפרף ההולנדי בזמן שאני נשכבת בג'קוזי, למרות שזה לא בא לי כל כך טוב בהתחלה, רוית עשתה לי דמיון מודרך והתחלתי להיכנס לזה.
בזמן שהייתי בג'קוזי, ארז הצליח סוף סוף לנוח קצת.
הדמיון המודרך והשהיה בג'קוזי נמשכו כשעתיים, הצירים חזקים וכואבים אבל בניהם אני רפויה לחלוטין.
לורן עושה בדיקת פתיחה והתשובה היא "פתיחה 3.5".
בשלב הזה די הבנו שיש פה בעיה ומסיבה לא ברורה הלידה לא מתקדמת.
כולם דאגו שאני עוד מעט אתמוטט בגלל שאני כבר 3 ימים בלי שינה אמיתית עם צירים קבועים. לורן הציעה שאולי בכל זאת אני אקח אפידורל, לא בגלל הכאב אלא בשביל שאני אהיה רפויה, כי היא חשבה שאולי אני סגורה ולא מאפשרת ללידה להתקדם.
אחרי קצת מחשבה והתייעצות עם ארז ורוית החלטנו לנסות.
בלב כבד נפרדנו לשלום מחדר לידה טבעי ועברנו לחדר לידה רגיל.
מיד פותחים וריד, נותנים נוזלים ומחכים למרדים עם האפידורל. אני בוכה – שבורה שהלידה לא מתפתחת ושאני הולכת לקבל אפידורל וששום דבר לא הולך כמו שרציתי. אמא באה קצת לנחם אותי ואז מוציאים אותה מהחדר – רוית מנסה לנחם וארז בעיקר מחבק ומנגב את הדמעות שלי.
אם עד אותו רגע, התמודדתי עם הצירים ולא הייתה לי בעיה להמשיך, מהרגע שאתה יודע שעוד מעט לא יכאב, זה הופך לסיוט לחכות למרדים, כל ציר כואב פי מאה.
חווית החדרת האפידורל היא חוויה מאד לא נעימה, לקבל ציר ולא לזוז ולא לנשום בזמן שהמרדים דוקר שוב ושוב ושוב (לא ממש הלך לו….) זה ממש קשה. פחדתי נורא ולא נתנו לארז או לרוית להישאר יחד איתי – באה מיילדת לא מוכרת שהייתה ממש אנטיפטית. אני בכיתי לה שהיא תעזור לי שיש לי צירים סדירים קבועים וכואבים נורא ושאני מפחדת לזוז. היא תפסה לי את הידיים ואמרה לי להתכופף כלפיה ולא לזוז ולהפסיק לבכות כי זה לא עוזר לכלום. אני חונקת את הדמעות ועושה כל מה שאומרים לי. כל דקירה כואבת לי ואני מרגישה המון לחץ ואחרי כל דקירה המרדים צועק עליי שאני לא מתכופפת מספיק או שאני נושמת יותר מידי …..
בסוף בניסיון השביעי – כן, כן – השביעי!!!, אחרי כמעט שעה הוא הצליח להחדיר את האפידורל. הוא איחל לי בהצלחה מבלי להסתכל לי בפנים בכלל ויצא מהחדר. המיילדת אמרה לי לשכב ושיקראו למלווים שלי וגם היא עזבה את החדר. אני נשארתי שם בהלם ממה שקורה, מהיחס הקר והמזלזל ומהתחושה שאני כבר לא יולדת אלא חולה.
חשוב לציין שרוית דווקא אומרת שהיא מכירה את המרדים הזה ושהוא מאד נחמד. – תספר לי אמא שלי כמה ימים אחרי הלידה שהמרדים ניגש אליה והתנצל על מה שקרה והסביר כי כל פעם שהוא ניסה להחדיר את המחט התחיל לי דימום ושזה מצב מסוכן ובניסיון האחרון שלו הוא כבר החליט עם עצמו שאם הפעם לא הולך אז הוא לא מאשר את האפידורל – וזאת הפעם שהצליחה לו.
כעבור רבע שעה באמת כבר לא הרגשתי צירים, אבל הרגשתי ממש לכודה במיטה- יד אחת אינפוזיה, יד שנייה מד לחץ דם שלא ירד עד סוף הלידה ואין שליטה ברגליים.
איך בדיוק אמורים להיות בתנועה במצב כזה?
התחילו לי ממש רעידות בכל הגוף, אבל אמרו לי שזה נורמלי אחרי אפידורל. אמא שוב הצליחה להיכנס לחדר – שמחתי לראות אותה, רצתי לספר לה על החווית החדרת האפידורל – לשפוך את כל מה שיושב לי אבל לחצו עלי לישון ולא הרבה זמן אחרי שאמא נכנסה לחדר כבר המיילדת ביקשה ממנה לצאת. נמנמתי קצת וגם ארז ורוית זכו לקצת מנוחה.
כעבור שעה בערך, בדיקת פתיחה. וכמובן, אתם כבר יכולים לנחש, "פתיחה 3.5".
למרות שיש לי צירים סדירים וחזקים החליטו לתת לי פיטוצין (לא ברור למה, אבל אמרו שאולי בכל זאת זה יעורר פתיחה)
עוברות עוד שעתיים, בדיקת פתיחה- "פתיחה 3.5"
השעה כבר 6:00, יום ראשון 12.7.09 .
הרופאים מסביב, התחילו כבר לדבר על קיסרי ושהמצב שלי לא טוב.
הרופא החמוד שקיבל אותנו ביום חמישי הציע פקיעת מי שפיר, למרות שזה נחשב מאד מוקדם לפתיחה כזאת, אבל זה היה כבר ניסיון אחרון. כמובן שהסכמתי. פקעו את המים והרופא אמר שהם קצת מקוניאלים אבל הדופק של פינט נפלא והם לא מודאגים – הוא אמר שלדעתו זה פשוט כבר היום הרביעי שבו אני נמצאת עם צירים כל הזמן והגיוני שזה משפיעה על פינט.
בשעה 7:00 נכנסת לחדר המיילדת האחראית אורנה שבאה לבדוק האם יש התפתחות או שהולכים לקיסרי.
אורנה עושה לי בדיקת פתיחה ומכריזה "פתיחה 7"
פרצתי בבכי וביקשתי רשות מאורנה לתת לה נשיקה, היא הייתה מופתעת אבל הסכימה ובקושי רב התכופפתי כלפיה חיבקתי אותה חזק ונתתי לה נשיקה על הלחי – עד יום מותי אזכור אותה כזאת שבישרה לי שאני הולכת ללדת לידה רגילה נרתיקית ולא קיסרית – לנצח אזכור אותה כזאת שהחזירה בי את הכוח וההתרגשות לקראת הלידה הראשונה שלי.
אמא שלי נכנסה לחדר עם דמעות וכולנו הבנו שהלידה הזאת מסתיימת כלידה נרתיקית.
מאותו רגע בכל שעה הפתיחה גדלה עד שבשעה 10:00 הכריזו על פתיחה מלאה.
הראש עוד לא עבר את הספינות, אז בינתיים אין מה ללחוץ ומחכים שהראש יתברג.
ארז ורוית התחילו להזיז לי את הרגליים ואת הגוף כדי לעזור להתברגות.
המיילדות שלי בינתיים כבר התחלפו ועכשיו הינו עם ילנה, מיילדת ממש לא נחמדה, שהייתה ממש קרה. בהמשך תבינו שאני אזכור אותה תמיד כאישה רעה.
איך שהיא נכנסה לחדר היא התחילה לדבר אלי ברוסית, הסברתי לה שלמרות שהשם שלי מטעה, אני לא ממש מדברת רוסית. היא דפקה חתיכת פרצוף ונראתה ממש כועסת מהעניין.
ילנה בדקה שוב פתיחה ואמרה שהתינוקת עדיין לא סיימה להסתובב. היא ביקשה מארז ורוית להפוך אותי על הצד וכל 20 דקות להחליף צד.
כמובן שכל שנייה המוניטור איבד את הדופק.
רוית ביקשה לסגור לי את האפידורל כדי שאני אוכל להרגיש צירי לחץ, ילנה אמרה "כן, כן…" ויצאה מהחדר בלי לסגור את האפידורל.
באיזה שהוא שלב היא נכנסה בגלל שלא היה ניתור. היא התחילה לתקוף את ארז ורוית שהם מפריעים לניטור, רוית התחילה להסביר שזה בגלל שהופכים אותי ושהם עושים מה שהיא ביקשה אבל ילנה לא נתנה לה לסיים והתחילה לצעוק אליה.
רוית שמיד הבינה שיש לנו עסק עם מיילדת שלא אוהבת דולות ניסתה להרגיע קצת את העניינים, אבל ילנה לא רצתה להקשיב וכל הזמן קטעה אותה ודיברה אליה ממש לא יפה.
בשלב הזה ילנה סגרה את האפידורל
האמת היא שקצת נבהלנו שהיא האישה שהולכת להיות בלידה שלי…
בערך בשעה 11:15 ילנה נכנסה שוב ועשתה לי בדיקה לראות מה ההתקדמות.
בלי שום הזהרה מראש, היא פתאום התחילה לצעוק עלי לדחוף, ביקשתי להכניס את אמא שלי וילנה צעקה עלי שאי אפשר (למרות שבסיור אמרו אחרת).
ילנה המשיכה לצעוק אלי לדחוף. ניסיתי לדחוף ויצא ממני קול וילנה מיד אמרה – בלי קולות – תעבדי קשה ודחפי כמו לקקי ותעשי מה שאני אומרת לך.
רוית התחילה לשאול אותה אם היא רוצה קערה לשמן (רמז רמז…)
ילנה לא ענתה לה, במקום זה היא פנתה לארז ואמרה לו "מי הגברת?"
ארז מיד ענה לה "הדולה שלנו" כאילו שהיא לא יודעת.
אז היא אמרה לארז ורוית שמעכשיו רק היא קובעת מה יהיה ואמרה לרוית לא להתערב.
ילנה אמרה שכבר עברה כמעט שעה וחצי מפתיחה מלאה ושיש לי רק עוד שעה וחצי ללדת "או ש…"
ואז ילנה פתאום החליטה שאני לא צריכה לדחוף עדיין ויצאה מהחדר, רוית ביקשה מארז שכשהיא תחזור שארז יזכיר לה על השמן כי היא כל הזמן צועקת על רוית.
הסתכלתי על השעון 11:20 עכשיו – ואמרתי לעצמי שעד 12:00 אני חייבת ללדת.
ילנה חזרה ופתאום נזכרה שהיא שכחה לרוקן לי את השלפוחית, היא הביא קטטר והפילה אותו על הרצפה, אז היא התחילה לצעוק על ארז שיביא לה מהר קטטר מהמגירה.
היא עשתה לי קטטר ושוב פתאום התחילה לצעוק אלי לדחוף, ניסיתי לבקש שוב שיכניסו את אמא שלי, ילנה אמרה שאין זמן והתחילה ממש להיות תוקפנית כשהיא צועקת עלי שאני לא דוחפת נכון.
ארז שאל אותה ברמיזה עם היא רוצה עוד שמן והיא אמרה שלא צריך.
אמרתי לה בבקשה תשתדלי לא לחתוך אותי, עשינו עיסוי פרינאום ושהיא תעשה כל ביכולתה להימנע מחתך. היא שאלה אם השתמשנו באפינו וארז ענה שלא, פשוט עשינו עיסוי, היא נחרה בבוז והתחילה לצעוק עלי לדחוף שוב.
ארז שעל שוב על השמן והיא התעלמה ממנו.
בשלב הזה ארז ורוית אמרו לי שכבר רואים את הראש ושעוד מעט אני יולדת.
חשוב לציין שכל הזמן הזה ילנה כמעט לא שמה שמן ולא עיסתה אותי בכלל. (יצאנו מהלידה עם בקבוק מלא).
ילנה התחילה להגיד לארז ורוית שכל הפרינאום שלי קשיח ושהיא תהיה חייבת לחתוך.
שוב אני חייבת לציין שהיא לא שמה שמן, לא עיסתה וכל הסיפור נמשך רק כמה דקות.
ארז אמר לה שוב על השמן.
היא אמרה לי ללחוץ עוד קצת ואז עשתה את המעשה הנחמד היחיד שלה ושאלה אותי אם אני רוצה להרגיש את הראש.
הרגשתי את הראש- זאת הרגשה ממש הזויה, ממש לא נקלט- מצד אחד הרגשה מדהימה מצד שני לא יכולתי לאמין שאני כרגע נוגעת בראש של פינט – פינט הדגיגה שלי??? אני מרגישה אותך?
לחצתי עוד כמה לחיצות, ילנה חתכה מכל הלב ואז אמרה לי לעצור ולא ללחוץ.
ארז אמר לי שהראש בחוץ.
שנייה אחרי זה ילנה אמרה לי ללחוץ שוב וכמעט מיד כל התינוקת שלי הייתה בחוץ.
אביגיל שלי נולדה בשעה 12:00 בדיוק במשקל 2.940. ראיתי אותה עולה ממני כאילו היא מרחפת כבר לא ראיתי את ילנה היא מבחינתי לא קיימת אני רק רואה את הבת שלי שנולדה עם עניים פקוחות לרווחה ומיד התחילה לבכות – אוי הצליל הכי מדהים בעולם ואז פתאום אני שומעת אותה עושה קולות של מציצה – הבייבי הקטנה שלי מחפשת ציצי היא רעבה.
ארז ואני התחלנו קצת לבכות.
בגלל המים המקוניאלים לקחו את אביגיל מיד לבדוק אותה ולשאוב את המים מהפה והאף כדי שהיא לא תנשום אותם.
נתנו לי אותה לדקה – אוי דקה קצרה כל כך אבל מתוקה להפליא! ואז העבירו אותה לארז כי צריך ללדת את השלייה.
ארז אמר לי שהיא ממש ערנית. הוא ישב איתה בכיסא מולי ולא הוריד ממנה את העניים – וכך נולד אבא.
ילנה קצת לחצה לי על הבטן, קצת משכה בחבל הטבור והשלייה יצאה.
שלייה קצת זקנה, אבל שלמה.
הרופאה שבאה לתפור אותי שמה לב שהחתך שלי גדול. היא אמרה לילנה שיש פה הרבה עבודה.
ילנה מיד התחילה לתת תירוצים שהפרינאום שלי לא גמיש ושהיא דאגה מהמים המקוניאלים. היו לי גם קרעים פנים שנוצרו טבעית מהלידה ככה שבאמת לקח המון זמן לתפור אותי. העיקר עבדנו קשה על העיסוי פרינאום במשך 6 שבועות לפני הלידה.
אחרי שסיימו לתפור אותי עברה מולי אחות עם קערת מים מסובנים, היא שפכה עלי את המים כמו ששופכים דלי אחרי ששוטפים רצפה ואמרה לי שעכשיו אני נקייה. אוי מעולה – עכשיו אני נקייה – לא צריך להתקלח – נפלא!
אמרו לנו שהחדר לידה טבעית פנוי ונקי ושנעבור לשם.
שם כבר נתנו לאמא שלי, חמותי (שהגיע לפני כמה שעות) ואחי להיכנס.
רוית ניסתה לעזור לי להניק, לא ממש הלך, במיוחד שלכל אחד היה מה להגיד.
כעבור מעט מאד זמן,משהו כמו רבע שעה, אמרו לנו שיש לחץ על חדרי הלידה ושאנחנו צריכים לפנות את החדר (בסיור הבטיחו שעתיים…)
שלחו את ארז עם אביגיל לתינוקיה.
בגלל העומס אותי העבירו למחסן, שם הייתי אמורה לחכות לסניטר.
אמא שלי נשארה איתי, ובאיזה שלב אחות באה לעשות לי עוד קטטר (במחסן המאוד נקי וסטרילי…)
התחלתי להרגיש כבר כאבים והיה לי המון לחץ בכל האזור התחתון.
היה לי גם מאד חם בגלל שאין מזגן במחסן.
בסוף אמא שלי התחילה לצעוק והפתרון היה לשים אותי במסדרון.
לקח לסניטר רק שעה וחצי לבוא לקחת אותי למחלקה.
אני כבר בחדר, מותשת ועייפה, ארז מגיע, בלי אביגיל.
ארז אמר לי שבבדיקות אמרו שהיא קצת מתנשפת ושיכול להיות שהיא נשמה קצת מים.
היא צריכה להיות בהשגחה ושכשהיא תהיה בת 6 שעות יבדקו אותה שוב.
עכשיו בבית חולים מאיר לא נותנים ליולדת ללכת או לקום מהמיטה בלי ליווי ולא נותנים לה להסתובב אלא אם עברו שש שעות מהלידה – אותי זה לא ממש עניין. אמרו לי שבפעם הראשונה שאני רוצה לקום אני חייבת לקרוא לאחות – קראתי לאחות ושיקרתי שאני צריכה פיפי – היא ליוותה אותי לשירותים – נשארתי שם כמה דקות יצאתי ואמרתי שאני מרגישה בסדר גמור. כמה דקות אחרי זה ארז חזר לחדר שלי ואמרתי לו שאני רוצה ללכת לתינוקיה ולא מעניין אותי שרק עברו שלוש שעות מהלידה – אני לא מחכה עוד שלוש שעות רק כדי לראות את הבת שלי.
יחד עם ארז הלכתי לתינוקיה לראות את הבת שלי.
עמדתי מעליה בהלם – זאת פינט? זאת העוברית שרקדה לי בבטן – הנסיכה המתוקה וקטנה הזאת – היא הייתה בתוך הבטן שלי? וואו! דמעות זלגו מהעניים שלי וכל כך רצתי להחזיק אותה אבל לא היה אפשר.
חזרתי לחדר שבורת לב. ארז בירר מתי יש החלפת משמרת של רופאים בתינוקיה ואמרו לו ב16:30 והחלטנו שבמקום לחכות עד 18:00 הוא ילך ב16:30 לראות מה הרופא החדש יגיד.
ב16:30 בדק את אביגיל רופא החדש וראה שמהרגע שהיא הגיעה לתינוקיה הנשימה שלה כבר הסתדרה ושהעניין של ההתנשפות הייתה רגעית – הוא אמר שהיא בריאה לחלוטין ושאפשר לקחת אותה לאמא שלה.

וזהו מאותו הרגע לא נפרדנו – היא איתי ואני איתה.

כל הכאב, הקושי והפחד שהיה בלידה היה שווה – אביגיל שווה הכול והייתי עוברת את כל זה שוב ושוב עבורה.
היא הפכה אותי לאמא – אני כבר לא אותו בן אדם שהייתי קודם – ואני מאוהבת בה מעל לראש!

אני מאוד רוצה להודות לרוית על הליווי בלידה. שוב מתנצלת שפספסת את ההופעה והמון תודה על הכול.

אמא שלי – את אישה מקסימה ואמא מושלמת – אני מקווה שאני אצליח להיות אפילו חצי ממה שאת!

ארז בעלי האהוב – היית איתי בכל רגע, תמכת, חיזקתי, חיבקתי ומהרגע שאביגיל שלנו נולדה ראיתי בך אבא כל כך נפלא שאני גאה לקרוא לך אבא של אביגיל ובעלי – אני אוהבת אותך יותר ויותר ומודה לך על מי שאתה!

ואביגיל שלי תודה לך שנולדת לי – את אכן הפכת אותי לאמא – אני אוהבת אותך אהבה שלא ידעתי שקיימת ואני אוהב אותך ואהיה שם עבורך כל ימי חיי. מעכשיו ולעד אני שלך – אהיה שם עבורך ולצידך ואוהב אותך מכל ליבי!

את איתי ואני איתך