הכל מתחיל ביום שישי בערב, 18/06. אנחנו יוצאים מהבית לעוד ערב של אוכל, צחוקים וכמובן מונדיאל ברקע, הפעם ב"אוונגארד". כבר בדלת הרגשתי שמתחיל טפטוף קל בתחתונים אך לא חשבתי שאלה מי שפיר, וביציאה אהוב שאל אותי אם אני רוצה לחזור הביתה (עניתי שברור שלא!). ישבנו במסעדה, אכלנו (חלת בצל כמובן, אלא מה?!) ותוך כדי הערב אני מרגישה מדי פעם טפטופים בקטנה שגרמו לי לחשוב (בחשש מה) שהעניינים מתחילים לקרות. בסוף כבר הייתי על קוצים ובדרך הביתה אמרתי לאהוב שנראה לי שנוסעים לבי"ח… החלטנו שנגיע הביתה, אעשה את הבדיקה הביתית כדי לבדוק אם אכן מדובר בירידת מים, ונראה איך ממשיכים.
הבדיקה בבית לא הייתה ברורה במיוחד, ולמי יש כח לקרוא את כל ההוראות האלה וגם לחכות חצי שעה? אחרי שיחה עם רוית (הדולה שלי) החלטנו שיאללה – נוסעים.
אני נכנסת להתקלח, מים ממשיכים לנזול, ואני מתחילה לקלוט שזה קורה.
ביציאה מהבית, בפתח הדלת, אני שואלת את עצמי אם נחזור לכאן שניים או שלושה…
רבע לאחת בלילה. ב- 5 דקות הנסיעה שיש לנו אני מרימה טלפון לאמא. היא מיד עונה ב"מה קורה" ואני אומרת לה שאנחנו בדרך לבי"ח ושכנראה ירדו לי המים. היא כמובן שואלת אם לבוא, שואלת אם אני מתרגשת, ומחכה לעדכונים כל הזמן.
מגיעים לבי"ח מאיר, מיון יולדות, ומחברים אותי למוניטור. המוניטור לא מראה צירים של ממש, ואני ממתינה לבדיקת רופא, וממתינה, וממתינה, ובינתיים בחדר ההמתנה מתחילות התכווצויות שגורמות לי אינסטינקטיבית להתחיל לעשות סיבובים במסדרון. סופסוף קוראים לי לבדיקה ואני כבר קצת כאובה, נשכבת על המיטה ומתפללת שהרופא (הצעיר. מתמחה?) יגיד שזו לא ירידת מים ושאפשר לנסוע הביתה כי אין פתיחה משמעותית. לא רוצה לבלות שעות בבי"ח, הרי בניתי על לסחוב כמה שיותר זמן צירים בבית…
הרופא בודק, וגם בדיקתו אינה חד משמעית. מחכים לערכת בדיקה נוספת, מהימנה יותר (ויקרה יותר, הוא טורח לציין). האחות מביאה אותה ואני כבר עם גב שבור מהמיטה הכ"כ לא נוחה שם. הבדיקה השנייה מדויקת ומהימנה, ואני שומעת את הרופא מהחדר השני "אפרת, מזל טוב, ירדו לך המים" וכל מה שיוצא לי מהפה זה "שיט". אני יודעת שזה אומר שנשארים פה ומתבעסת.
כמובן שהמלצתו היא לקבל זירוז ולהיכנס לחדר לידה, ואני לשנייה מתבלבלת ומהססת אבל מיד חוזרת לעצמי ואומרת את מה שאני באמת רוצה – לא לזירוז. כן, אני מבינה שיש חשש לזיהום, אבל אין צורך "למכור" לי את חדר לידה בכל מיני נסיונות (כגון "עכשיו יש מקום, חבל, אח"כ אולי לא יהיה"…).
עוברים למחלקה להריון בסיכון. השעה 04:00 ואהוב נוסע הביתה לנוח טיפה ולהביא דברים. אני נשארת במחלקה, מדברת עם רוית בטלפון ומחברים אותי למוניטור לסירוגין. הצירים לא סדירים ואני מגלה שוב שהשכיבה מעצימה לי את הכאב.
מסבירים לי שבשל ירידת המים לא בודקים פתיחה בבדיקה וגינלית ולכן האינדיקציה היא המוניטור והדיווח שלי. בביקור הרופאים מנהל המחלקה מחזק את ידיי ומאחל לי מעין "בהצלחה" מהוסס אך מקבל ומבין, לאחר ששומע מהאחות שאני רוצה לידה טבעית ולא מעוניינת בפיטוצין המוצע.
בסביבות 8 אמא מגיעה, וכמה דקות אחריה גם אהוב. אני עדיין באותו מצב של צירים כואבים, מוניטור לסירוגין ושיחות עדכון עם רוית. בשעה 09:00 אני מעדכנת את ד"ר שילון (רופא המעקב שלי) במצב והוא מבהיר לי חד משמעית: "לא לקחת זירוז. לתת לטבע לעשות את שלו". אני שמחה שהוא אומר את זה כי זה מרגיע אותי ונותן לי תחושה שאני עושה את הבחירות הנכונות. טוב שאני בחדר לבד, כי יש לי הרבה מרחב להסתובב במהלך ציר. הולכת הלוך וחזור בחדר, נשענת על המיטות, המעקות, על מה לא בעצם.
רוית מגיעה בסביבות 10:00 והצירים מתחילים להתחזק, אני עוברת אותם איתה והיא עוזרת לי מאוד במילים, עידוד, הבנה ותנוחות. אני עדיין כל ציר בתנועה כי לא מסוגלת לשבת או לשכב. הכדור שיש במחלקה קטן מאוד ואני שולחת את אהוב להביא את שלי מהבית, וגם אמא בשלב הזה קופצת הביתה לארגונים, היא תחזור עוד מעט. ההערכות הן שמדובר בפתיחה 3 פחות או יותר, ולפי האחות המוניטור מראה על 2 צירים כל 10 דקות. זה העדכון שאני מעבירה לד"ר שילון, ורוית כבר אז אומרת לי שנראה לה שזה תכוף יותר.
ומכאן – הזמן מתחיל לטוס והדברים קורים כ"כ מהר!!! בזמן שאני לבד עם רוית הצירים מאוד מתחזקים ואני מחליטה לנסות להעזר במקלחת. הצירים כבר מאוד חזקים ואני כואבת בקול רם מתחת למים, בעמידה. רוית מתזמנת את הצירים כשאני במקלחת ואומרת לי שהתכיפות עלתה ואני מתקדמת מהר. מבקשות בדיקת פתיחה מהרופאה במחלקה כדי להחליט מה אני עושה הלאה, כי בכאבים שאני נמצאת בהם אני חושבת שאני רוצה אפידורל (אני אומרת לעצמי ולרוית שאם אכן הפתיחה היא 3 ויש לי עוד כ"כ הרבה לעבור אז אני רוצה אפידורל. מספיקה עוד להתאכזב מעט מהעניין, אך מיד הכאב חוזר להעסיק אותי).
הרופאה בודקת אותי ואני נאנקת מכאב. היא קובעת "אווו, פתיחה גדולה, לפחות 4". בירידה מהכסא אני רואה כוכבים בעוד ציר ונשענת על רוית שוב. איזה מזל שהיא שם איתי.
אני חושבת שהשעה היא לקראת 11 בשלב הזה. אני יוצאת מבדיקת הרופאה וחוזרת לחדר, לא יודעת איך אני עושה את זה כי אני כולי נאנקת וכואבת.
אהוב מגיע עם הכדור ובאותו זמן אני מתחילה להרגיש שהעניינים כבר בלתי נסבלים, ורוית שואלת אותי אם אני מרגישה שאני צריכה קקי – הסימן לצירי הלחץ. כן, זה בדיווווווק מה שאני מרגישה. אנחנו סוג של רצות לעמדת האחיות (רוית באסרטיביות ואני בכאב מטורף) והיא דורשת סניטר דחוף כי אני בצירי לחץ. הסניטר מגיע עם כסא גלגלים ואני מתלבטת לשנייה ולבסוף מתיישבת (בדיעבד טוב שהתיישבתי כי אם הייתי הולכת לחדר לידה כנראה שהייתי יולדת בדרך), בדרך הוא מספיק להגיד לי שאני אלד מהר (כנראה מנסיון של הרבה נשים ירוקות מכאב שראה) ותוך שנייה אני מוצאת את עצמי במסדרון חדרי הלידה כשרוית מתעקשת עם האחיות שאני חייבת בדיקת פתיחה עכשיו כי יש צירי לחץ כנראה, והאחיות שמקבלות אותנו שם עוד אומרות לה "אבל לפי הרופאה זו פתיחה לפחות 4" כאילו שיש לנו זמן לדיונים ומו"מ עכשיו…
תוך דקה אני על המיטה והמיילדת בודקת פתיחה (איזה כאביייים!!!!). אני שומעת את צמד המילים "פתיחה 9" ולא מאמינה! מוודאה עם רוית 20 פעם שזה באמת קורה ושאני כבר לא לוקחת אפידורל, שואלת אם יש אפשרות למשהו אחר שייקל על הכאב והמיילדות מחייכות, שלא לומר צוחקות לי בפנים.
ופתאום אני קולטת! אמא לא כאן! היא קפצה הביתה לפני שעה ולא מעלה בדעתה שבינתיים אני בלידה כבר! אהוב מתקשר אליה תוך שנייה ואומר לה שאנחנו בחדר לידה. היא עוזבת את הבראנץ' המשפחתי וטסה מהבית. מזל שיום שבת ואין תנועה בכבישים.
אני בינתיים מתמודדת בעמידת 6, וכואב לי ברמות שקשה לתאר. אני צועקת מאוד (מאוד!) חזק, ולאהוב קשה לראות אותי ככה. אני רואה את הדמעות בעיניים שלו ובוכה גם. בשלב מסוים עוברת חזרה על הגב (ודווקא בסדר לי) ומתחיל השלב הסופי. אני מקשיבה למיילדת ולרוית ומצליחה ללחוץ כמו שאני יודעת שצריך (תודה לשנים של התמדה בסטודיו סי!!!).
אמא מגיעה תוך 5 דקות, מתפרצת לחדר בהתרגשות. תוך שנייה היא לידי, בצד שמאל, רוית לידה, ואהוב בצד ימין, נרגש כמו שלא ראיתי אותו אף פעם.
אני לוחצת כמה פעמים, והמיילדת אומרת לי שהיא רואה את הראש!!! היא שואלת אם אני רוצה לגעת, ואני נרתעת בהתחלה. זה מפחיד אותי. עוד כמה לחיצות ואני מרגישה את הראש הולך וחוזר, פנימה והחוצה. ואז אני כן מושיטה את היד ומרגישה אותו! אני נוגעת בו, ופתאום נכנסת בי אנרגיה מטורפת!! אני לוחצת אחת ארוכה והראש בחוץ!! ממשיכה לשמוע להוראות ומפסיקה ללחוץ כשצריך, ותוך כמה שניות אני מרגישה את הגוף שלה יוצא ממני, הכאב נפסק בשנייה ואני רואה את הגוף הקטנטן, בצבע ורוד-סגול, רטוב ומתוק מאין כמוהו מונח עליי. אני מחבקת אותה ומצמידה אותה לחזה, וקולטת שאני עדיין עם חולצה וחזייה. עד כדי כך לא היה זמן לכלום. אני מנסה להסדיר נשימה, הגוף לא שולט ברעד, ורוית מרגיעה את הרגליים והידיים. כשהמיילדת אומרת לי שאין לי תפרים אני בכלל באופוריה. לא מאמינה שהכל קרה כמו שחלמתי.
אהוב לידי בחיבוק, מגע, נשיקה, התרגשות, דמעות, הכל ביחד. בעודי מאמצת אותה חזק חזק אליי ונותנת יד לאהובי אני אומרת לו שייקרא לה בשמה, והוא קורא לה – לקטנה שלנו – "יובלי, ברוכה הבאה". אז ברוכה הבאה לעולם, יובלי, מלאך קטן ומושלם שלנו. הגעת אלינו בשבת, 19/06/2010 בשעה 12:00. אוהבים אותך, אבא ואמא.
ויש גם תודות – כי אי אפשר בלי
רוית – הדולה שלי – היית איתי ברגעים הקשים והכאובים ביותר, כשלא חשבתי שזה ייגמר, כשלא האמנתי שאפשר בלי אפידורל. נכון, לא זכיתי ליהנות מכל ארגז הכלים שלך, אבל כל מה שכן זכיתי בו היה מדהים. את נפלאה ונהדרת, ומה יש לומר – את פשוט נמצאת במקצוע הנכון. תודה ענקית. אוהבת אותך.
אמא שלי – שעם כל החוויות המשותפות – זו ללא ספק החזקה מכולן – היה לי ברור שתהיי שותפה לתהליך הלידה ואין מאושרת ממני שאכן כך היה ושזכיתי באמא מדהימה, נותנת ומאפשרת כמוך. אין גבול להערכה שלי אליך ולתודה שאנחנו מוקירים על הנתינה האינסופית שלך. אוהבת אותך.
ואחרון חביב והחשוב ביותר – אהוב שלי – אהבת חיי – משלב שני הפסים על המקלון ועד הרגע הזה אין לי מילים לתאר את התמיכה והאהבה שלך. הפכנו למשפחה מאושרת וכולי מלאת ציפייה לקראת ההורות המשותפת והחוויות שאנחנו עומדים לעבור עם יובלי. אני פשוט אוהבת אותך.
ועוד תודה מיוחדת לבנות הפורום בתפוז – מקור ידע עצום עבורי – על העזרה, התמיכה, ועל הידיעה שתמיד תהיה מישהי שתכתוב חזרה "גם לי זה קרה". כיף להרגיש חלק מכן, ואני מאחלת לכולכן חווית הריון נהדרת, לידות קלות ומעצימות, וכמובן הורות מופלאה.
אפרת.
