כמה מילות אזהרה – הסיפור שלפניכן אינו עוד סיפור לידה עם דולה : כזה עם שמנים ריחניים, נשימות , עיסויים והמון אוקסיטוצין.
זה לא שאין בו את כל אלה, אבל הם חלק שולי.
זהו סיפור החווייה שלי כדולה בליווי אחת הלידות הפחות פשוטות שליוויתי לאורך שנותיי כדולה.
אני כותבת את הסיפור הזה כחלק מהניסיון שלי לעשות עיבוד לידה של החוויה הזו – עבור הזוג שליוויתי, ועבור עצמי.

שישי בחצות.

אחרי יותר מיממה של ליווי טלפוני לאורך צירים לא סדירים אבל ארוכים וכואבים, מלווה בהמון מתח שלא אפשר לי לישון ולאגור כח, הגעתי אליהם הביתה.
שלוש שעות של נשימות, תנוחות, עיסויים, רעיונות ומילים מרגיעות לא הספיקו והחלטנו לצאת לבית היולדות,
בהבנה שיתכן שהתוכניות ללידה טבעית ישתנו.

עוד לא בלידה, אבל כאובה נורא.

מיילדת נעימה בקבלה מאפשרת מנוחה במיטה ואני שם אתם.
בבוקר היא מחליטה לשנות תוכניות, העיקר שלא יכאב. מתכוננים לאפידורל באמונה מלאה שהכאב שייעלם יסייע לה להרפות והלידה תתקדם. זה לא ממש קורה. גם כשהאפידורל עובד הלידה מתקדמת בעצלתיים. מנסים רפלקסולוגיה, נענועים, לטיפות, ארומתרפיה, הומאופטיה וצמחים.
האפידורל מפסיק לעבוד , מסדרים וחוזר חלילה. כל הזמן הכאב שם, אורב, וכבר המון שעות שהיא תקועה על המיטה.
משבר פיזי רודף משבר רגשי. "אני לא יכולה יותר " היא אומרת ואנחנו נפעמים מהעוצמה שלה. כמה אפשר להחזיק מעמד..?

שבת, 21:00 או אחרי, 5 ס"מ פתיחה.

אני לא מרגישה שאני יכולה לעזוב אותם. במקסימום יוצאת לשירותים לדקה או לנשום אוויר.
יצאתי מתישהו לרבע שעה לאכול סלט בארומה. אני מרגישה לא יעילה. כל מה שאני עושה לא עוזר לה להתקדם, לא עוזר לה להירגע…
אני ערה כבר יומיים אבל זו לא אופציה להפעיל גיבוי.
תלמידה שלי בקורס דולות באה לבקר ואני נהנית מהכוחות והרעננות שהיא מביאה אתה כמו אדם צמא במדבר.
בדיוק בזמן למשבר נוסף היא מצטרפת אלי לחדר הלידה (באישור היולדת כמובן. בן זוגה נרדם מותש על הספה).
"שמישהו יעשה כבר משהו" היא צועקת, ואני כל כך כל כך מזדהה… אני שם, אתה, לא כאובה אבל מותשת כמוה, מיואשת כמוה, לא מבינה מה קורה ולמה הלידה הזו לא קורית.

ובכל זאת אני שם בשבילה. אמפטית ומכילה ועדיין מעודדת, "אני בטוחה שהתקדמת" אני אומרת לה והיא מבקשת שלא אגרום לה לפתח סתם ציפיות.
אני רואה אותה דועכת מול עיני. עינוי סיני. בלי אוכל, בלי שינה, קצת שתייה. אבל צדקתי.
אחרי 23:00. התחלפה המשמרת והמיילדת החדשה מדווחת על 7 ס"מ. החליפו אפידורל. אולי סוף סוף נצליח לישון, להרפות ולהתקדם?
אחרי שאני מוצאת לה תנוחה נכונה למנוחה וגם להתקדמות והתברגות, וקצת נענועים, ואחרי שהם כבר ממש מבקשים אני מרשה לעצמי לנוח על הספה. נרדמת לחצי שעה. גם הם נחים.

הלידה מתקדמת טוב סופסוף ואני מרשה לעצמי להיות אופטימית.

אבל אז שוב תקלה באפידורל. היא עוברת ממצב של תשישות קיצונית לצעקות אסרטיביות. כבר אין ביניים. כבר אי אפשר יותר.
הלטיפות, העיסויים, החיבוקים והמילים שלנו כבר לא באמת משנים משהו, אבל אנחנו שם- כל הזמן אתה.
המיילדת מבינה את המצב ומאחר והמוניטור לא מדהים מתחילים בסביבות ארבע לפנות בוקר ללחוץ. יאללה תינוקת בואי.
כולנו מתפללים , כל אחד בשפה ובסגנון שלו. עובדים קשה.
אלוהימא יודעת מאיפה יש לה כח אבל היא לוחצת כמו לביאה.

בקושי מתקדם.

התסכול ענק. שעה וחצי אחרי כן היא מתחננת שיוציאו אותה כבר, שינתחו, ואני כל כך מבינה אותה וכל כך לא מבינה איך היא מוותרת רגע לפני הסוף .
המיילדת כבר מכירה משפטים כאלה אבל בסוף קוראת לרופא שמציע וואקום.
היא ממלמלת מילות כאב והלב שלי נשבר. אבל הנה היא בחוץ.

יום ראשון. עשרה לשש – בבוקר : תינוקת יפיפייה.

לדקות קצרות של אושר היא מונחת על אמא שלה, ואני מרגישה שאולי הכל היה שווה את זה…. אבל מהר מאד האווירה בחדר משתנה שוב. תפרים, דימום רציני, היא כאובה נורא ואני מנסה להתחנן אתה לפתרון אחר לשיכוך כאב במהלך התפירה.
הם לא מקשיבים והיא פשוט נאטמת… דועכת לתוך עצמה.
אני מחזיקה את ידה, מנסה לחזק, ודואגת… שמשהו שם ישבר.
"אני עומדת למות" היא אומרת לי, "אני לא אשרוד את זה"… לחיצה על מד לחץ הדם מגלה לי תוך שניות שהיא לא ממש טועה…
לחץ דם נמוך מאד. הצוות מתעורר ומטפל בה. אני יודעת שהיא בידיים טובות ובכל זאת דואגת נורא…
לא יכולה להראות לה ולאבא הטרי עד כמה אני מודאגת, עד כמה אני מרגישה קטנה וחסרת אונים.

הסוף של הסיפור הזה הוא סוף טוב – אמא בריאה ותינוקת בריאה.
בדיוק המטרה העליונה והמוצהרת של כל לידה.
בכל זאת יש לנו המון עבודה – לאמא הטרייה יש החלמה לא פשוטה לעשות, ולי – הבנה… שלא יכולתי לעשות כלום…
שלא יכולתי לעשות יותר ממה שעשיתי… שלא יכולתי לשנות את התסריט הזה… השיר הזה מתנגן לי בראש מאז…

חוששת מהלידה וזקוקה לתמיכה?
מלאי שאלון התאמת דולה ואנו נעזור לך למצוא את הדולה המתאימה עבורך