במחלקה, בעודה ממתינה להשראת לידה, הצירים התחילו לשטוף אותה.
גלים גלים של כאב בעוד ההורמונים ממלאים אותה באהבה…בן זוגה עוטף אותה, והלידה מתקדמת.
כשהצטרפתי אליהם בחדר לידה ראיתי תהליך נפלא של לידה טבעית.
בן זוג מעסה ועוטף… המון אהבה באוויר, וצירים שלא מרפים… באים והולכים ושוב באים… מתכון בדוק ללידה נפלאה.

בלידה, כמו בלידה, אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה.

וכך היה הפעם.
משהו לא התקדם, לא עבד… אחרי שעות ללא התקדמות בהן ניסינו את כל הכלים האפשריים היא החליטה – אפידורל.
היא הייתה שלמה לחלוטין עם ההחלטה. המרדים הגיע. הוציא את כולם מהחדר.
מבחוץ שמענו אותו צועק עליה ונוזף בה. התכווצתי בשבילה. כשנכנסנו היא כמעט בכתה…
קיווינו שהאפידורל יעבוד כמו תרופת קסם – יעזור לה להרפות, וללידה להתקדם. אבל גם זה לא עזר…

השעות חלפו. הלידה לא התקדמה. תנועתיות, דמיון מודרך, ואמצעים רפואיים שונים לא עזרו.
כשהגיע הרגע להחליט על ניתוח קיסרי היא ידעה שעשתה הכל.
ביקשנו שבהתאם למגוון האפשרויות שבית היולדות מבטיח לאפשר, יאפשרו לפחות לבעלה להיכנס לחדר הניתוח, אבל המרדים לא הסכים. בכל זאת, ליווינו אותה לחדר הניתוח די רגועים… בידיעה ברורה שבאמת ניסינו הכל על מנת להבטיח חוויית לידה טובה.

הוא נולד בריא ושלם, בלי הסבר ברור למה הוא החליט להיות "יוצא דופן".
רק כשחלפו ימים ושבועות, בעודי יושבת מול אשה בריאה ומאוששת, עם תינוק שבע ומקסים, הבנתי עד כמה החוויה שלה לא הייתה טובה…

היא עשתה הכל על מנת להבטיח חוויית לידה טובה, ריפדה את עצמה היטב, אבל נפלה בדיוק במקום בו לא הייתה לה שליטה… המרדים. במהלך האפידורל, הוא נזף וצעק. במהלך הניתוח הוא היה פשוט אלים.
במקום להרגיע ולעטוף אותה הוא זלזל בכאב שלה , בפחד שלה, השפיל אותה… ופגע בה…

איש אחד. איש אחד לא נעים. איש אחד לא נחמד.
ייתכן אפילו שהוא איש נחמד שסתם היה עייף או בלי מצב רוח, הצליח במילים, בסגנון דיבור לא נעים, להרוס חווייה שלמה.

היא לא נתנה לזה להרוס אותה. היא אמא מאושרת לתינוק יפיפה בן חודשיים.
היא אפילו החליטה לא להתלונן, כי הכל באמת נפלא, אפילו שהיתה לה חוויית לידה טובה פחות ממה שציפתה.
היא פשוט שמחה במה שזכתה לקבל.

אז למה אני יושבת וכותבת את כל זה?

כי אני כועסת ועצובה.
אני כועסת על העובדה שמספיק שאיש אחד יקום על צד שמאל או יריב עם אשתו בבוקר כדי להרוס את החוויה לאשה יקרה.
אני עצובה על כך שבתי היולדות יעשו מאמץ למנוע הרבה דברים בתהליך הלידה, אבל לא יתמיד יתאמצו למנוע התנהגות פוגעת של אנשי צוות, אפילו סתם מחוסר תשומת לב, והייתי רוצה שיתאמצו יותר. הרבה יותר.

חשוב לך לבחור בלידה?
כנסי למלא תוכנית לידה ויזואלית ונגישה שתוכלי לתת לצוות הרפואי

The post היא רצתה חוויית לידה טובה appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

עם כל משפחה שאני מלווה נוצר לי חיבור אחר, עם חלי ורפאל זו היתה אהבה ממבט ראשון… החלטתי, באישורם כמובן, לשתף אתכם את המכתב, שכתבה לי אביגיל, בת ארבעה וחצי חודשים:

הכל התחיל באוקטובר 2014, אמא ואבא היו באמצע קורס הכנה ללידה, אני הייתי כבר בשלבי התבשלות מתקדמים, הספקתי לקחת את אמא ואבא לחו"ל פעמיים, לחתן אותם, לשלוח את אבא למילואים בצוק איתן, בקיצור תמיד ידעתי שהריון איתי לא יהיה משעמם (גם הלידה אבל לזה נגיע עוד מעט …)
ואז הגיע שיעור תרגול על יבש, כרגיל- ראשון בערב, הלוקיישן – אמא אדמה, אווירה מרגיעה על חשבון הבית ואנשים טובים. הפעם במקום שרי, הגיעה להעביר את המפגש רוית. רוית הדריכה את כל החברה שם איך לנשום, איך לזוז, תנוחות ועניינים, אבא כמובן נכנס לזה חזק, אמא התאהבה בכדור פיזיו, ובין לבין התחיל להתבשל לשלושתינו רעיון, עד אותו ערב מי חשב להביא איתנו בתיק לידה דולה? אבל פתאום התחלנו לחשוב ש"רגע רגע, יש מצב לבשל פה משהו סוף הדרך!", בסוף המפגש סימנתי לאמא ואבא שיתפסו שיחה צפופה עם רוית, אבל אמא ואבא של לביא כבר תפסו אותה אז הלכנו הביתה בלי לדבר עם רוית.
3 ימים אחרי, רוית פרסמה סטטוס בפייסבוק ואמרתי לאמא "יאללה תעני לה שאת רוצה אותה איתך בלידה ומשם תזרמו", וכך היה ותוך כמה דקות הן כבר דיברו בטלפון. כשזה זה זה זה! תוך כמה דקות נסגר הסיפור ובאופן רשמי עוד לפני שהייתה פגישה רשמית בין אמא, אבא ורוית, הודענו אני ואמא שמצאנו ורוית היא הבן אדם.
רוית הזמינה את אמא ואבא לפגישת הכנה… כנראה שהקורס הכנה והפגישה עשו את שלהם ואמא ואבא הבינו שאני לא מתכוונת להישאר לנצח בפנים. אבל – יוסטון, יש לנו בעיה! – יש כאן אמא שהיא חולת שליטה!!!! ואימוש לא הייתה מוכנה לחשוב על שום צוות אחר שיילד אותה חוץ משרי ורוית, את רוית השגנו אבל מה עושים עם שרי!?!?!?!!? ניסיתי להסביר לאימוש שרוית תעזור בעניין ושתסמוך עלי שגם אני ברגע האמת אעשה את המקסימום כדי שזאת תהיה שרי (ואכן הוכחתי שברגע האמת אפשר לסמוך עלי שאני מקיימת הבטחות!!!!…)
רוית קלטה די מהר את אימוש והזמינה אותה לפגישה אישית אצלה בבית הסופר מפנק שמטרתה להרגיע ולשחרר פחדים לגבי הלידה, חבל שרוית לא דיברה איתי לפני, הייתי מסבירה לה שזה מקרה אבוד… חוץ מזה שכבר התחלתי לתכנן כניסה שאף אחד לא ישכח לעולם ומה אני אגיד, לאמא באמת היו את כל הסיבות בעולם לדאוג…
רוית ואמא הן סוג של אהבה ממבט ראשון, תכלס רציתי לסדר לאמא דולה ללידה אבל בסוף יצא שסידרתי לה הרבה מעבר! מזל שרוית כזאת מפנקת ומרגיעה כי לשכנע את אמא להירגע ולנוח לפני הלידה זה בערך כמו לנסות להשיג שלום עולמי… אז רוית לקחה את העניינים לידיים, דאגה לבדוק עם אימוש כל הזמן מה שלומה, להזכיר לה לעבוד פחות קשה, לישון טוב, לאכול טוב, מהר מאוד גם רוית הבינה שיש כאן עסק עם עקשנית ופשוט דאגה להאכיל אותה בעצמה! (אחלה אוכל!!!! מקווה שרוית תבוא לבשל לי כשאעבור למוצקים, כי אם אני אצטרך לסמוך על אמא ואבא, אני אמצא את עצמי אוכלת בארומה…)
רוית ואימוש כבר תיכננו בשבילי את הלידה המושלמת, איכשהו אימוש הלחוצת אפידורל וכל סם אפשרי שאפשר להביא ללידה, התהפכה והחליטה על טבעי, לידה במים במאיר, נרות, מוזיקה… אפשר לחשוב שהיא ואבוש רצו להביא לי אח בזמן הלידה, מה זה כל התוכניות הרומנטיות האלו? הלו???? אני כבר תיכננתי את הלידה שלי! אז אימוש ורוית קצת חיו בסרט, לא רציתי להרוס להן, הבנתי מרוית שעדיף לצאת כשהסערה תירגע קצת אז החלטתי להתחשב לפחות בזה, שלא יגידו שאני לא מתחשבת
כשאימוש עברה שבוע 38, ראיתי שהיא מתחילה לאבד את זה, למרות שרוית הסבירה לה שלא ניתן לשלוט על תאריך היציאה שלי ושיש כאן שיעור לא קטן בכל עניין הלהיות בשליטה כל הזמן, כי הנה משהו שלא ניתן לשלוט בו, מצד שני הרי אמרנו שסערה בחוץ וזה לא זמן טוב לצאת, זה לא לעניין לשגע אותי ככה, כן לצאת, לא לצאת… תחליטו!
וכך עבר עוד שבוע ועוד שבוע, ובינתיים אימוש באמת איבדה את זה לגמרי, פתאום עולה לי מדרגות בבניינים אחרים, מנסה כל מיני שיקויי פלא שרוית ממליצה לה עליהם, ועושה עוד כל מיני דברים הזויים, וגם אצל רוית הבנתי שהולך להיות מאתגר חבל על הזמן, כל היולדות של ינואר עוד לא ילדו, הבנתי שממש לחוצים שם בחוץ שאצא, אז החלטתי לזרום.
יום שבת בלילה, היום השני לצירים, נראה לי שאימוש מבינה סוף סוף שזה לא גזים כלואים, שאלו צירים!!!! היא מסמסת לרוית ורוית מאשרת שזה זה, ממליצה לאימוש לנוח בין הצירים, ומסבירה שיש עוד זמן. אני בינתיים נמצאת בהכנות אחרונות לקראת הכניסה שתכננתי לעצמי לעולם, אבוש כנראה גם מאבד את זה לגמרי כי הוא נכנס למסע נקיונות, בחיי שיש לי הורים לא בקו השפיות, וככה אימוש ואבוש מעבירים את יום ראשון, מתבדחים ביניהם שצירים זה סבבה ואין בעיה ללדת טבעי. חכו חכו מה עוד מחכה לכם…
יום ראשון אחה"צ, אבוש מדבר עם רוית ומספר לה שזה מתחיל כבר ממש לכאוב לאימוש ושתגיע, רוית מגיעה ממש מהר, מחבקת, מביאה לאימוש יין, שתשחרר כבר שליטה הגברת, אבל גם זה לא עוזר, עושה מסאז, צוחקת עם שניהם, שמים מוזיקה כיפית בחדר שינה, מעמעמים אורות, בחיי שזה היה מומנט רומנטי :-). 22:00 בלילה, רוית מסתמסת עם שרי ומספרת שמתקדמים ואימוש ממש בסדר. נראה שאני מתקדמת, אבל שיש עוד זמן, ואז רוית אומרת שהיא הולכת לשעתיים לנוח קצת ולחזור. נראה לך!?!??!?!?!?!!??!!? את לא עוזבת את אימוש!!!! אני אראה לך מה זה ללכת! אז התחלתי להתקדם ממש, מסתבר שהבהלתי אותן ושהכאבתי לאימוש יותר מדי, אבל היי, הכל לטובה, אימוש הרי רצתה את שרי, אז הייתי חייבת ליצור איזה מצב חירום שרוית תקרא לה… רוית קראה לשרי, תוך כמה דקות אימוש קיבלה את הצוות שביקשה לעצמה, גם נסיעה לבית חולים אירגנתי לאימוש הכי VIP שיש (באמבולנס). רוית היא לא רק דולה, חברה, אמא כשרוצים אמא והיא רחוקה, אלא גם נהגת שודים! היא נסעה ברכב של אימוש ואבוש והגיעה לפני האמבולנס למאיר, שם היא עזרה לקדם עניינים, לפתוח תיק לידה (או איך שקוראים לכל עניין הבירוקרטיה) כך שאימוש תיכנס ישר לחדר לידה וכל הזמן דאגה לדבר לאימוש בקול מרגיע ורך. במאיר דאגתי לרוית, אימוש ואבוש ללילה לבן ולעוד בונדינג במהלך שעות היום, חיכיתי ששרי תגיע למשמרת שלה. עד אז רוית ואבוש באמת היות צוות תומך מדהים לאימוש ואחד לשני. בזכותה אבוש יצא להתאורר מדי פעם, לאכול, לקחת אוויר ולחזור לאימוש ואלי בכוחות מחודשים. יום שני 12.1.15, 19:10 יצאתי, סוף סוף פגשתי פנים אל פנים את כולם, נראה שכולם היו די בהלם מהיציאה שאירגנתי לעצמי, אז אמרתי שלום, נעים להכיר, רוית התחילה לעשות לי פפראצי, ובזכותה יש לאבוש, אימוש ולי תמונות מהפגישה הראשונה שלנו

היום, כשאני כבר בת שבועיים וקצת, זו הזדמנות מעולה להזכיר לך רוית דרך הסיפור שלי, שאת ממש לא דולה, או רק דולה. תקראי שוב את שני העמודים האלו ותראי שהלידה עצמה זה בדיוק פסקה וכל המעבר שנתת זה הסיפור האמיתי וזה הרוב, וזה המאמץ הענקי שלך והלב הגדול שלך. שלא לדבר על אחרי הלידה, על האהבה אלי ואל אימוש, על הדאגה, החיבוקים החמים והתזכורות החשובות שנתת לאימוש להישאר קשובה לעצמה ובאמת באמת לנסות לנוח כבר!!!!:-)
תודה שהיית שם לפני, תוך כדי ואחרי, תודה שצילמת ותיעדת, שעודדת, תמכת והאמנת באימוש לאורך כל הדרך שהיא תצליח, תודה על הכנה יסודית ללידה ועל הכנה נפשית ופיזית. תודה על שכאבת מכל הלב ברגעים הכואבים, ששמחת מכל הלב ברגעים המשמחים ושדרשת לתת מקום ולהכיל את מה שצריך להכיל. תודה על שהיית שם גם כשלא היה ברור לאן זה הולך, תודה שעזרת ועשית כל מה שניתן כדי שזו תהיה לידה רגילה, תודה שדאגת להזכיר לאימוש שהיה קצת חריג ואין סיבה שהאחים שלי יחליטו לעשות לאימוש כניסה מיוחדת כמו שאני עשיתי :-), תודה שגרמת לאימוש תוך כמה ימים כבר לרצות להביא לי אחים ותודה ענקית על כך שקראת לשרי ברגע שבאמת היה צריך אותה, תודה שידעת לתת מקום כשצריך ולקחת מקום ומושכות לידיים שלך כשצריך, תודה על הרוך והסבלנות האינסופית, תודה על לילה לבן שלנצח ישאר הלילה של כולנו. את לנצח תהיי חלק מהמשפחה שלנו, חלק מהמסע הכי משמעותי שעברנו בחיינו. אנחנו מאוד אוהבים אותך!

The post הלידה של אביגיל appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

שישי בחצות.

אחרי יותר מיממה של ליווי טלפוני לאורך צירים לא סדירים אבל ארוכים וכואבים, מלווה בהמון מתח שלא אפשר לי לישון ולאגור כח, הגעתי אליהם הביתה.
שלוש שעות של נשימות, תנוחות, עיסויים, רעיונות ומילים מרגיעות לא הספיקו והחלטנו לצאת לבית היולדות,
בהבנה שיתכן שהתוכניות ללידה טבעית ישתנו.

עוד לא בלידה, אבל כאובה נורא.

מיילדת נעימה בקבלה מאפשרת מנוחה במיטה ואני שם אתם.
בבוקר היא מחליטה לשנות תוכניות, העיקר שלא יכאב. מתכוננים לאפידורל באמונה מלאה שהכאב שייעלם יסייע לה להרפות והלידה תתקדם. זה לא ממש קורה. גם כשהאפידורל עובד הלידה מתקדמת בעצלתיים. מנסים רפלקסולוגיה, נענועים, לטיפות, ארומתרפיה, הומאופטיה וצמחים.
האפידורל מפסיק לעבוד , מסדרים וחוזר חלילה. כל הזמן הכאב שם, אורב, וכבר המון שעות שהיא תקועה על המיטה.
משבר פיזי רודף משבר רגשי. "אני לא יכולה יותר " היא אומרת ואנחנו נפעמים מהעוצמה שלה. כמה אפשר להחזיק מעמד..?

שבת, 21:00 או אחרי, 5 ס"מ פתיחה.

אני לא מרגישה שאני יכולה לעזוב אותם. במקסימום יוצאת לשירותים לדקה או לנשום אוויר.
יצאתי מתישהו לרבע שעה לאכול סלט בארומה. אני מרגישה לא יעילה. כל מה שאני עושה לא עוזר לה להתקדם, לא עוזר לה להירגע…
אני ערה כבר יומיים אבל זו לא אופציה להפעיל גיבוי.
תלמידה שלי בקורס דולות באה לבקר ואני נהנית מהכוחות והרעננות שהיא מביאה אתה כמו אדם צמא במדבר.
בדיוק בזמן למשבר נוסף היא מצטרפת אלי לחדר הלידה (באישור היולדת כמובן. בן זוגה נרדם מותש על הספה).
"שמישהו יעשה כבר משהו" היא צועקת, ואני כל כך כל כך מזדהה… אני שם, אתה, לא כאובה אבל מותשת כמוה, מיואשת כמוה, לא מבינה מה קורה ולמה הלידה הזו לא קורית.

ובכל זאת אני שם בשבילה. אמפטית ומכילה ועדיין מעודדת, "אני בטוחה שהתקדמת" אני אומרת לה והיא מבקשת שלא אגרום לה לפתח סתם ציפיות.
אני רואה אותה דועכת מול עיני. עינוי סיני. בלי אוכל, בלי שינה, קצת שתייה. אבל צדקתי.
אחרי 23:00. התחלפה המשמרת והמיילדת החדשה מדווחת על 7 ס"מ. החליפו אפידורל. אולי סוף סוף נצליח לישון, להרפות ולהתקדם?
אחרי שאני מוצאת לה תנוחה נכונה למנוחה וגם להתקדמות והתברגות, וקצת נענועים, ואחרי שהם כבר ממש מבקשים אני מרשה לעצמי לנוח על הספה. נרדמת לחצי שעה. גם הם נחים.

הלידה מתקדמת טוב סופסוף ואני מרשה לעצמי להיות אופטימית.

אבל אז שוב תקלה באפידורל. היא עוברת ממצב של תשישות קיצונית לצעקות אסרטיביות. כבר אין ביניים. כבר אי אפשר יותר.
הלטיפות, העיסויים, החיבוקים והמילים שלנו כבר לא באמת משנים משהו, אבל אנחנו שם- כל הזמן אתה.
המיילדת מבינה את המצב ומאחר והמוניטור לא מדהים מתחילים בסביבות ארבע לפנות בוקר ללחוץ. יאללה תינוקת בואי.
כולנו מתפללים , כל אחד בשפה ובסגנון שלו. עובדים קשה.
אלוהימא יודעת מאיפה יש לה כח אבל היא לוחצת כמו לביאה.

בקושי מתקדם.

התסכול ענק. שעה וחצי אחרי כן היא מתחננת שיוציאו אותה כבר, שינתחו, ואני כל כך מבינה אותה וכל כך לא מבינה איך היא מוותרת רגע לפני הסוף .
המיילדת כבר מכירה משפטים כאלה אבל בסוף קוראת לרופא שמציע וואקום.
היא ממלמלת מילות כאב והלב שלי נשבר. אבל הנה היא בחוץ.

יום ראשון. עשרה לשש – בבוקר : תינוקת יפיפייה.

לדקות קצרות של אושר היא מונחת על אמא שלה, ואני מרגישה שאולי הכל היה שווה את זה…. אבל מהר מאד האווירה בחדר משתנה שוב. תפרים, דימום רציני, היא כאובה נורא ואני מנסה להתחנן אתה לפתרון אחר לשיכוך כאב במהלך התפירה.
הם לא מקשיבים והיא פשוט נאטמת… דועכת לתוך עצמה.
אני מחזיקה את ידה, מנסה לחזק, ודואגת… שמשהו שם ישבר.
"אני עומדת למות" היא אומרת לי, "אני לא אשרוד את זה"… לחיצה על מד לחץ הדם מגלה לי תוך שניות שהיא לא ממש טועה…
לחץ דם נמוך מאד. הצוות מתעורר ומטפל בה. אני יודעת שהיא בידיים טובות ובכל זאת דואגת נורא…
לא יכולה להראות לה ולאבא הטרי עד כמה אני מודאגת, עד כמה אני מרגישה קטנה וחסרת אונים.

הסוף של הסיפור הזה הוא סוף טוב – אמא בריאה ותינוקת בריאה.
בדיוק המטרה העליונה והמוצהרת של כל לידה.
בכל זאת יש לנו המון עבודה – לאמא הטרייה יש החלמה לא פשוטה לעשות, ולי – הבנה… שלא יכולתי לעשות כלום…
שלא יכולתי לעשות יותר ממה שעשיתי… שלא יכולתי לשנות את התסריט הזה… השיר הזה מתנגן לי בראש מאז…

חוששת מהלידה וזקוקה לתמיכה?
מלאי שאלון התאמת דולה ואנו נעזור לך למצוא את הדולה המתאימה עבורך

The post לא יכולתי לעשות כלום… עיבוד לידה מהצד של הדולה appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

יום שלישי, 8:40 בבוקר. הוא כבר יהיה יליד דצמבר, ילד חורף רשמי.
אתמול איימו עלינו במיון שבקרוב נצטרך לקבל זירוז אם שום דבר לא יתקדם.
כנראה שהגוזל, כמו אמא שלו, עובד טוב תחת לחץ – לילה אחד התרגל לרעיון, והנה הבוקר, בעוד אמא שלו מעירה בנשיקה את אבא, שלולית קטנטנה זולגת ממנה. כזו שמשאירה מקום לספק: שתן? מי שפיר? הריח לא חד משמעי. אמא מתחילה להתרגש. אבא מרחרח וקובע: פיפי. מה הוא מבין.
כמה דקות אחר כך אמא שוב דולפת. היא כבר בטוחה. נכנסת למקלחת ומצווה על אבא – "תתקשר לרוית". בשביל מה יש לנו דולה?
מחליטים להישאר בבית כמה שיותר, כמו שתכננו מראש. בהמשך רוית תשלח לי תמונה של סיכום המפגש הראשון שלנו איתה: "..מעדיפה ירידת מים כדי שיהיה זמן להתכונן. לאמא היה ככה". איך אומרים? Be careful what you wish for.
הבוקר מתחיל בארגונים אחרונים של תיק הלידה, ארוחת בוקר וסרט רומנטי. נעים לנו.
הדליפה ממשיכה בלי סוף, כך שאת הסרט אנחנו רואים על ספה מכוסה בניילון ועליו מגבת. עברו כבר שלוש שעות, וצירים? אין.
ההורים קצת לחוצים, מעדיפים שניסע לבית חולים – הרי ההנחייה אומרת תוך שעתיים מירידת מים. אבל אנחנו כבר יודעים שהנחיות נועדו שישברו אותן. אחרי הלידה נגלה שאמא שלי לא התאפקה והגיעה למיון כבר בצהריים, שעות רבות לפנינו – רושמת לעצמי לצחוק עליה על זה בשנים הקרובות.
14:30 – מנסה לישון קצת על הספה העטופה. נראה שזה הולך להיות יום ארוך. כנראה שלמרות השלווה, ההתרגשות לא נותנת לישון.
17:00 – משחקים קלפים, מעבירים את הזמן. מדי פעם משהו שמרגיש כמו ציר, לא יותר מזה. אני מנצחת בטאצ' ואז מפסידה, תוך כדי שאנחנו זוללים קלצונה שוקולד שאהובי הביא לנו. הישיבה על כסא מכוסה מגבת והשלוליות על הרצפה משעשעות אותנו מאד.
19:00 – נכנסים למיטה יחד ומנסים לצבור כוחות, אבל כנראה שאין סיכוי להירדם היום.
20:00 – ההורים שלי באים עם אורז וקציצות (מפתיע:) ). הם מתרגשים נורא, רואים את התואר סבא/סבתא ממש מעבר לפינה. אנחנו טורפים את האוכל ויוצאים למאיר.
21:00 – עושים מוניטור ורוית מגיעה עם איזי-טנס וטיפות הומאופתיות, נותנת לנו הנחיות מה לקחת מתי. המוניטור מושלם, כמו כל ההריון. אני בפתיחה של סנטימטר.
אנחנו ננזפים שהגענו שתים עשרה שעות אחרי, אבל ממש מרוצים שלא באנו קודם. הצירים מגיעים כל חצי שעה עכשיו והם לא מאד חזקים, יש עוד זמן. אני מתחילה להשתמש באיזי-טנס, שעומד להפוך לחברי הטוב ביותר ליממה הקרובה.

00:00 – משתכנים במחלקת יולדות, יש לי חדר של שלוש בנות לעצמי, אבל אבא עדיין צריך לישון במסדרון. הוא נרדם וישן עד שש בבוקר. אני לא.

00:00 – 04:00 – מנסה לישון, אבל הצירים כבר לא נעימים בכלל ומצטרפים לכאבי הגב שהציקו לי בשבועיים האחרונים. בסוף אני נשברת ומעירה את אבא, אולי יהיה לו רעיון מה לעשות. הוא מציע להתקשר לרוית ומתהפך.

04:00 – 05:00 – מפעילה סטופר ומתזמנת, כדי שיהיה לי מה להגיד לרוית. מגלה שעכשיו הם מגיעים כל שמונה דקות ונמשכים כמעט דקה. רגע, לא שמונה. כל שש דקות. לא, חמש. רוית מרוצה, טוענת שאנחנו מתקדמים.
06:20 – המוניטור, כרגיל, מושלם. הפתיחה פחות. למרות התכיפות ההולכת וגוברת, רק שני סנטימטר. אני עוצרת את רוית, שלא תצא מהבית. שתנוח. גם היום הולך להיות יום ארוך.

07:30 – זה כבר ממש לא מצחיק. כואב לי, כל הזמן. לא ישנתי דקה בלילה ואני מותשת עוד לפני שהתחלנו. אבא מציע להיכנס למקלחת ולקפץ על כדור פיזיו – זה נחמד לכמה דקות, אבל המים נעים בין חמים לפושרים עד שאני מעדיפה לצאת ולחזור לאיזי-טנס.

08:00 – הולכים לאכול. יושבים לשולחן עם שתי בנות אחרי קיסרי, שאוכלות בנחת. פתאום הן שמות לב שאני מתכווצת נורא כל כמה דקות ומביעות הזדהות. אני מוותרת על האוכל אחרי כמה ביסים.
08:30 – הפרשה ורודה מבשרת לנו על התרככות צואר הרחם, שבבדיקה התגלה כמחוק בשמונים אחוז, אבל עדיין קשה.

09:00 – רוית שולחת את אבא לקנות יין, ואחרי כמה לגימות אני מנסה לתפוס תנומה בין הצירים. זה לא פשוט, כשהם מגיעים כל ארבע דקות. היין והמנוחה מרגיעים קצת את הצירים כך שאני מצליחה לישון כמעט תשע דקות שלמות, שחוברות לרבע שעה סך הכל של שינה מצטברת מירידת המים ועד הלידה, הרחוקה עדיין. רוית ואבא מתכתבים בווטסאפ בלי סוף – למחרת אני מגלה שהם היו מרוצים מההתקדמות ומהקולות שהתחלתי להשמיע. ההתכתבות הזאת מאפשרת לי לכתוב עכשיו את הסיפור ברצף הנכון.

12:00 – מחיקה מלאה, פתיחה עדיין 2. הייאוש מתגבר. מקלחת נוספת וסיבוב מחוץ לבניין לא מקלים על המצב.
13:40 – רוית מגיעה. תודה לאל.

הדבר הראשון שהיא עושה הוא להקים אותי, להשעין אותי על אבא ולעסות לי את הגב התחתון, שזה הדבר הכי טוב שמישהו בעולם יכול לעשות בשבילי עכשיו. לו רק ידענו קודם. בשלב הזה הבנות שהצטרפו אליי לחדר – גם הן עם ירידת מים ובלי צירים – נאלצות לשמוע את הקולות שאני משמיעה ובטח נבהלות, מבינות מה מחכה להן. אני נכנסת עם רוית שוב למקלחת הפושרת ומתחילה להרגיש שלוחץ לי. הצירים מגיעים כל שלוש דקות עכשיו, והם חזקים מאד.

15:30 – לא, זה לא נורמלי. צירים של דקה שלמה, כל שתי דקות. דקה של כאבי תופת ואחריה דקה של כאבים שמאפשרים טיפה לנשום ולהתכונן לדקה הבאה. ככה בלי הפסקה. והלחץ הזה… אני בטוחה שאני צריכה לשירותים, אבל לא יוצא כלום, ורוית חושבת שאלה כבר צירי הלחץ. למרות הפתיחה הקטנה העובר ממוקם נמוך. אני מבקשת להיבדק שוב והיא מארגנת לנו רופאה שמכריזה על פתיחה של 3.5. כמעט חדר לידה.
16:00 – הלחץ שאני מרגישה משכנע את הרופאה להעביר אותנו סוף סוף לחדר לידה, טבעי כמובן. חדר לידה נראה כרגע כמו אור בקצה המנהרה, בצורת ג'קוזי וגז צחוק (שבסוף לא לקחתי).

16:15 – המיילדת מציגה את עצמה: קוראים לה אירית, אבל היא קשוחה כמו סובייטית אמיתית. מודיעה לי שהיא לא רוצה לראות את הנשימה ההיסטרית הזאת, פוקדת עליי להכניס ולהוציא אויר באופן רגוע, ולא מעניין אותה כמה כואב לי. וגם פרצופים היא לא רוצה לראות פה. לא מרשה לי לרחם על עצמי, והיא רואה שאני יכולה לעשות את זה כמו גדולה. מצד אחד כל הדרמטיות הזאת מעצבנת אותי, מצד שני היא כנראה קלטה יפה מאד עם מי יש לה עסק, כי אני עושה כמצוותה. היא בודקת פתיחה – אנחנו ב-5. מחברת אותי למוניטור – מושלם, אלא מה. מחברת במקומו מוניטור נייד ומאשרת לי סוף סוף להיכנס לג'קוזי. המים פה חמים, לא כמו הצ'קמוק במחלקה, ומקלים טיפה על הכאב, אבל המוניטור הנייד לא קולט עד הג'קוזי ואני צריכה לצאת, לסדר אותו, להיכנס שוב, לצאת… תוך כדי צירים של אחת לשתי דקות זה הופך להיות מורכב. רוית מציגה לי את ליאורה, תלמידה שלה ואחות בתינוקיה, שרוצה להיות נוכחת בלידה. אין לי שום בעיה עם זה, אבל כנראה שבזמן ציר הפרצוף שלי אומר אחרת, כי היא מוודאת שוב ושוב שזה בסדר. אני לגמרי מרוצה שליאורה שם, כי היא יעילה מאד – עושה לי עיסוי בגב, מביאה מים, נמצאת בדיוק איפה שאני צריכה אותה, כמו רוית. אבא לא זז ממני, מלטף, תומך, מחזיק אותי כשאני יושבת על הכדור, עושה כל מה שהוא יכול. אירית מניחה את הסובייטיות בצד כשהיא רואה שאני ממלאת את ההוראות שלה ומתרככת. יש לי צוות של ארבעה אנשים שנמצאים שם לתמוך בי ולעזור, ואני אסירת תודה מבעד לערפל הכאב הבלתי נסבל והבלתי נגמר הזה.

17:30 – אירית בודקת אותי בג'קוזי ואומרת שהפתיחה כבר כמעט מלאה – שוליים וראש בספינות. זה מאד מעודד, אבל לצערי מתברר כלא נכון כשהיא בודקת אותי על המיטה מאוחר יותר ואנחנו מגלים שבעצם הפתיחה שמונה וחצי, אולי תשע.
18:00 – פתיחה תשע. הלחץ הורג אותי, אבל לא מרשים לי ללחוץ. העובר עוד לא השלים סיבוב התברגות שהוא צריך לעשות לפני שלב הלחיצות, ואם אכנע ללחץ זה יאריך את השלב האחרון ועלול לעשות לי נזקים. אז אני מתאפקת, אבל מדי פעם זה חזק ממני ויוצאת לחיצה ארוכה, וגם דם. כולן אומרות שזה בסדר. שלא אלחם במה שיוצא.

אני מקבלת ארטיק (בטעם אננס, אבא מכיר אותי מצוין) – והוא בדיוק במקום, יותר טוב ממים. מתי אכלתי בפעם האחרונה בכלל? כן, כמה ביסים בבוקר. הבנות מפנות את החדר ומשאירות אותי עם אבא, להפריש קצת אוקסיטוצין. אני רק רוצה להגיע כבר ללחיצות.

18:45 – אירית מציגה את שרי – המיילדת שמחליפה אותה במשמרת. אירית היתה מדהימה, שרי עוד יותר.
19:15 – שלב הלחיצות מגיע. הללויה. לא יכולה לשאת את זה עוד רגע אחד. הוא מרגיש כל כך קרוב שאני בטוחה שייצא תוך רגע, אבל כמו כל התהליך – גם זה לוקח זמן. בגלל שהתחלנו אותו אחרי בדיקה על המיטה, אני כבר על הגב ולא רוצה להסתובב לתנוחת הכריעה שבה תכננתי ללדת. רק רוצה לסיים כבר. שרי מציעה לשכב על צד ימין ולהרים את רגל שמאל בכל לחיצה. בהמשך היא תרצה שאהיה סימטרית ותעביר אותי לשכיבה על הגב, אבל בזוית שמאפשרת לכוח המשיכה לעזור בכל זאת. בכל פעם שמגיע ציר לחץ שרי אומרת לי לקחת הרבה אוויר וללחוץ אותו החוצה. אני עושה סדרות של שלוש-ארבע לחיצות בכל פעם, כל אחת לספירה של שרי עד עשר. לפעמים אני מצליחה להוציא אויר גם מעבר לספירה. 11, 12… לפעמים מצליחה להשחיל עוד לחיצה אחרי הציר לפני שאני נחה עד הציר הבא, מנסה לקצר את התהליך. הצוות המדהים שלי לא מפסיק לעודד, להגיד לי שאני אלופה ועושה את זה בדיוק כמו שצריך. שרי אומרת שהיא לא צריכה להנחות אותי בכלל, אני לוחצת נכון ושומרת על עצמי. זה קצת מעודד, אבל רבאק – צא כבר!!!
19:40 – אני מסתכלת על השעון שנמצא בדיוק מולי ומחליטה שברבע לשמונה הוא בחוץ. ואז חושבת שחמש דקות הן נצח, ואולי אצליח עוד לפני. הפלייליסט שלנו ברקע מנגן שיר יפה כלשהו ומישהו אומר שזה שיר שטוב להיוולד בו. אני מסכימה, אבל מי שואל אותי בכלל. מישהו אחר קובע את הכללים עכשיו, והוא עדיין בפנים.

19:58 – בשמונה בדיוק אני מחזיקה אותו, אני מחליטה, עדיין לא מבינה מי הבוס פה. בינתיים שמענו עוד שני שירים יפים שכיף להיוולד בהם, וגם הם עברו. רוית וליאורה כבר ראו תלתל שחור, מה ששימח אותי מאד – כל כך קיוויתי שהוא לא ייצא קירח. רבע ראש בחוץ, חצי ראש בחוץ, אבל עד שזה לא כל הראש זה לא נחשב. שרי נותנת לי לגעת בו, הוא כבר כל כך קרוב. אבא אומר שממש רואים שהוא רוצה לצאת, שאני רק צריכה לעזור לו טיפה. אני עוזרת בכל כוחי, ממשיכה עם הסדרות שלי, שלוש לחיצות של עשר שניות כל פעם. הקולות שאני מוציאה הם לא צווחות, אלא אנחות חייתיות נמוכות. שרי אומרת שחבל על הגרון שלי, אז אני מנסה להרגיע אותן קצת, אבל האמת היא שלא באמת אכפת לי. יש מטרה אחת ויחידה עכשיו.

20:15 – זהו. לחיצה אחת אחרונה והוא פה. הראש, אחר כך הכתפיים. אני רואה אותו שוכב חצי בפנים, חצי בחוץ. שקט מאד. עוזרת לו להשלים את דרכו אל העולם הזה ומקבלת אליי את הגוף החלקלק, המכוסה בלבן ובדם. עשינו את זה.
ברוך הבא לעולם, ילד שלי.
הסיפור לא נגמר פה, הוא רק מתחיל.
כבר בחדר לידה אנחנו מתחברים, כשהגוזל הקטן והיפה, אחרי שבכה בעדינות – רק כדי להודיע שהכל בסדר – זוחל עליי ומוצא את דרכו לבד ליניקה הראשונה שלו. אחר כך לידת השלייה, ההתרגשות של אמא שלי שנכנסת לחדר עוד לפני כן, ממש אחרי שהוא מונח עליי. ההתרגשות של שאר המשפחה שלנו שחיכתה שעות בחוץ, ההתאוששות שלי מאיבוד הדם שנמשכת כמה ימים, ובעיקר – ההיכרות עם האדם החדש הזה, שיש לו צרכים והעדפות ורצונות. הלמידה של התנועות הקטנות שהוא עושה ומשמעותן, סדר היום שלו, שמכתיב את שלנו, הדאגה לו כשמתגלה צהבת והרצון לגונן עליו כל הזמן. ועברו רק שלושה ימים…
אני רוצה להזכיר לעצמי את השותפים שלי למסע (לימים שבהם אהיה עייפה מדי בשביל לזכור):

אבא, שאיתו יצאתי לדרך וליווה אותי בכל שלב ושלב בה. הוא בן זוג מדהים כבר שנים, ועשה עבודה מעולה בלידה. ידעתי עוד כשהכרנו שהוא יהיה גם אבא מדהים, והוא מוכיח את זה בכל רגע מאז יום רביעי.

המשפחה שלי, שמלווה אותי תמיד, וגם כאן – חיכתה משש בבוקר בבית החולים, בלי שידעתי בכלל, היתה בחדר לידה מיד אחרי ומתרגשת בכל פעם מחדש מהחבר החדש במשפחה.
רוית – שהיתה בחירה מעולה וידעה מהרגע שהגיעה בדיוק מה לעשות ואיך. הייתי על סף ייאוש לפני שהיא באה והעבודה שלה אפשרה לי לצלוח את הדרך כמו שרציתי, בלי להישבר.
ומעל כולם, הגוזל הקטן – שהיה חמוד עוד בבטן, תקשר איתי ברציפות ואפשר לי הריון מהחלומות – ומתגלה כחמוד עוד יותר בחוץ.
אוהבת,
אמא

The post סיפור של לידה appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

ביום רביעי בערב תכננתי שבחמישי אבקש זירוז מאחר ובאמת שום דבר לא התקדם לכיוון, אומנם היו התקשויות בטן ומעט כאבי גב תחתון, אך שום דבר לא היה באמת אפקטיבי. בערב הייתי במצב רוח טוב ואמרתי לעצמי שכדאי לי לנסות ביתר ריכוז את הדימיון המודרך יחד עם עיסוי פטמות. אז אחרי שהקטן שלי נכנס לישון, נכנסתי להתקלח בכיף, עצמתי עיניים ודמיינתי את התהליך. עשיתי תוך כדי את העיסוי. אחרי כחצי שעה יצאתי מחוזקת מהמקלחת ואמרתי לעצמי שמה שיהיה יהיה גם אם נצטרך זירוז. חצי שעה אחר כך ב21:00 בערב החלו צירים סדירים כל 5 דקות – פלא! מנעתי מעצמי התלהבות יתרה ותזמנתי עם האפליקציה – כל 5 דקות על השעון ציר במשך שעה. הודעתי לחמותי שתכין תיק כי הולכים הפעם ללדת באמת. דיברתי עם הדולה שתתכונן והיא חיכתה עדיין שכל ציר יהיה ארוך יותר (היה 25 שניות בלבד ולא כאב מידי).
בשעה 22:30 כבר היו צירים יפים שעוצמתם עלתה, הם התארכו וכבר הפכו להיות כל 4 דקות. הדולה כבר הייתה אצלינו בבית ותירגלנו תנוחות עד 24:00 – אז יצאנו לבית החולים כי הצירים נהיו חזקים ותכופים יותר (3-4 דקות כל ציר וכ40 שניות אורך).
קיוויתי לבשורות טובות מהרופא על פתיחה משמעותית. נכנסנו לבדיקה וקצת התבאסתי לשמוע שאני רק בפתיחה 2.. עם זאת, הדולה הרגיעה שהכל עכשיו יתקדם מהר, בכל זאת לידה שניה. ב3 שוב בדיקת רופא- פתיחה 2.5.. שלף את ״האפשרויות העומדות לפנינו״ (בכל זאת תפסתי שם מיטה מיותרת במיון יולדות ..) שזה או לעשות סטריפינג או ללכת לזירוז. הלכתי על סטריפינג. כןאב, אבל לא נורא.. בנתיים עשינו הליכות, נענועי אגן, מקלחות, ומכשיר האיזי טנס שהיה עלי- גאוני! מאוד עוזר להעביר צירים שבנתיים נהיו חזקים וארוכים (50 שניות עד דקה), כל 2 דקות. החלפנו תנוחות כל הזמן, קיבלתי מהדולה כמה כדורי מציצה הומאופטיים ועיסויי גב מפנקים. מפה לשם הגענו לשעה 5 בבוקר וסוף סוף פתיחה 4, מה שאומר חדר לידה. חדר הלידה הטבעי לא היה פנוי וכבר במקלחת החלטתי שבכל מקרה אני כן הולכת לקחת אפידורל, בכל זאת 7 שעות עם צירים, כבר הייתי די מותשת מהתהליך. לא פשוט בכלל! הייתי בטוחה שילך הרבה יותר מהר..

כשהגענו לחדר לידה הצירים היו מאוד מאוד כואבים ותכופים, לא יכולתי יותר לעמוד בזה וביקשתי אפידורל במהירות האפשרית (פתיחה הייתה 5). ״המרדימה תגיע מיד״ הפך ל״אין כרגע מרדימה כי היא בהחייאה (מה??) קוראים למרדימה השניה״. שעה !! שעה!! לקח עד שהגיעה- כבר צרחתי בשלבים האלה. לא תקשרתי יותר עם אף אחד והייתי מרוכזת רק בלנשום ולצרוח לאפידורל בין הצירים הכואבים. סוף סוף הגיעה המרדימה, עשתה את ההליך ותוך כדי חווייתי צירים שבהם לא יכולתי לזוז אלא רק לנשום. הדולה עזרה לי להעביר את זה., חיכיתי לרגע הקסם שבו אוכל סוף סוף לנוח, לנשום ולהכין עצמי לשלב האחרון במסע. הרגע הזה לא הגיע לצערי. את הצירים המשכתי להרגיש, בעיקר בצד אחד של הגוף. קראנו למרדימה והיא אמרה שלפעמים זה קורה וזה לא עובד בצד אחד.. היא ניסתה לשחק עם הצינורית ונתנה עוד חומר. המשכתי להרגיש את הצירים והם התעצמו עוד ועוד. הרגשתי כבר לחיצות (לקראת 7 בבוקר). ראיתי שאני היום כנראה כבר לא אנוח ולחלום המנוחה על אפידורל הלך והתרחק. שוב צרחתי שיקראו למרדימה. לא ויתרתי..

בנתיים המיילדת קלטה שאני כבר ממש דוחפת וגם אני הרגשתי שהוא יורד למטה. היא חייכה ואמרה ״בשורות טובות אנחנו בפתיחה 8״. ברגעי שבירה שוב חזר לי החיוך. ידעתי שמפה אנחנו כבר לקראת סוף התהליך. המרדימה הגיעה, היינו כבר בפתיחה מלאה (אחרי 10 דקות בערך). כולם התחילו להמר על שעת יציאה. אמרתי לעצמי יאללה כמה דחיפות והוא בחוץ.. אבל, מה לעשות שאני הבאתי לעולם ילדים עקשנים והוא לא ממש זרם עם מה שכתוב על לידות שניות שהן מהירות (בכל זאת כבר היינו 10 שעות בלידה..). המיילדת והדולה אמרו שחד משמעית, הוא לא התברג כל כך טוב כי הפנים כלפי מעלה וצריך לעזור לו. עברנו לתנוחת 6 ודחפתי בכל ציר. כן רמת הכאב פה הייתה משהו שאין לתאר. חוויה חוץ גופנית אני אומרת .. דמיינתי שאני על צוק ותיכף מגיעה לפסגה. המון דימיון מודרך, דמיינתי איך הוא מתברג, איך אני עוזרת לו וכו׳ – אני מאמינה שזה נתן לי המון כוחות להמשיך. כבר הרגשתי שהוא יורד עוד ועוד. עברנו לתנוחת שכיבה עם ברכיים אלי ודחפתי בכל הכוח כלפי מטה. כבר ראו ראש אבל עדיין התקשה להתקדם. רופאים נכנסו לבדוק מה קורה והתחלתי לחשוש שמא הולכים לוואקום.

המיילדת שיש לציין- המדהימה – הייתה נחרצת שנצליח בלי עזרים. כמה לחיצות והראש כבר היה בחוץ, עוד לחיצות וסוף סוף הונח על חזי הפלא הקטן הזה. אכן יצא באופן שחסם אותו- יד על הראש וחבל טבור היה כרוך סביבו- לא אופטימלי להתקדמות לידה ולכן גם הסיבה שהלידה התארכה- 11 שעות ללידה שניה זה לא החוויה המתקנת לה ציפיתי אבל! ויש אבל גדול- זכיתי ללידה טבעית, פעילה עם הדולה היוצאת דופן שלי שבזכותה גיליתי שיש בי כוחות שלא ידעתי על קיומם, בזכות בעלי היקר שהיה נמר והיה שונה לגמרי מהלידה הראשונה בה היה לחוץ והססן, הוא נתן לי כוחות שאין לתאר. יצאתי מהלידה ללא תפרים ועם מתנה גדולה מכולם- תינוק בריא ויפה (אני לא אובייקטיבית חחח).
הייתה חוויה של החיים!!

The post סיפור הלידה של יעל appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

"וואף וואף וואף וואף וואף" (או במילים אחרות, איצקו רוצה אח קטן)
הוא לא היה צריך לחכות הרבה, כי כבר בסטיק הראשון היו שני קווים, אבל היינו בשוק, אז בדקנו עוד חמש פעמים…
וזה הוביל לדיון – פס כהה ופס דק – זה הריון?
לבסוף נכנענו והבחילות וההקאות אישרו זאת.

די מהר היה לי ברור – אני רוצה את זה הכי טבעי שיש (מבחינת מחטים, סמים ומלווים).

בשבוע 26 נפגשנו עם רוית. מהרגע הראשון הסכמנו שיש חיבור ושיהיה נעים ללדת איתה. היא ענתה על כל שאלה טפשית שהיתה לנו, הרגיעה והנחתה אותנו. קבענו קורס מזורז איתה בביתה.

20/10/2012:
"היי רוית, כואב לי צד ימין בטן תחתונה"
"נסי לשכב על הצד…"
"תודה, עבר!"

22/10/2012:
"היי רוית, כואב לי צד שמאל"
"נסי לשכב על הצד או לשבת על הפיטבול קצת"
"תודה, עבר!"

יום שלישי, 30/10/2012, שבוע 37 + 5:
"היי רוית, יש לי עדיין לחצים – גם בעמידה והליכה – ולא הצלחתי לישון"
"טוב נו, תקפצי למוקד שיעשו מוניטור – תראי שהכל בסדר"

הרופא בודק – יש מחיקה, אין פתיחה. לכו הביתה, שובו מחר.

"היי רוית, יש צירים"
"תשלחי לי את התמונה של המוניטור בטלפון… צירים יפים, תנוחי בינתיים וזה זמן טוב להכין תיק לידה"

הביתה? אפשר תמיד. בוא ניסע לאיקאה! מבקרים בשירותים של איקאה ונוסעים הביתה…
חוזרים הביתה ומכינים תיק לידה מהר מהר (איך בתשיעי עוד לא הכנו, מזל שלפחות יש רשימה).
מה עושים? מחכים.

יום רביעי, 31/10/2012, שבוע 37 + 6:
חוזרים בצהריים למוקד. עוד יש לחצים – עוד יש צירים ומחיקה, אך ללא פתיחה.
הרופא אומר – אולי זה בכלל יפסיק. לכו הביתה – תחזרו ביום ראשון.

"היי רוית, יש עדיין צירים, יש מחיקה ושלחו אותנו הביתה עד יום ראשון! בכלל, הרופא כאן במוקד מעצבן והכאיב לי – אני לא חוזרת לכאן יותר!"
"תשלחי לי את התמונה של המוניטור לטלפון… צירים יפים. יש תיק לידה? תנוחי ודברי איתי"

עוברים במקדונלד'ס וקונים סלט, חוזרים לאיצקו ואוכלים.
16:00 – מערבבים את הסלט, יושבים לאכול, רגע, אני נעמדת – אני חושבת – ירדו המים! רצה לאמצע החדר, שלא להרטיב את הספה ורואים שאלו מים מקונאלים. מצלמים בטלפון אחד ושולחים לרוית ומתקשרים אליה בטלפון השני במקביל – מה עושים?
רוית עונה (מסכנה, ישנה) – "אל דאגה, הכל בסדר. תארגנו את הדברים ופיגשו אותי בבית חולים."
חולפת דקה ורוית מתקשרת (רק לאיל) – "המים מקונאלים מאוד! טוסו לבית חולים – ומיד!"
16:45:
מתקלחת מהר ומתלבשת, "היי רוית, תגידי משהו, אני לחוצה, אני לא יודעת מה לעשות"
" אל תהיי לחוצה, אבל את צריכה לדעת שלידה טבעית כמו שתכננת כבר לא תהיה"

17:00 – מגיעים לבית חולים. רוית עומדת בשער, לוקחת אותי למיון ואיל בתפקיד נהג וסבל.
מוניטור – תקין, אחות כבר לקחה מדדים, התחילו צירים. פתיחה של 2.
בעודנו מחכים שיתפנה מקום בחדר לידה, איל ירד להביא לרוית סלט (מסכנות, לא אכלו).

נכנסנו לחדר לידה. נכנסת מיילדת – צריך זירוז, אפידורל ועירוי. העפתי בה מבט ומחשבות זדוניות רצו לי בראש. הפחד הכי גדול שלי היה להיכנס לחדר לידה כאילו אני באמצע שדה קרב.
הדופק תקין, הצירים סדירים. מדברים עם הרופאה – והוחלט נמתין.
מגיעה מיילדת כדי לעשות עירוי. היא הבטיחה שהכל יהיה טוב ושיש לה ניסיון רב. דקרה פעמיים ולא צלחה. כשרף העצבים שלי עלה, איל התערב וביקש שאם היא לא מצליחה שתפסיק. בסוף הרופאה דקרה והצליחה.

הצירים מתגברים – יש פתיחה של 5. רוית מפעילה אותי, נוגעת בגב בנקודות קסם שהקלו עלי בזמן הנכון.

נכנסת מיילדת שאני לא אשכח אותה זמן רב – נעלי קרוקס ירוקות, רוסיה עם שיער בלונדיני קצר. במבטא כבד אומרת, "את מוכנה?"
אני מיד עונה בכאבים "לא" – בתקווה שתלך ולא תפריע לנו יותר.
העקשנית עומדת עם שקית של עירוי ושואלת שוב אם אני מוכנה.
אני מתעקשת ואומרת לא ומנסה להבין במה מדובר. מהר מאוד נכנסנו לויכוח שלטענתה אני צריכה לקבל עכשיו זירוז ולטענתי, בחיזוק של רוית, הצירים היו טובים ואפשר להמתין עוד. התעקשתי לראות את הרופאה קודם כל.

הרופאה הגיעה ואחרי שהתעקשתי בדקה וראתה שבאמת יש התקדמות. היא הסכימה שנמשיך לנסות בלי זירוז ואז מלמלתי לרוית – "אם המיילדת ההיא תיכנס שוב, אזרוק עליה כפכף!"
רוית הפעילה את איל ושניהם דאגו שהמיילדת לא תחזור שוב.

המיילדת הבאה היתה כבר פחות סבלנית (אפשר להבין) והכניסה את המרדים כדי שיעודד אותי לעשות אפידורל. הסכמתי ושניות אחרי החדרת האפידורל, בין ציר לציר, גיליתי שאני בפתיחה של 9.

נשכבתי לנוח. איל נרדם ורוית השגיחה עלינו

התאוששנו בחמש בבוקר, עם פתיחה מלאה התכוננו ללידה.

השעה כבר שש וצריך לדחוף – אם עד שבע ירין לא בא – ישתמשו הרופאים באמצעים…

הראש כבר בחוץ ולפי הנחיה התחלנו לדחוף. רוית מיד התלהבה – "הוא ג'ינג'י" והאבא המיועד לא ידע אם היא צינית וכמה זה אמיתי.
רוית עודדה אותי לדחוף ולנשום נכון ובין לבין מצלמת את כל תהליך הלידה בטלפון שלי.

ירין כבר חסר סבלנות (והאמין לאיומי הרופאים) יוצא אלינו ב – 6:42 בבוקרו של 01/11/2012.
נלקח מיד לרופא ילדים – הילד דאג למים מקוניאליים בשביל לצאת מוקדם – צריך לברר איתו את הנושא…
ירין בוכה וחוזר עטוף, כמו בובה לסט תמונות עם רוית וגם קצת לימור ואיל.

רוית התיישבה עם ירין על הספה והסניפה אותו עמוקות ונראתה מאושרת.

שעתיים אחרי שרוית הלכה, שאלתי את איל מתי עוד אחד… (60% בזכות רוית, 40% בזכות ירין)

פתאום הכל שונה – זה נגמר, זה עבר – ירין הגיע. מה עושים? אוכלים, שותים, ישנים, מתרגשים, נחים, מתרוצצים – עד עצם היום הזה…

איל: אין לי מושג איך הורים מיועדים מגיעים ללידה, בייחוד ראשונה, בלי רוית. להבין מה קורה, להתייעץ אונליין עם מי שכבר מכיר אותנו ויודע בדיוק מה אנחנו רוצים בלידה. היא עזרה לנו בראיה ביקורתית (חשובה) בזמן הכי מלחיץ, כאשר מאוד קל פשוט להסכים לכל מה שמוצע לנו, אך זה לא בהכרח מה שאנחנו רוצים

The post סיפור הלידה של ירין appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

שבוע 40+1. התקשרת אלי ב7:30 בבוקר. יש כבר שעתיים צירים . עוד לא סדירים וברורים אבל מתחילים. מאחר והלידות הקודמות שלך התאפיינו בקפיצה מהירה משלב של 3 -4 ס"מ לפתיחה מלאה סיכמנו מראש שאני אגיע כמה שיותר מוקדם אליכם הביתה ונראה מה קורה. דווקא הלילה המעלית התקלקלה. כשהתקשרתי אליך שוב אחרי חצי שעה סיכמנו שאצא לכוון. הגעתי אליכם ואתם חיכיתם למטה. פחדתם שהלידה תתקדם לפתע ויהיו לכם 7 קומות לרדת ברגל.

בעלך היה לחוץ. נסיון הלידה הקודמת ישב לו כל הזמן בראש. הוא העדיף שנצא. לי היית נראית לטנטית לחלוטין, אבל תמיד יש יוצאות דופן והסכמתי שלא כדאי לקחת סיכון. הגענו לבית החולים. אין צירים.. החלטנו שאין למה להכנס למוניטור. התחלנו להסתובב… ולהסתובב… ולעשות רייקי, ולקחת הומאופטיה להסדרת הצירים ו.. התחלנו להבין שאנחנו עוד לא שם… ממש לא…

בסופו של דבר נכנסנו למוניטור. בקושי יש צירים, הדופק של העובר מעולה. בבדיקת הרופאה היה ס"מ אחד, בקושי. היא בקשה שנלך להסתובב ותחזרי אחרי שעה למוניטור ואחרי שעתיים לבדיקה חוזרת. כשיצאנו ממנה אמרת שאת מעדיפה ללכת הביתה, לא היה לך כח להתווכח אתה.

נסענו הביתה. המלצתי לך להתקלח, לנוח, להרגע. בעצמי עשיתי אותו דבר – הלכתי לישון. בעלך התקשר ואמר שהצירים נעלמו לחלוטין. בסביבות חמש וחצי התקשרתי והוא אמר שהצירים חזרו אבל עכשיו אתם מעדיפים להמתין שיתחזקו. דברנו עוד כמה פעמים עד שבשבע וחצי בערך הוא התקשר אחרי שהיו לך כמה צירים צפופים ארוכים וכואבים. יצאתם לדרך וגם אני יצאתי. בדרך לא ענית לי בנייד ונלחצתי, אולי הספקת להתקדם מאד?

כשהגעתי הייתם בקבלה. מלאה באדרנלין, "למה משגעים אותך שוב עם המוניטור? " הצירים נעלמו…. במוניטור נראה היה שהעובר פשוט ישן והמיילדת והרופאה התעקשו לראות אותו עירני. ביקשו שתאכלי מתוק, עשו לו מין "זץ" לבטן וזה לא עזר במיוחד. לא לו – שהעדיף לישון, ולא לך – הצליחו להלחיץ אותך…בשלב מסוים בקשו שתעשי אולטרא סאונד וכמובן שהכל היה תקין. מדי פעם נמאס לך. ניתקת בעצמך את המוניטור והסתגרת לך בשירותים בשקט. פתאום הצירים התחילו לחזור. אחרי ששתית מיץ ענבים ועשינו רייקי לבטן הוא סוף סוף התעורר, אבל המיילדת בקשה שתמשיכי במוניטור עוד קצת. לא יכלת יותר, לחץ לך למטה ובקשת להתנתק. בבדיקות וגינליות ההתקדמות היתה איטית… 2.5 ס"מ כשהגענו ,3 …בקשתם שאשאיר אותך לבד עם בעלך. עמדתם בחושך מול החלון עם האויר הפתוח והעברתם ציר אחרי ציר ביחד. בהמשך נכנסת למקלחת והמים עזרו לך מאד, אפילו הרגשת שהצירים נעלמים… את כל הצירים העברת בנשימות, השענות קדימה כשבעלך ואני מעסים לך את הגב התחתון. היה ברור שאת מתקדמת אבל התמודדת יפה מאד עם הצירים. באחת עשרה התחלפה המשמרת. כשהמיילדת עמדה ללכת בקשת ממנה לבדוק אותך שוב. הצוואר כבר היה רך. 3.5 ס"מ. היא בקשה מהרופאה לאשר ולאחר נאום על הסכנות שבניטור לא רציף הרופאה אשרה לך להכנס סוף סוף לחדר הטבעי. עוד כעשרים דקות בהן הצירים כבר התחילו להכאיב יותר ויותר חלפו עד שהכניסו אותנו לחדר הטבעי.

נכנסו לחדר הטבעי. ניטור קל של דופק העובר בעמידה ועל הכדור. המיילדת בדקה וציינה שיש 4-5 ס"מ ושלפוחית בולטת ושאם היא תפקע את המים תתקדמי מהר. בקשת להמתין עם זה בינתיים. נכנסת לג'קוזי. ישבת שם בעמידת שש, נשענת על הצד של האמבטיה,בעלך מכוון את זרם המים החמים לגב התחתון שלך וכשיש ציר אני מעסה אותך. הרגשת לחץ בטוסיק ויצאת . המיילדת בדקה אותך, 6 ס"מ. אחרי התייעצות קלה הסכמת שתפקע את המים. ציפית לכאב חד שיגיע מייד אבל זה לקח עוד קצת. נכנסת בחזרה לג'קוזי עד שהלחץ התחזק. לבקשתך ארגנו את המיטה לצורה של ישיבה / כריעה, כולל הבר המחובר אליה ומאפשר השענות. ברגע שעלית הלחץ היה חזק מאד. התחלת ללחוץ. בשניות של לחץ הראש של התינוק התקדם בצורה מדהימה. עוד לחיצה והראש כבר בפתח. המיילדת נתנה לך לגעת בראש שלו. היא עיסתה את הפרינאום בשמן שקדים, עוד לחיצה והראש שלו בחוץ. כמה נשיפות קלות והגוף שלו נשפך החוצה. 12:36 לפנות בוקר. חבל הטבור מסובב פעמיים סביב הרגל שלו ועוד פעם סביב היד , בהמשך גם ראינו 2 קשרים בחבל עצמו. הוא אצלך , על הידיים… בעלך מתרגש ומצלם . לך זה טבעי לחלוטין, מחזיקה אותו ונהנית מהאוצר שנחת לך לידיים. תוך זמן קצר הוא גם מתחבר לך לשד באופן מדהים ויונק . כששקלו אותו אחר כך בתינוקיה אמרו שהוא שוקל 4.070 . ממש לא נראה…

כחצי שעה אחרי הלידה, אחרי שהשיליה יצאה והרופאה תפרה את הקרע הקטן שנוצר בלידה, הבנות שלך הגיעו לפגוש את אחיהן הצעיר. זה היה מפגש משפחתי מרגש ומדהים. אחרי כן ירדת מהמיטה, התקלחת והתלבשת. תענוג…

יקירתי.

למרות שהלידה הזו היתה שונה משציפינו, אני חושבת שהיא היתה בדיוק מה שהיית זקוקה לו. חוויה לא מלחיצה, בה הספקת "ליהנות" או יותר נכון להרגיש, את כל שלבי הלידה, ולשלוט בהתאם לרצונות שלך בכל התהליך. היית מדהימה והיה לי לעונג ללוות אתכם במהלך ההריון והלידה של בנך. מקווה להשאר חלק מהמשפחה גם בהמשך.

רוית

The post סיפור לידה טבעית – לידה שלישית מזווית הראיה שלי כדולה appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

זה סיפור על לידה שהתחילה בכלום… לא צירים, לא ירידת מים, ושום תופעות לכל האמצעים שענת ניסתה מרגע שחלף לו התל"מ…
יום חמישי. ענת הלכה עם בעלה למעקב הריון עודף בבילינסון בידיעה שיתחילו השראת לידה. לכולנו היה ברור שהיחס ללידה אחרי ניתוח קיסרי הוא אחר, אבל הופתעתי מאד לשמוע בטלפון שהמליצו לה באופן די גורף על ניתוח. 20 אחוזי סיכוי ללדת בלידה רגילה, שלא נדבר על הסיכון… הצליחו להלחיץ גם אותי. אמרתי להם בטלפון שאני אתם בכל החלטה שיקחו והייתי בטוחה שהם יודיעו לי שהחליטו ללכת על קיסרי…

אבל לא. אסף חזר אלי, לא ממש מבסוט, כך נדמה היה לי מקולו, מההחלטה שלה לנסות השראת לידה.
בערב הם עדכנו אותי שהתחילו עם הפרוסטגלנדינים בחצי מינון. למחרת בבוקר , אחרי שבמוניטור היתה פעילות רחמית שענת לא ממש הרגישה שמו לה בלון.
יום שישי. 13:00. ענת התקשרה ואמרה שהחליטה עם הרופאים לתת לזה זמן עד 22:00 ואם לא ללכת על ניתוח. היא בקשה שאבוא לנסות לזרז.

באתי. התחלנו עם הומאופטיה ורפלקסולוגיה. שום צירים משמעותיים לא נראו לעין וענת התחילה להשלים עם זה שזה יגמר בניתוח, אבל היתה מאד לחוצה מהרעיון. למרות שהיא לא התחברה לרעיון של רייקי הצעתי לעשות לה קצת, לעזור לה להרגע…
עשיתי לה רייקי והרגשתי איך היא נרדמת ומשחררת. אפילו חשבתי לתת לה להמשיך לישון וללכת הביתה, אבל אז היא התעוררה והרגישה סוף סוף ציר אמיתי. נפרדנו והלכתי הביתה בתקווה שיהיה משהו…

בסביבות 19:00 התקשרתי ואסף אמר לי שאין שינוי. ב22:00 נכנסתי לישון בטוחה שזהו, היא אוטוטו נכנסת לניתוח. אפילו שלחתי לה רייקי כדי שתעבור אותו ברוגע…

ב00:30 ענת התקשרה מאושרת עם חדשות טובות: הצוואר רך, יש צירים והרופא אמר שמחר בבוקר יורידו אותה לחדר לידה. חזרתי לישון בידיעה שהצירים יתחזקו בקרוב ושכל רגע היא תתקשר. כל שעה הרמתי את הטלפון לוודא שלא פספסתי שיחה…

ב10:30 אסף הודיע לי שהורידו אותה לחדר לידה, שיש פתיחה של 3 ס"מ ושפקעו את המים והם מקוניאליים.
ב11 וכמה דקות הייתי איתם בחדר לידה. ענת ישבה על הכדור בסבבה, קוראת ספר בין הצירים, והיתה בטוחה שאסף סתם קרא לי מוקדם מדי.
בכל ציר לחצנו לה על הנקודות . ענת עשתה מקלחת ארוכה וטובה, חוקן, ושוב מקלחת. התפלאתי שנתנו לה להיות יותר משעה בלי מוניטור אבל זה כמובן היה נהדר.
אחרי המקלחת הצירים די נחלשו. חברו אותה למוניטור פנימי למדידת עוצמת הצירים כדי להחליט אם לתת פיטוצין והתחלנו עם הומאופטיה בהדרכת לינוי. המשכנו על הכדור עד שהרופאה המליצה על פיטוצין. ענת החליטה שהיא רוצה קודם אפידורל והמיילדת קראה למרדימה שהגיעה תוך דקות.

אפידורל. המרדימה הצעירה מנסה ומנסה ולא מצליחה. אסף החזיק לענת את הידיים, אני לא הפסקתי לשלוח רייקי ולא הבנתי כמה פעמים היא עוד תנסה. בסוף היא החליטה לקרוא למרדים בכיר שהצליח תוך שניות…
תוך חצי שעה ההקלה היתה מלאה. בסביבות 17 התחילו עם הפיטוצין.
עשינו רייקי וענת נחה קצת, בין לבין עשינו המון רפלקסולוגיה, החלפות תנוחות, סיבובי אגן. ב19:15 בדקו אותה שוב ועדיין לא היתה התקדמות. היינו על אותם 3.5 ס"מ.לינוי המליצה על רמדי הומאופטי אחר .

ב21:30 סופסוף התחלנו להתקדם וזה היה מאד מעודד. היו 4.5 ס"מ טובים, הראש ירד וסוף סוף היתה תחושה מעודדת…המשכנו עם ההומאופטיה וגם עם הפיטוצין והיו צירים יפים אבל במקביל להם גם ירידות דופק שהעידו שגם לתינוקת לא קל בצירים. ב22:00 היו 6 ס"מ. ענת הצליחה לנוח טוב ולהרגע, חמותה ואני עשינו לה רייקי ב4 ידיים ו2 הידיים של אסף הצטרפו בליטופים… ממש קינאנו בה…

ב22:45 היו 7 ס"מ טובים. חמותה היתה אופטימית מספיק לחשוב שבסביבות חצות נהייה אחרי הלידה…
המשמרת התחלפה. הגיעה מיילדת מבוגרת ואפאטית יותר וענת ממש לא התחברה אליה… המיילדת הזו כבר נכנסה לחדר הרבה פחות וענת התחילה להרגיש את הצירים יותר ויותר. היא אמרה שזה בעיקר בצד אחד וניסינו להזיז אותה לצד השני אבל זה לא ממש עזר.
חזרנו לעיסויים של הגב בזמן הצירים ובזמן מסוים חזרנו לשימוש ב"טנס". קצת אחרי חצות התקדמה הפתיחה לשמונה ס"מ. הבנו שזה עוד יקח זמן והתחלנו לנסות לשכנע את הסבתות שכדאי שילכו הביתה לישון.
לילה. כולנו עייפים. הסבתות עוד אתנו, אבא של אסף ישן על הספסל בחוץ. ענת מנסה לנמנם בין הצירים אבל כבר מרגישה היטב כל ציר וציר.בסביבות 04:00 הצלחנו לשכנע את הסבתות ללכת. כאב לה מאד וקראנו שוב ושוב למיילדת. הזכרנו לה שבשלב הזה ממש לא כדאי לקבל תוספת, אבל כל התוספות שהיא קבלה לא עזרו… כאב לה …היא הרגישה כאב גם בכוון הטוסיק ובסביבות 05:00 בקשנו מהמיילדת לבדוק.
כן, הפתיחה מלאה אבל הגברת שלנו עוד לא סיימה את הסיבוב. ענת נזכרה במה ששמעה בתחילת הדרך , על כך ששלב הלחיצות יכול לארוך 3 שעות מהרגע שיש פתיחה מלאה ונחרדה… אין מצב שהיא עוברת עוד 3 שעות ברמת הכאב הנוכחית. קראנו למרדימה המקסימה שוב. היא אמרה שהמרדים השני לא מוכן לבוא לתת שוב אפידורל וניסתה להוציא טיפה את הצינורית של האפידורל אולי זה יסדר את הבעיה.
עשינו המון טלטולים וסבובי אגן, מנסים לעזור לעוברית להתברג.נתתי לה גלובול הומאופטי שאמור לסייע לתנועתיות – הפעם בלי לינוי, זה אמצע הלילה, ולחצתי על נקודות ברגליים. פתאום נכנסו לחדר שתי מיילדות. תוך שניות החדר הבית חולימי הפך לחדר שלא יבייש אף ספא… חושך… מוסיקת רקע מתאימה.. שמן ריחני…אחת מהן התחילה לעשות לענת טיפול שיאצו של ממש, אבל כל ציר שהגיע הפריע לה להתרכז… היא הצליחה לסיים לעבוד על צד אחד כשבזמן הציר אני עיסיתי לה את שתי הנקודות בגב התחתון…

לענת נמאס. היא לא מסוגלת לסבול יותר, דורשת שהאפידורל יעבוד כמו שצריך ולא משנה מה זה ידרוש. אסף ואני נלחצים. אני אומרת לה בטון מורתי שיתכן שהיא תהרוס לעצמה את כל מה שעשתה עד עכשיו אבל היא אומרת לי "אני לא מסוגלת". אני מבינה אותה, ושותקת, היסטרית בפנים מפחד שהזמן בורח לנו בין הידיים ובסוף אחרי כל מה שעברה עוד תגמור בואקום…

המרדימה המקסימה והאמיצה מתייצבת ומנסה שוב איפה שנכשלה קודם… הפעם זה עובד על הפעם הראשונה… איזו הקלה… אמרתי למיילדת שאולי עצם העובדה שענת סופסוף יושבת תעזור לעוברית להתברג כמו שצריך..
האפידורל עשה את שלו. סוף סוף היה לה זמן לנוח להתמקד במה שחשוב – העוברית הזו צריכה להשלים את הסיבוב ולרדת כמו שצריך. עשיתי רייקי לבטן. ענת עשתה לעצמה המון דמיון מודרך. דברה אליה ובקשה שתעשה את העבודה ותסתובב. האמת? נראה לי שהרגשנו שמשהו השתנה בבטן…
העוברית נתנה לי בעיטה רצינית דרך הבטן… מאד אקטיבית בשביל השעות הקטנות האלה של הלילה… מצא חן גם בעיניה הרייקי…

שש ורבע בבוקר בערך, אור בחוץ. המיילדת בודקת את ענת ואומרת שהיא ירדה ואפשר להתחיל ללחוץ. ענת לא מרגישה כלום למטה ואני עדיין בלחץ שהיא לא תעשה את זה כמו שצריך …
המיילדת מנחה את ענת ללחוץ והיא לוחצת כמו גדולה. עם כל לחיצה רואים את הראש הקטן מתקרב יותר ויותר. אסף נעמד עם המצלמה בזוית צילום ואני דואגת לו, אבל הוא גבר עמיד לחלוטין ומצלם את כל הסצנה , כעשרים דקות של לחיצות, עד שנעמה יוצאת. היא יוצאת ירקרקה, מלאה במקוניום, ובוכה במלוא כוחה.
רופאת הילודים בודקת אותה ואומרת שהכל בסדר. ענת מחזיקה אותה, אסף מחזיק אותה, וענת מתחילה לבכות… ואני מסתכלת עליה ובוכה יחד איתה… אמא אמיצה ומדהימה שכזו…

שש חמישים ומשהו בבוקר. נעמה נולדה לאמא ענת ולאבא אסף. אחות לשירי המתוקה. אחרי כל כך הרבה שעות הרגשתי פרץ עצום של אדרנלין והתרגשות. נהניתי כל כך להיות עם אשה שידעה לכל אורך הדרך בדיוק מה היא רוצה, מה הגוף שלה אומר לה, ולרגע לא חשבה ללכת עם הזרם אלא רק עם מה שנכון לה… וצדקה…
חוויית הלידה של נעמה היתה עבורי חוויה מדהימה ואזכור אותה לתמיד

The post סיפור הלידה של נעמה- לידת VBAC (לנל"ק) סיפור מזווית הראיה שלי כדולה appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

ב17/03 נולדה לנו גלית אביב חמדני, זהו סיפור הלידה שלה:

לאורך כל ההריון עשיתי יוגה, דיקור סיני, דמיון מודרך וישבתי כל בוקר על הכדור כדי להכין את עצמי נפשית פיזית ורוחנית ללידה טבעית.

יום שלישי, 16/03 , עשיתי מוניטור , הערכת משקל (3500) וישנתי צהריים ארוך. בערב התחילו צירים לא סדירים כל 20 דקות או חצי שעה. משהו שיכול היה להמשך עוד שבוע אבל היתה לי תחושה שזה יותר קרוב מעוד שבוע.

23:30 – הלכנו לישון

24:00 – קמתי מצירים. תזמנתי עד 1:00 . הם היו כל 10 דקות בערך. שלחתי SMS לדולה רוית שהמליצה לעשות מקלחת ולשתות חצי כוס יין. גם היא אמרה שיש עוד זמן.

01:00 – עשיתי מקלחת טובה וחפפתי. ותרתי על היין. כל הזמן הזה ברק עוד ישן וזה היה קצת מוזר כי בכמה לילות האחרונים הוא היה כל הזמן קם איתי.

02:00 – הערתי את ברק, אמרתי לו שהגיע הזמן לארוז תיק. מה שבטוח בטוח.

ירדנו למטה, שמנו את הDVD של לאונרד כהן. מרווחי הצירים קטנו העוצמה היתה אותו דבר. חלק מהזמן ברק עשה לי עיסוי בגב בזמן ציר וחלק העברתי בישיבה לבד. בערך ב 4:00 הוא נרדם שוב ואז התחלתי להעביר אותם לבד עם עצמי בהליכה במעגלים במטבח. המרווחים בין הצירים היו כבר בערך 5 דקות.

05:00 – הערתי את ברק

05:30 – התקשרתי לרוית הדולה. היא המליצה לחבר את האיזי – טנס (בכלל שכחתי מזה) ושאלה אם כבר לבוא.

06:00 – התקשרתי לרוית שתבוא. הצירים היו כבר כל 3 דקות – זה מאד כואב ואז עובר. ברק חיבר לי את האיזי-טנס אחרי שהתקלחתי עוד פעם.

07:00 – רוית עוד לא הגיעה ובגלל שהיה דימום החלטנו שנפגש כבר בבית חולים. היא אמרה שאין מה להלחץ מהריר – דם, זה באמת היה חלש. יצאנו בדיוק בזמן הפקקים לכן לקח חצי שעה להגיע לבית חולים מאיר. בדרך שמעתי טל ואביעד. לא כל כך הסתדרתי עם האיזי-טנס. למרות הפקקים ולמרות שהצירים היו כבר כל 2-3 דקות הייתי רגועה בנסיעה. לא פחדתי שאלד באוטו או משהו כזה.

07:30 – הגענו לבית חולים. ברק הקפיץ אותי עד למעלה שם חיכתה כבר רוית ואז הלך להחנות ולפתוח תיק.

07:40 – חיברו אותי למוניטר ופתחו כרטיס. ברק הגיע, עקב אחרי המוניטור, ידע בדיוק מתי יש לי צירים. הייתי רוב הזמן עם עיניים עצומות ונשמתי נשימות צירים כמו שלימדו ביוגה. בכרטיס מעקב ההריון היו חסרות תוצאות של כמה בדיקות אז רוית הוציאה אותן מהאתר של מכבי דרך הIPHONE.

08:30 – הורידו אותי מהמוניטור סופסוף ויצאנו לאיזור של ההמתנה.הקצב בבית החולים מאיר קצת מוזר. בילינו די הרבה זמן שם בחוץ. מצד שני אומרים שלא ראו עלי כמה אני קרובה ללידה. בחדר ההמתנה הקאתי עוד פעם. היו צירים מאד חזקים וקרובים. הלכתי מצד לצד בין ברק ורוית. לא רציתי שיגעו בי. הייתי עם עיניים חצי פקוחות. עזר לי לראות אותם כל פעם שחלפתי על פניהם אבל הייתי עם עצמי. היו כמה צירים שהעברתי עם ברק. הוא החזיק אותי ואני זזתי מצד לצד, התנועה מאד עזרה לי.
את הצירים מרגישים בכל הבטן התחתונה והגב ועד לאמצע הירכיים. לא יכולתי לדמיין שזה יהיה ככה. היו כמה ארוכים שהיו ממש קשים אבל כמו שהבטיחו בדמיו מודרך : לא משנה כמה חזק הציר תמיד יש מרווח בין ציר לציר שאז אפשר להרגע. ובאמת בין לבין שוכחים כמה זה כואב. עכשיו אני 5 ימים אחרי לידה ואני בכלל לא זוכרת איך ציר מרגיש. באיזה שלב רוית המליצה להוסיף קול לנשימות צירים. זה באמת מאד עזר, לא היה אכפת לי שיש אנשים בחדר המתנה.

09:15 – סוף סוף התפנה אלי הרופא. רוית אמרה שהוא מהרופאים שמנסים לשכנע לא ללדת טבעי. היא גם אמרה שבטוח כבר יש לי פתיחה של 2-3 ס"מ. אמרתי לה שאם זה פחות מ-5 אני מאד אתאכזב. נכנסתי לבדיקה. הורדתי את האיזי-טנס, מתישהו רוית עזרה לי להחליף בגדים לחלוק. ברק ישב מחוץ לאזור של הבדיקה אבל קרוב. הרופא היה צעיר ומתבדח. בדק אותי ושאל אם אני בטוחה שאני בלידה, לא הבנתי מה הוא רוצה והוא אמר שיש לי פתיחה של 8!! לא האמנתי. מצד אחד הקלה שלא עוד הרבה זמן ומצד שני הלידה קרובה. רוית היתה בשוק מה8 ס"מ ואמרה שבכלל לא נראיתי כזו קרובה. חתמתי על איזה משהו והלכנו לחדר לידה טבעי 12. רוית אמרה להכנס לחדר לידה ברגל ימין, כמו לחופה. הרגשתי את ברק כל הזמן איתי.נעמדתי ליד המיטה ובאמצע ציר פתאום הרגשתי פיצוץ כזה בתוכי. נלחצתי. רוית אמרה שירדו לי המים. מעולה, בדיוק בזמן טוב.פתאום הרגשתי צורך ללחוץ חזק.

09:40 – עליתי על המיטה ושכבתי על צד שמאל. לפני זה שאלו אותי באיזה תנוחה אני רוצה ללדת. מאיפה אני צריכה לדעת – מה שפחות כואב. הגיעה המיילדת יפה . היא היתה מאד עניינת ומקצועית , ידעה מה היא עושה ועשתה עבודה מעולה. העברתי כמה צירי לחץ על צד שמאל כשהרגל שלי מורמת למעלה. רוית היתה מצד שמאל שלי וברק והמיילדת היו מצד ימין. המיילדת המליצה להשכיב אותי על הגב. הייתי בחצי שכיבה – חצי ישיבה על המיטה כשהרגליים פתוחות ומורמות למעלה. רוית החזיקה את רגל שמאל, ברק ויפה את רגל ימין.

צירי לחץ זה מאתגר בצורה אחרת. באמצע הציר מרגישים צורך חזק ללחוץ אבל בסוף כבר לא ויפה רצתה שאמשיך ללחוץ גם את הסוף. לפני כן היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תזרז אותי ונתקדם עם הלידה כמה שיותר מהר ושתוך חצי שעה זה יגמר או שנקח את הזמן. אמרתי לה בין לבין .

הרגשתי ממש את הראש שלה נתקע בפרינאום מבפנים. זה הדבר היחיד שפחות הצלחתי אתו בהריון – האפי-נו. לא הייתי מצליחה יותר מ7 ס"מ והנה הראש של 10 ס"מ לפחות. נשמתי נשימות צירי לחץ וברק נשם איתי. הוא כל הזמן היה מתוזמן אתי ונשם עלי. הוא גם שם לב שאני לא לוקחת מספיק אויר בהתחלה אז היה מזכיר לי כל פעם. הייתי עם עיניים עצומות אבל שמעתי את ברק רוית ויפה אומרים לי מה לעשות. יפה כל הזמן אמרה שהיא רואה ראש ושאמשיך ללחוץ בסוף כל ציר. משום מה לא האמנתי לה, חשבתי שהיא רק מנסה לעודד אותי להמשיך. נשימות צירי לחץ זה לשחרר את האויר בפו ארוך. אח"כ רוית אמרה שזה מעולה לנשום ככה כדי לא לפגוע ברצפת האגן.

היו צריכים לחתוך קצת. פה כבר צעקתי יותר – לא מהכאב אלא מהמחשבה. אני חושבת שגם ברק מתישהו אמר לי שרואים את הראש. הוא היה כל כך קרוב אלי. יפה ורוית גם עשו לי רפלקסולוגיה בכפות הרגליים. אני חושבת שהיו פחות מ10 מחזורים של צירי לחץ. לקראת הסוף ביקשתי מיפה גז צחוק. אמרה שעד שתחבר כבר אהיה אחרי.

10:37: פתאום יפה אומרת לי קחי אותה. פתחתי עיניים. פתאום הי היתה שם מולי. איזה רגע מדהים. לא האמנתי. היא היתה כולה מכוסה בחומר לבן סמיך כזה. איזה יפה, כמה שיער. אני בחיים לא אשכח את הרגע הזה. אני לא יודעת אם אני הוצאתי לה את הרגליים או שהיא היתה כבר בחוץ כשלקחתי אותה. מה שבטוח זה היה הרגע הכי חשוב בכל הלידה הזאת. רוית אומרת ששלפתי אותה החוצה ושיפה הוציאה את הראש והכתפיים לפני זה. שמו אותה עלי די הרבה זמן ואני הרגשתי את חבל התבור יוצא ממני אליה ושמתי לב שיפה לא חתכה אותו מיד, משהו כמו 5 דקות אחרי.

10:40 – קבעו את זמן הלידה. משקלה 3100. אחרי זה הזריקה פיטוצין, הוציאה את השיליה, ועשו לי תפרים. כל זה היה די קשה באותו רגע אבל זה לא חשוב עכשיו. היה לנו חיבור מיידי מדהים ואני מאוהבת בה מהדקה הראשונה.

The post סיפור הלידה של גלית אביב appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

מההתרגשות של ההריון ה-1, כבר בשבוע 20 התחלתי לחשוב האם לקחת דולה והתחלתי לחפש דולה.

בשוטטי בפייסבוק,ראיתי ציור מקסים של בחורה בורוד והיה רשום לידה :דולה,אמרתי יאללה,מה אכפת לי לבדוק…

בדקתי,חקרתי,שאלתי על רוית והחלטתי להיפגש איתה.
בעת מפגשנו ה1 ,ישר הרגשתי חיבור ותחושת נוחות ואמרתי לבעלי:"זהו זו הדולה".

בעלי ואני,שנינו מטפלים ברפואה סינית ושיאצו וידעתי שאם אצטרך דיקור,כמובן שהוא יעשה,אבל היה לי חשוב שתהיה שם מישהי שעברה לידות וצירים ותדע מה אני עוברת בכל שלב בלידה ושתידע לכוון אותי ואת בעלי מה לעשות בכל שלב.

בשבוע 32 כבר התחלתי לחוות צרים מדומים ומשבוע 37-38 בערך,היו כל הזמן צירים מדומים.

כל יום עבר בתהיות: האם זה יקרה היום? בהתרגשות ובהמתנה…
רוית כבר קיבלה מספר התראות שווא וכל פעם הנחתה אותי מה עליי לעשות. כבר לא כ"כ היה לי נעים על התראות השווא אז אמרתי שכאשר לא יהיה ספק אז אתקשר שוב.

הגענו לשבוע 40,וב-40 +3 אמרנו שנלך לבית החולים לעשות בדיקה שגרתית של מוניטור.

באותו בוקר, ה-25-04, קמתי עם טפטופים בתחתונים והתלבטתי האם זה שתן או שזה מי שפיר. שמתי את הפד מהסופר פארם (שבודק האם זה מי שפיר או שתן) ואכן זה העיד על מי שפיר.

הערתי את בעלי ומייד שקם אמר לי: "את יודעת שחלמתי שירדו לך המים?" אמרתי לו: "זה קטע, באמת מטפטפים לי המים". בהתרגשות רבה,אך עדיין אם חשש שזה שוב אזעקת שווא,עידכנו את רוית ויצאנו לבית החולים.

כבר בדרך, ב-08:00 התחילו צירים לא סדירים.כאן,כבר לא היה ספק שאלו צירים אמיתיים.

אכן במוניטור ראו צירים לא סדירים ובבדיקה אצל הגניקולוגית ראו 80 % מחיקה ו1.5 ס"מ פתיחה.

הרופאה ניסתה לשכנע אותנו להישאר כדי לראות האם מתפתחים צירים סדירים ורוית אמרה לנו שממש כדאי שנחזור הביתה.

להיות בסביבה הרגועה שלנו,לעשות אמבטיה חמימה ולשתות חצי כוס יין ונראה לאן הצירים התפתחו:או שהם יהפכו להיות סדירים או שיפסיקו וזה ייתן זמן מנוחה לעוד יום או יומיים.

חזרנו הביתה,הצירים המשיכו להיות לא סדירים,החשכנו את חדר השינה וניסתי ככל האפשר לנוח,נראה לי שאפילו נרדמתי מעט.

רוית התקשרה להתעדכן מה קורה וביקשה שלמרות שלא בא לי יין(אני לא כ"כ אוהבת),בבקשה שאשתה אפילו רק מספר לגימות-ואכן כך עשיתי.

כשעה לאחר ששתיתי את היין הצירים הסתדרו לכל 5 דקות.
גל עידכן את רוית ורוית אמרה שהיא כבר מוכנה וכאשר יהיו צירים של 3 דקות-שניצא לדרך. 5 דקות לאחר השיחה-בעת מקלחת חמה הצירים הגיעו כל 3 דקות.-כל ציר כבר כאב ולא יכלתי לדבר בעת הציר.

21:45-הגענו לבית החולים תל השומר.
נכנסו למוניטור-שם לא יכלתי לשכב וביקשתי לבצע אותו בעמידה-אך המוניטור לא היה רציף לכן ביקשו שאשכב.

רוית הגיעה 5 דקות אחרינו וישר ניסתה לעסות את גבי התחתון (איזור הסקרום)-זה היה נעים.

כל זמן המוניטור הרגשתי שאני כבר רוצה להתמקם בחדר לידה,שם ארגיש בנוח בידיעה שזה המקום בו אני יילד וזהו אני יוכל להתחיל את הלידה סוף סוף.

לאחר מוניטור מייסר של 40 דקות ובדיקה של הרופא שהעידה על : 5 ס"מ פתיחה ו-90% מחיקה,הרופא שאל: האם את רוצה אפידורל? ובביטחון רב עניתי: לא!

23:45 סוף סוף עברנו לחדר לידה.
כשהגענו לאיזור של חדרי הלידה-הצירים התחילו להתחזק (לדעתי בגלל שהרגשתי יותר בנוח ושזהו אני יכולה לשחרר הכל וללדת.)

רוית ניסתה לעסות את גבי אך כבר לא רציתי שאף אחד ייגע בי.

כשהגעתי לתוך החדר,מרוב כאב ירדתי על הרצפה לעמידת שש-לא יכלתי לעמוד יותר,בני היקר כל הזמן לחץ לי למטה בצד שמאל-וזה כאב.

המיילדת אמרה לי: ללכת למקלחת.הלכתי וישבתי על כדור במקלחת,השפרצתי מים לכל עבר.

התחלתי להוציא קולות-על גבול הצעקות ולומר כל הזמן :" אני לא יכולה יותר"

2 דברים אלו (הצעקות והמשפט הנ"ל)מאוד הרגיעו!הם יצאו ממני בלי שליטה. תמיד אמרתי שאני לא רואה את עצמי מוציאה קולות כמו שאמרו לנו להוציא בקורס הכנה ללידה-אך כנראה שהגוף חכם ויודע לעשות מה שנכון לו!

אני זוכרת שהתחלתי לומר שאני רוצה אפידורל,אך בתוך ראשי כל הזמן אמרתי לעצמי: "אני לא צריכה אפידורל,זה לא כזה נורא,אפשר לעבור את זה".

הרגשתי שיש לי את הכוחות לעבור את הלידה בצורה טבעית.

מצד אחד, רוית מרגיעה ואומרת לי כמה אני מתקדמת יפה ומצד שני גל עומד עם מגב וגורר את כל המים שאני משפריצה כי אני כמעט מציפה את החדר לידה במים.

העידוד הבלתי פוסק של גל ורוית ועצם היותם שם כל שניה לידי,כ"כ עזר למוטיבציה ולאמונה שבאמת אוכל לעשות זאת.

המיילדת קראה לי ואמרה שעלייי לעשות בדיקה ומוניטור,היא היתה מקסימה,בבדיקה ידנית אמרה שיש 9 ס"מ פתיחה.

חזרתי למקלחת והתחלתי להרגיש בחילה ורצון להקיא (זכרתי מהקורס הכנה ומההסברים של רוית שזה אומר שזה שלב מתקדם בלידה ושזה סימן שזה מאוד קרב.)

רוית אמרה לי שזה טוב ושאקיא- אז הקאתי,הצירים התחזקו,רוית וגל מביאים לי מים,רוית שמה לי בתוך המים תמצית הומאופטית "קל לידה" שהתחלתי כבר לקחת משבוע 36.

רוית נותנת לי כדורים קטנים הומאופתים,נראה לי לעזור לראשו של התינוק לרדת בספינות.

וכל הזמן העידוד הבלתי פוסק של גל ורוית שעוד מעט זה נגמר והוא יהיה בחוץ.

מיילדת אחרת הגיעה,אני מרגישה שאני מאוד מתקדמת,אני מסרבת לבוא למוניטור-אך המיילדת אומרת שאני חייבת לבוא בצורה לא כ"כ נחמדה,לאחר בדיקה היא מבשרת : 8 ס"מ פתיחה,אמרתי לעצמי: מה??הקודמת אמרה 9 ס"מ-ממש הרגשתי ייאוש!!

החלטתי שהמיילדת הזו ממש מדכאת לי את המוטיבציה וביקשתי מגל שיבקש מיילדת אחרת.

המיילדת הקודמת חזרה-נרגעתי!!
היא ביקשה ממני ללחוץ ופשוט הרגשתי בלי כוחות,היה לי קשה לנשום,פשוט רציתצי שיוציאו אותו-לא היה אכפת לי איך-העיקר שייצא כבר!

גל הנחה אותי לנשום דרך האף והמצב השתפר.הרגשתי שאני מאוד מתאמצת ואין לי עדיין את הרפלקס של הלחיצות.

רוית המדהימה שהרגישה אותי ואת המצב,נתנה לי עוד 3 כדורים קסומים לשלב של הלחיצות ובאותו רגע התחננתי מהמיילדת שלא תילך.המיילדת אמרה לי שיש לה יולדת בחדר השני ומי שתילד קודם-היא תהיה איתה.

בו זמנית מהכדורים ההומאופטיים ומהרצון שלי שהמיילדת תישאר,נהיה לי בבת אחת כוח מטורף והתחלתי ללחוץ.הייתי בעמידת שש,אך המיילדת אמרה שבשביל לשמור לי על הפירנאום כדאי שאתהפך.

בעזרת עידודים מטורפים של רוית וגל: "את יכולה,את מדהימה,זהו עוד רגע,קדימה תמר,אין עלייך,את מדהימה"-כל כך הרבה מוטיבציה הם נתנו לי.

כמה לחיצות,כבר לא כואב,רק דחף ללחוץ,קצת שורף-וכולם אומרים –הנה הראש,עוד לחיצה ו….

ב 02:16 לפנות בוקר,26-04-2010 הנסיך המדהים נולד במשקל 3.425.

וייקרא שמו בישראל: אליאור.
רוית היקרה,
אין לי מילים איך להודות לך על העזרה המדהימה!!
הסבלנות והתמיכה בכל הצירים המוקדמים ומענה לכל שאלה במהלך ההריון.

הדאגה והמעקב באותו יום של הצירים וש:הכרחת" אותי לשתות יין-שבלעדיו היה לוקח עוד הרבה זמן.

העידוד הבלתי פוסק ותחושת הרוגע והביטחון שהשראת עליי במהלך הלידה,שהכל בסדר והכל עובר כמו שצריך.

תודה על התכשירים ההומאופטיים המדהימים ולאינטואיציה שלך מתי לתת לי כל דבר,העזרה בהנקה הראשונה.

באמת שלולא כל אלה אני בטוחה שהלידה לא היתה זורמת כ"כ טוב ומהר.

אני חייבת להוסיף שבנוסף לקרעים שנוצרו לי ולחתך שעשו מכיוון שלא היתה ברירה,רוית נשארה איתי במהלך התפרים (שנעשו בהרדמה מקומית) (גל כבר בזמן התפרים ליווה את אליאור בכל הבדיקות).

לאחר פאשלה של סטאז'רית שתפרה אותי במשך 45 דקות,באה רופאה ופרמה הכל והתחילה מחדש.

לולא הרייקי שרוית עשתה לי ותחושת הרוגע והביטחון שהיתה-אני בטוחה שהכל היה נראה אחרת. (הכל היה מאוד טראומתי לולא הימצאותה של רוית ).

וכמובן שלסיום אני חייבת להודות גם לבעלי המדהים-שתמך עם כ"כ הרבה סבלנות ואהבה.

ידע להגיד בדיוק את המילים בנכונות,לגעת מתי שצריך,להחזיק את היד מתי שצריך,לעודד עם כ"כ הרבה כוח ולהחדיר בי כ"כ הרבה מוטיבציה.

ממש חווית הלידה,גרמה לי להתאהב בך מחדש!

רוית וגל-תודה ענקית על חוויה מדהימה,מהירה ובלתי נשכחת!!

אוהבת המון,
תמר

The post סיפור הלידה של אליאור appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.