ממליצה באהבה וחום

The post חן נוריאלי appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

לרוית המדהימה
תודה רבה על הליווי והתמיכה.
על העצות, הלחיצות, המגע וההרגעה.

מגלית ברק ועירית.

מרץ 2010

The post גלית ועומרי appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

"וואף וואף וואף וואף וואף" (או במילים אחרות, איצקו רוצה אח קטן)
הוא לא היה צריך לחכות הרבה, כי כבר בסטיק הראשון היו שני קווים, אבל היינו בשוק, אז בדקנו עוד חמש פעמים…
וזה הוביל לדיון – פס כהה ופס דק – זה הריון?
לבסוף נכנענו והבחילות וההקאות אישרו זאת.

די מהר היה לי ברור – אני רוצה את זה הכי טבעי שיש (מבחינת מחטים, סמים ומלווים).

בשבוע 26 נפגשנו עם רוית. מהרגע הראשון הסכמנו שיש חיבור ושיהיה נעים ללדת איתה. היא ענתה על כל שאלה טפשית שהיתה לנו, הרגיעה והנחתה אותנו. קבענו קורס מזורז איתה בביתה.

20/10/2012:
"היי רוית, כואב לי צד ימין בטן תחתונה"
"נסי לשכב על הצד…"
"תודה, עבר!"

22/10/2012:
"היי רוית, כואב לי צד שמאל"
"נסי לשכב על הצד או לשבת על הפיטבול קצת"
"תודה, עבר!"

יום שלישי, 30/10/2012, שבוע 37 + 5:
"היי רוית, יש לי עדיין לחצים – גם בעמידה והליכה – ולא הצלחתי לישון"
"טוב נו, תקפצי למוקד שיעשו מוניטור – תראי שהכל בסדר"

הרופא בודק – יש מחיקה, אין פתיחה. לכו הביתה, שובו מחר.

"היי רוית, יש צירים"
"תשלחי לי את התמונה של המוניטור בטלפון… צירים יפים, תנוחי בינתיים וזה זמן טוב להכין תיק לידה"

הביתה? אפשר תמיד. בוא ניסע לאיקאה! מבקרים בשירותים של איקאה ונוסעים הביתה…
חוזרים הביתה ומכינים תיק לידה מהר מהר (איך בתשיעי עוד לא הכנו, מזל שלפחות יש רשימה).
מה עושים? מחכים.

יום רביעי, 31/10/2012, שבוע 37 + 6:
חוזרים בצהריים למוקד. עוד יש לחצים – עוד יש צירים ומחיקה, אך ללא פתיחה.
הרופא אומר – אולי זה בכלל יפסיק. לכו הביתה – תחזרו ביום ראשון.

"היי רוית, יש עדיין צירים, יש מחיקה ושלחו אותנו הביתה עד יום ראשון! בכלל, הרופא כאן במוקד מעצבן והכאיב לי – אני לא חוזרת לכאן יותר!"
"תשלחי לי את התמונה של המוניטור לטלפון… צירים יפים. יש תיק לידה? תנוחי ודברי איתי"

עוברים במקדונלד'ס וקונים סלט, חוזרים לאיצקו ואוכלים.
16:00 – מערבבים את הסלט, יושבים לאכול, רגע, אני נעמדת – אני חושבת – ירדו המים! רצה לאמצע החדר, שלא להרטיב את הספה ורואים שאלו מים מקונאלים. מצלמים בטלפון אחד ושולחים לרוית ומתקשרים אליה בטלפון השני במקביל – מה עושים?
רוית עונה (מסכנה, ישנה) – "אל דאגה, הכל בסדר. תארגנו את הדברים ופיגשו אותי בבית חולים."
חולפת דקה ורוית מתקשרת (רק לאיל) – "המים מקונאלים מאוד! טוסו לבית חולים – ומיד!"
16:45:
מתקלחת מהר ומתלבשת, "היי רוית, תגידי משהו, אני לחוצה, אני לא יודעת מה לעשות"
" אל תהיי לחוצה, אבל את צריכה לדעת שלידה טבעית כמו שתכננת כבר לא תהיה"

17:00 – מגיעים לבית חולים. רוית עומדת בשער, לוקחת אותי למיון ואיל בתפקיד נהג וסבל.
מוניטור – תקין, אחות כבר לקחה מדדים, התחילו צירים. פתיחה של 2.
בעודנו מחכים שיתפנה מקום בחדר לידה, איל ירד להביא לרוית סלט (מסכנות, לא אכלו).

נכנסנו לחדר לידה. נכנסת מיילדת – צריך זירוז, אפידורל ועירוי. העפתי בה מבט ומחשבות זדוניות רצו לי בראש. הפחד הכי גדול שלי היה להיכנס לחדר לידה כאילו אני באמצע שדה קרב.
הדופק תקין, הצירים סדירים. מדברים עם הרופאה – והוחלט נמתין.
מגיעה מיילדת כדי לעשות עירוי. היא הבטיחה שהכל יהיה טוב ושיש לה ניסיון רב. דקרה פעמיים ולא צלחה. כשרף העצבים שלי עלה, איל התערב וביקש שאם היא לא מצליחה שתפסיק. בסוף הרופאה דקרה והצליחה.

הצירים מתגברים – יש פתיחה של 5. רוית מפעילה אותי, נוגעת בגב בנקודות קסם שהקלו עלי בזמן הנכון.

נכנסת מיילדת שאני לא אשכח אותה זמן רב – נעלי קרוקס ירוקות, רוסיה עם שיער בלונדיני קצר. במבטא כבד אומרת, "את מוכנה?"
אני מיד עונה בכאבים "לא" – בתקווה שתלך ולא תפריע לנו יותר.
העקשנית עומדת עם שקית של עירוי ושואלת שוב אם אני מוכנה.
אני מתעקשת ואומרת לא ומנסה להבין במה מדובר. מהר מאוד נכנסנו לויכוח שלטענתה אני צריכה לקבל עכשיו זירוז ולטענתי, בחיזוק של רוית, הצירים היו טובים ואפשר להמתין עוד. התעקשתי לראות את הרופאה קודם כל.

הרופאה הגיעה ואחרי שהתעקשתי בדקה וראתה שבאמת יש התקדמות. היא הסכימה שנמשיך לנסות בלי זירוז ואז מלמלתי לרוית – "אם המיילדת ההיא תיכנס שוב, אזרוק עליה כפכף!"
רוית הפעילה את איל ושניהם דאגו שהמיילדת לא תחזור שוב.

המיילדת הבאה היתה כבר פחות סבלנית (אפשר להבין) והכניסה את המרדים כדי שיעודד אותי לעשות אפידורל. הסכמתי ושניות אחרי החדרת האפידורל, בין ציר לציר, גיליתי שאני בפתיחה של 9.

נשכבתי לנוח. איל נרדם ורוית השגיחה עלינו

התאוששנו בחמש בבוקר, עם פתיחה מלאה התכוננו ללידה.

השעה כבר שש וצריך לדחוף – אם עד שבע ירין לא בא – ישתמשו הרופאים באמצעים…

הראש כבר בחוץ ולפי הנחיה התחלנו לדחוף. רוית מיד התלהבה – "הוא ג'ינג'י" והאבא המיועד לא ידע אם היא צינית וכמה זה אמיתי.
רוית עודדה אותי לדחוף ולנשום נכון ובין לבין מצלמת את כל תהליך הלידה בטלפון שלי.

ירין כבר חסר סבלנות (והאמין לאיומי הרופאים) יוצא אלינו ב – 6:42 בבוקרו של 01/11/2012.
נלקח מיד לרופא ילדים – הילד דאג למים מקוניאליים בשביל לצאת מוקדם – צריך לברר איתו את הנושא…
ירין בוכה וחוזר עטוף, כמו בובה לסט תמונות עם רוית וגם קצת לימור ואיל.

רוית התיישבה עם ירין על הספה והסניפה אותו עמוקות ונראתה מאושרת.

שעתיים אחרי שרוית הלכה, שאלתי את איל מתי עוד אחד… (60% בזכות רוית, 40% בזכות ירין)

פתאום הכל שונה – זה נגמר, זה עבר – ירין הגיע. מה עושים? אוכלים, שותים, ישנים, מתרגשים, נחים, מתרוצצים – עד עצם היום הזה…

איל: אין לי מושג איך הורים מיועדים מגיעים ללידה, בייחוד ראשונה, בלי רוית. להבין מה קורה, להתייעץ אונליין עם מי שכבר מכיר אותנו ויודע בדיוק מה אנחנו רוצים בלידה. היא עזרה לנו בראיה ביקורתית (חשובה) בזמן הכי מלחיץ, כאשר מאוד קל פשוט להסכים לכל מה שמוצע לנו, אך זה לא בהכרח מה שאנחנו רוצים

The post סיפור הלידה של ירין appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

שבוע 40+1. התקשרת אלי ב7:30 בבוקר. יש כבר שעתיים צירים . עוד לא סדירים וברורים אבל מתחילים. מאחר והלידות הקודמות שלך התאפיינו בקפיצה מהירה משלב של 3 -4 ס"מ לפתיחה מלאה סיכמנו מראש שאני אגיע כמה שיותר מוקדם אליכם הביתה ונראה מה קורה. דווקא הלילה המעלית התקלקלה. כשהתקשרתי אליך שוב אחרי חצי שעה סיכמנו שאצא לכוון. הגעתי אליכם ואתם חיכיתם למטה. פחדתם שהלידה תתקדם לפתע ויהיו לכם 7 קומות לרדת ברגל.

בעלך היה לחוץ. נסיון הלידה הקודמת ישב לו כל הזמן בראש. הוא העדיף שנצא. לי היית נראית לטנטית לחלוטין, אבל תמיד יש יוצאות דופן והסכמתי שלא כדאי לקחת סיכון. הגענו לבית החולים. אין צירים.. החלטנו שאין למה להכנס למוניטור. התחלנו להסתובב… ולהסתובב… ולעשות רייקי, ולקחת הומאופטיה להסדרת הצירים ו.. התחלנו להבין שאנחנו עוד לא שם… ממש לא…

בסופו של דבר נכנסנו למוניטור. בקושי יש צירים, הדופק של העובר מעולה. בבדיקת הרופאה היה ס"מ אחד, בקושי. היא בקשה שנלך להסתובב ותחזרי אחרי שעה למוניטור ואחרי שעתיים לבדיקה חוזרת. כשיצאנו ממנה אמרת שאת מעדיפה ללכת הביתה, לא היה לך כח להתווכח אתה.

נסענו הביתה. המלצתי לך להתקלח, לנוח, להרגע. בעצמי עשיתי אותו דבר – הלכתי לישון. בעלך התקשר ואמר שהצירים נעלמו לחלוטין. בסביבות חמש וחצי התקשרתי והוא אמר שהצירים חזרו אבל עכשיו אתם מעדיפים להמתין שיתחזקו. דברנו עוד כמה פעמים עד שבשבע וחצי בערך הוא התקשר אחרי שהיו לך כמה צירים צפופים ארוכים וכואבים. יצאתם לדרך וגם אני יצאתי. בדרך לא ענית לי בנייד ונלחצתי, אולי הספקת להתקדם מאד?

כשהגעתי הייתם בקבלה. מלאה באדרנלין, "למה משגעים אותך שוב עם המוניטור? " הצירים נעלמו…. במוניטור נראה היה שהעובר פשוט ישן והמיילדת והרופאה התעקשו לראות אותו עירני. ביקשו שתאכלי מתוק, עשו לו מין "זץ" לבטן וזה לא עזר במיוחד. לא לו – שהעדיף לישון, ולא לך – הצליחו להלחיץ אותך…בשלב מסוים בקשו שתעשי אולטרא סאונד וכמובן שהכל היה תקין. מדי פעם נמאס לך. ניתקת בעצמך את המוניטור והסתגרת לך בשירותים בשקט. פתאום הצירים התחילו לחזור. אחרי ששתית מיץ ענבים ועשינו רייקי לבטן הוא סוף סוף התעורר, אבל המיילדת בקשה שתמשיכי במוניטור עוד קצת. לא יכלת יותר, לחץ לך למטה ובקשת להתנתק. בבדיקות וגינליות ההתקדמות היתה איטית… 2.5 ס"מ כשהגענו ,3 …בקשתם שאשאיר אותך לבד עם בעלך. עמדתם בחושך מול החלון עם האויר הפתוח והעברתם ציר אחרי ציר ביחד. בהמשך נכנסת למקלחת והמים עזרו לך מאד, אפילו הרגשת שהצירים נעלמים… את כל הצירים העברת בנשימות, השענות קדימה כשבעלך ואני מעסים לך את הגב התחתון. היה ברור שאת מתקדמת אבל התמודדת יפה מאד עם הצירים. באחת עשרה התחלפה המשמרת. כשהמיילדת עמדה ללכת בקשת ממנה לבדוק אותך שוב. הצוואר כבר היה רך. 3.5 ס"מ. היא בקשה מהרופאה לאשר ולאחר נאום על הסכנות שבניטור לא רציף הרופאה אשרה לך להכנס סוף סוף לחדר הטבעי. עוד כעשרים דקות בהן הצירים כבר התחילו להכאיב יותר ויותר חלפו עד שהכניסו אותנו לחדר הטבעי.

נכנסו לחדר הטבעי. ניטור קל של דופק העובר בעמידה ועל הכדור. המיילדת בדקה וציינה שיש 4-5 ס"מ ושלפוחית בולטת ושאם היא תפקע את המים תתקדמי מהר. בקשת להמתין עם זה בינתיים. נכנסת לג'קוזי. ישבת שם בעמידת שש, נשענת על הצד של האמבטיה,בעלך מכוון את זרם המים החמים לגב התחתון שלך וכשיש ציר אני מעסה אותך. הרגשת לחץ בטוסיק ויצאת . המיילדת בדקה אותך, 6 ס"מ. אחרי התייעצות קלה הסכמת שתפקע את המים. ציפית לכאב חד שיגיע מייד אבל זה לקח עוד קצת. נכנסת בחזרה לג'קוזי עד שהלחץ התחזק. לבקשתך ארגנו את המיטה לצורה של ישיבה / כריעה, כולל הבר המחובר אליה ומאפשר השענות. ברגע שעלית הלחץ היה חזק מאד. התחלת ללחוץ. בשניות של לחץ הראש של התינוק התקדם בצורה מדהימה. עוד לחיצה והראש כבר בפתח. המיילדת נתנה לך לגעת בראש שלו. היא עיסתה את הפרינאום בשמן שקדים, עוד לחיצה והראש שלו בחוץ. כמה נשיפות קלות והגוף שלו נשפך החוצה. 12:36 לפנות בוקר. חבל הטבור מסובב פעמיים סביב הרגל שלו ועוד פעם סביב היד , בהמשך גם ראינו 2 קשרים בחבל עצמו. הוא אצלך , על הידיים… בעלך מתרגש ומצלם . לך זה טבעי לחלוטין, מחזיקה אותו ונהנית מהאוצר שנחת לך לידיים. תוך זמן קצר הוא גם מתחבר לך לשד באופן מדהים ויונק . כששקלו אותו אחר כך בתינוקיה אמרו שהוא שוקל 4.070 . ממש לא נראה…

כחצי שעה אחרי הלידה, אחרי שהשיליה יצאה והרופאה תפרה את הקרע הקטן שנוצר בלידה, הבנות שלך הגיעו לפגוש את אחיהן הצעיר. זה היה מפגש משפחתי מרגש ומדהים. אחרי כן ירדת מהמיטה, התקלחת והתלבשת. תענוג…

יקירתי.

למרות שהלידה הזו היתה שונה משציפינו, אני חושבת שהיא היתה בדיוק מה שהיית זקוקה לו. חוויה לא מלחיצה, בה הספקת "ליהנות" או יותר נכון להרגיש, את כל שלבי הלידה, ולשלוט בהתאם לרצונות שלך בכל התהליך. היית מדהימה והיה לי לעונג ללוות אתכם במהלך ההריון והלידה של בנך. מקווה להשאר חלק מהמשפחה גם בהמשך.

רוית

The post סיפור לידה טבעית – לידה שלישית מזווית הראיה שלי כדולה appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

זה סיפור על לידה שהתחילה בכלום… לא צירים, לא ירידת מים, ושום תופעות לכל האמצעים שענת ניסתה מרגע שחלף לו התל"מ…
יום חמישי. ענת הלכה עם בעלה למעקב הריון עודף בבילינסון בידיעה שיתחילו השראת לידה. לכולנו היה ברור שהיחס ללידה אחרי ניתוח קיסרי הוא אחר, אבל הופתעתי מאד לשמוע בטלפון שהמליצו לה באופן די גורף על ניתוח. 20 אחוזי סיכוי ללדת בלידה רגילה, שלא נדבר על הסיכון… הצליחו להלחיץ גם אותי. אמרתי להם בטלפון שאני אתם בכל החלטה שיקחו והייתי בטוחה שהם יודיעו לי שהחליטו ללכת על קיסרי…

אבל לא. אסף חזר אלי, לא ממש מבסוט, כך נדמה היה לי מקולו, מההחלטה שלה לנסות השראת לידה.
בערב הם עדכנו אותי שהתחילו עם הפרוסטגלנדינים בחצי מינון. למחרת בבוקר , אחרי שבמוניטור היתה פעילות רחמית שענת לא ממש הרגישה שמו לה בלון.
יום שישי. 13:00. ענת התקשרה ואמרה שהחליטה עם הרופאים לתת לזה זמן עד 22:00 ואם לא ללכת על ניתוח. היא בקשה שאבוא לנסות לזרז.

באתי. התחלנו עם הומאופטיה ורפלקסולוגיה. שום צירים משמעותיים לא נראו לעין וענת התחילה להשלים עם זה שזה יגמר בניתוח, אבל היתה מאד לחוצה מהרעיון. למרות שהיא לא התחברה לרעיון של רייקי הצעתי לעשות לה קצת, לעזור לה להרגע…
עשיתי לה רייקי והרגשתי איך היא נרדמת ומשחררת. אפילו חשבתי לתת לה להמשיך לישון וללכת הביתה, אבל אז היא התעוררה והרגישה סוף סוף ציר אמיתי. נפרדנו והלכתי הביתה בתקווה שיהיה משהו…

בסביבות 19:00 התקשרתי ואסף אמר לי שאין שינוי. ב22:00 נכנסתי לישון בטוחה שזהו, היא אוטוטו נכנסת לניתוח. אפילו שלחתי לה רייקי כדי שתעבור אותו ברוגע…

ב00:30 ענת התקשרה מאושרת עם חדשות טובות: הצוואר רך, יש צירים והרופא אמר שמחר בבוקר יורידו אותה לחדר לידה. חזרתי לישון בידיעה שהצירים יתחזקו בקרוב ושכל רגע היא תתקשר. כל שעה הרמתי את הטלפון לוודא שלא פספסתי שיחה…

ב10:30 אסף הודיע לי שהורידו אותה לחדר לידה, שיש פתיחה של 3 ס"מ ושפקעו את המים והם מקוניאליים.
ב11 וכמה דקות הייתי איתם בחדר לידה. ענת ישבה על הכדור בסבבה, קוראת ספר בין הצירים, והיתה בטוחה שאסף סתם קרא לי מוקדם מדי.
בכל ציר לחצנו לה על הנקודות . ענת עשתה מקלחת ארוכה וטובה, חוקן, ושוב מקלחת. התפלאתי שנתנו לה להיות יותר משעה בלי מוניטור אבל זה כמובן היה נהדר.
אחרי המקלחת הצירים די נחלשו. חברו אותה למוניטור פנימי למדידת עוצמת הצירים כדי להחליט אם לתת פיטוצין והתחלנו עם הומאופטיה בהדרכת לינוי. המשכנו על הכדור עד שהרופאה המליצה על פיטוצין. ענת החליטה שהיא רוצה קודם אפידורל והמיילדת קראה למרדימה שהגיעה תוך דקות.

אפידורל. המרדימה הצעירה מנסה ומנסה ולא מצליחה. אסף החזיק לענת את הידיים, אני לא הפסקתי לשלוח רייקי ולא הבנתי כמה פעמים היא עוד תנסה. בסוף היא החליטה לקרוא למרדים בכיר שהצליח תוך שניות…
תוך חצי שעה ההקלה היתה מלאה. בסביבות 17 התחילו עם הפיטוצין.
עשינו רייקי וענת נחה קצת, בין לבין עשינו המון רפלקסולוגיה, החלפות תנוחות, סיבובי אגן. ב19:15 בדקו אותה שוב ועדיין לא היתה התקדמות. היינו על אותם 3.5 ס"מ.לינוי המליצה על רמדי הומאופטי אחר .

ב21:30 סופסוף התחלנו להתקדם וזה היה מאד מעודד. היו 4.5 ס"מ טובים, הראש ירד וסוף סוף היתה תחושה מעודדת…המשכנו עם ההומאופטיה וגם עם הפיטוצין והיו צירים יפים אבל במקביל להם גם ירידות דופק שהעידו שגם לתינוקת לא קל בצירים. ב22:00 היו 6 ס"מ. ענת הצליחה לנוח טוב ולהרגע, חמותה ואני עשינו לה רייקי ב4 ידיים ו2 הידיים של אסף הצטרפו בליטופים… ממש קינאנו בה…

ב22:45 היו 7 ס"מ טובים. חמותה היתה אופטימית מספיק לחשוב שבסביבות חצות נהייה אחרי הלידה…
המשמרת התחלפה. הגיעה מיילדת מבוגרת ואפאטית יותר וענת ממש לא התחברה אליה… המיילדת הזו כבר נכנסה לחדר הרבה פחות וענת התחילה להרגיש את הצירים יותר ויותר. היא אמרה שזה בעיקר בצד אחד וניסינו להזיז אותה לצד השני אבל זה לא ממש עזר.
חזרנו לעיסויים של הגב בזמן הצירים ובזמן מסוים חזרנו לשימוש ב"טנס". קצת אחרי חצות התקדמה הפתיחה לשמונה ס"מ. הבנו שזה עוד יקח זמן והתחלנו לנסות לשכנע את הסבתות שכדאי שילכו הביתה לישון.
לילה. כולנו עייפים. הסבתות עוד אתנו, אבא של אסף ישן על הספסל בחוץ. ענת מנסה לנמנם בין הצירים אבל כבר מרגישה היטב כל ציר וציר.בסביבות 04:00 הצלחנו לשכנע את הסבתות ללכת. כאב לה מאד וקראנו שוב ושוב למיילדת. הזכרנו לה שבשלב הזה ממש לא כדאי לקבל תוספת, אבל כל התוספות שהיא קבלה לא עזרו… כאב לה …היא הרגישה כאב גם בכוון הטוסיק ובסביבות 05:00 בקשנו מהמיילדת לבדוק.
כן, הפתיחה מלאה אבל הגברת שלנו עוד לא סיימה את הסיבוב. ענת נזכרה במה ששמעה בתחילת הדרך , על כך ששלב הלחיצות יכול לארוך 3 שעות מהרגע שיש פתיחה מלאה ונחרדה… אין מצב שהיא עוברת עוד 3 שעות ברמת הכאב הנוכחית. קראנו למרדימה המקסימה שוב. היא אמרה שהמרדים השני לא מוכן לבוא לתת שוב אפידורל וניסתה להוציא טיפה את הצינורית של האפידורל אולי זה יסדר את הבעיה.
עשינו המון טלטולים וסבובי אגן, מנסים לעזור לעוברית להתברג.נתתי לה גלובול הומאופטי שאמור לסייע לתנועתיות – הפעם בלי לינוי, זה אמצע הלילה, ולחצתי על נקודות ברגליים. פתאום נכנסו לחדר שתי מיילדות. תוך שניות החדר הבית חולימי הפך לחדר שלא יבייש אף ספא… חושך… מוסיקת רקע מתאימה.. שמן ריחני…אחת מהן התחילה לעשות לענת טיפול שיאצו של ממש, אבל כל ציר שהגיע הפריע לה להתרכז… היא הצליחה לסיים לעבוד על צד אחד כשבזמן הציר אני עיסיתי לה את שתי הנקודות בגב התחתון…

לענת נמאס. היא לא מסוגלת לסבול יותר, דורשת שהאפידורל יעבוד כמו שצריך ולא משנה מה זה ידרוש. אסף ואני נלחצים. אני אומרת לה בטון מורתי שיתכן שהיא תהרוס לעצמה את כל מה שעשתה עד עכשיו אבל היא אומרת לי "אני לא מסוגלת". אני מבינה אותה, ושותקת, היסטרית בפנים מפחד שהזמן בורח לנו בין הידיים ובסוף אחרי כל מה שעברה עוד תגמור בואקום…

המרדימה המקסימה והאמיצה מתייצבת ומנסה שוב איפה שנכשלה קודם… הפעם זה עובד על הפעם הראשונה… איזו הקלה… אמרתי למיילדת שאולי עצם העובדה שענת סופסוף יושבת תעזור לעוברית להתברג כמו שצריך..
האפידורל עשה את שלו. סוף סוף היה לה זמן לנוח להתמקד במה שחשוב – העוברית הזו צריכה להשלים את הסיבוב ולרדת כמו שצריך. עשיתי רייקי לבטן. ענת עשתה לעצמה המון דמיון מודרך. דברה אליה ובקשה שתעשה את העבודה ותסתובב. האמת? נראה לי שהרגשנו שמשהו השתנה בבטן…
העוברית נתנה לי בעיטה רצינית דרך הבטן… מאד אקטיבית בשביל השעות הקטנות האלה של הלילה… מצא חן גם בעיניה הרייקי…

שש ורבע בבוקר בערך, אור בחוץ. המיילדת בודקת את ענת ואומרת שהיא ירדה ואפשר להתחיל ללחוץ. ענת לא מרגישה כלום למטה ואני עדיין בלחץ שהיא לא תעשה את זה כמו שצריך …
המיילדת מנחה את ענת ללחוץ והיא לוחצת כמו גדולה. עם כל לחיצה רואים את הראש הקטן מתקרב יותר ויותר. אסף נעמד עם המצלמה בזוית צילום ואני דואגת לו, אבל הוא גבר עמיד לחלוטין ומצלם את כל הסצנה , כעשרים דקות של לחיצות, עד שנעמה יוצאת. היא יוצאת ירקרקה, מלאה במקוניום, ובוכה במלוא כוחה.
רופאת הילודים בודקת אותה ואומרת שהכל בסדר. ענת מחזיקה אותה, אסף מחזיק אותה, וענת מתחילה לבכות… ואני מסתכלת עליה ובוכה יחד איתה… אמא אמיצה ומדהימה שכזו…

שש חמישים ומשהו בבוקר. נעמה נולדה לאמא ענת ולאבא אסף. אחות לשירי המתוקה. אחרי כל כך הרבה שעות הרגשתי פרץ עצום של אדרנלין והתרגשות. נהניתי כל כך להיות עם אשה שידעה לכל אורך הדרך בדיוק מה היא רוצה, מה הגוף שלה אומר לה, ולרגע לא חשבה ללכת עם הזרם אלא רק עם מה שנכון לה… וצדקה…
חוויית הלידה של נעמה היתה עבורי חוויה מדהימה ואזכור אותה לתמיד

The post סיפור הלידה של נעמה- לידת VBAC (לנל"ק) סיפור מזווית הראיה שלי כדולה appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

ב17/03 נולדה לנו גלית אביב חמדני, זהו סיפור הלידה שלה:

לאורך כל ההריון עשיתי יוגה, דיקור סיני, דמיון מודרך וישבתי כל בוקר על הכדור כדי להכין את עצמי נפשית פיזית ורוחנית ללידה טבעית.

יום שלישי, 16/03 , עשיתי מוניטור , הערכת משקל (3500) וישנתי צהריים ארוך. בערב התחילו צירים לא סדירים כל 20 דקות או חצי שעה. משהו שיכול היה להמשך עוד שבוע אבל היתה לי תחושה שזה יותר קרוב מעוד שבוע.

23:30 – הלכנו לישון

24:00 – קמתי מצירים. תזמנתי עד 1:00 . הם היו כל 10 דקות בערך. שלחתי SMS לדולה רוית שהמליצה לעשות מקלחת ולשתות חצי כוס יין. גם היא אמרה שיש עוד זמן.

01:00 – עשיתי מקלחת טובה וחפפתי. ותרתי על היין. כל הזמן הזה ברק עוד ישן וזה היה קצת מוזר כי בכמה לילות האחרונים הוא היה כל הזמן קם איתי.

02:00 – הערתי את ברק, אמרתי לו שהגיע הזמן לארוז תיק. מה שבטוח בטוח.

ירדנו למטה, שמנו את הDVD של לאונרד כהן. מרווחי הצירים קטנו העוצמה היתה אותו דבר. חלק מהזמן ברק עשה לי עיסוי בגב בזמן ציר וחלק העברתי בישיבה לבד. בערך ב 4:00 הוא נרדם שוב ואז התחלתי להעביר אותם לבד עם עצמי בהליכה במעגלים במטבח. המרווחים בין הצירים היו כבר בערך 5 דקות.

05:00 – הערתי את ברק

05:30 – התקשרתי לרוית הדולה. היא המליצה לחבר את האיזי – טנס (בכלל שכחתי מזה) ושאלה אם כבר לבוא.

06:00 – התקשרתי לרוית שתבוא. הצירים היו כבר כל 3 דקות – זה מאד כואב ואז עובר. ברק חיבר לי את האיזי-טנס אחרי שהתקלחתי עוד פעם.

07:00 – רוית עוד לא הגיעה ובגלל שהיה דימום החלטנו שנפגש כבר בבית חולים. היא אמרה שאין מה להלחץ מהריר – דם, זה באמת היה חלש. יצאנו בדיוק בזמן הפקקים לכן לקח חצי שעה להגיע לבית חולים מאיר. בדרך שמעתי טל ואביעד. לא כל כך הסתדרתי עם האיזי-טנס. למרות הפקקים ולמרות שהצירים היו כבר כל 2-3 דקות הייתי רגועה בנסיעה. לא פחדתי שאלד באוטו או משהו כזה.

07:30 – הגענו לבית חולים. ברק הקפיץ אותי עד למעלה שם חיכתה כבר רוית ואז הלך להחנות ולפתוח תיק.

07:40 – חיברו אותי למוניטר ופתחו כרטיס. ברק הגיע, עקב אחרי המוניטור, ידע בדיוק מתי יש לי צירים. הייתי רוב הזמן עם עיניים עצומות ונשמתי נשימות צירים כמו שלימדו ביוגה. בכרטיס מעקב ההריון היו חסרות תוצאות של כמה בדיקות אז רוית הוציאה אותן מהאתר של מכבי דרך הIPHONE.

08:30 – הורידו אותי מהמוניטור סופסוף ויצאנו לאיזור של ההמתנה.הקצב בבית החולים מאיר קצת מוזר. בילינו די הרבה זמן שם בחוץ. מצד שני אומרים שלא ראו עלי כמה אני קרובה ללידה. בחדר ההמתנה הקאתי עוד פעם. היו צירים מאד חזקים וקרובים. הלכתי מצד לצד בין ברק ורוית. לא רציתי שיגעו בי. הייתי עם עיניים חצי פקוחות. עזר לי לראות אותם כל פעם שחלפתי על פניהם אבל הייתי עם עצמי. היו כמה צירים שהעברתי עם ברק. הוא החזיק אותי ואני זזתי מצד לצד, התנועה מאד עזרה לי.
את הצירים מרגישים בכל הבטן התחתונה והגב ועד לאמצע הירכיים. לא יכולתי לדמיין שזה יהיה ככה. היו כמה ארוכים שהיו ממש קשים אבל כמו שהבטיחו בדמיו מודרך : לא משנה כמה חזק הציר תמיד יש מרווח בין ציר לציר שאז אפשר להרגע. ובאמת בין לבין שוכחים כמה זה כואב. עכשיו אני 5 ימים אחרי לידה ואני בכלל לא זוכרת איך ציר מרגיש. באיזה שלב רוית המליצה להוסיף קול לנשימות צירים. זה באמת מאד עזר, לא היה אכפת לי שיש אנשים בחדר המתנה.

09:15 – סוף סוף התפנה אלי הרופא. רוית אמרה שהוא מהרופאים שמנסים לשכנע לא ללדת טבעי. היא גם אמרה שבטוח כבר יש לי פתיחה של 2-3 ס"מ. אמרתי לה שאם זה פחות מ-5 אני מאד אתאכזב. נכנסתי לבדיקה. הורדתי את האיזי-טנס, מתישהו רוית עזרה לי להחליף בגדים לחלוק. ברק ישב מחוץ לאזור של הבדיקה אבל קרוב. הרופא היה צעיר ומתבדח. בדק אותי ושאל אם אני בטוחה שאני בלידה, לא הבנתי מה הוא רוצה והוא אמר שיש לי פתיחה של 8!! לא האמנתי. מצד אחד הקלה שלא עוד הרבה זמן ומצד שני הלידה קרובה. רוית היתה בשוק מה8 ס"מ ואמרה שבכלל לא נראיתי כזו קרובה. חתמתי על איזה משהו והלכנו לחדר לידה טבעי 12. רוית אמרה להכנס לחדר לידה ברגל ימין, כמו לחופה. הרגשתי את ברק כל הזמן איתי.נעמדתי ליד המיטה ובאמצע ציר פתאום הרגשתי פיצוץ כזה בתוכי. נלחצתי. רוית אמרה שירדו לי המים. מעולה, בדיוק בזמן טוב.פתאום הרגשתי צורך ללחוץ חזק.

09:40 – עליתי על המיטה ושכבתי על צד שמאל. לפני זה שאלו אותי באיזה תנוחה אני רוצה ללדת. מאיפה אני צריכה לדעת – מה שפחות כואב. הגיעה המיילדת יפה . היא היתה מאד עניינת ומקצועית , ידעה מה היא עושה ועשתה עבודה מעולה. העברתי כמה צירי לחץ על צד שמאל כשהרגל שלי מורמת למעלה. רוית היתה מצד שמאל שלי וברק והמיילדת היו מצד ימין. המיילדת המליצה להשכיב אותי על הגב. הייתי בחצי שכיבה – חצי ישיבה על המיטה כשהרגליים פתוחות ומורמות למעלה. רוית החזיקה את רגל שמאל, ברק ויפה את רגל ימין.

צירי לחץ זה מאתגר בצורה אחרת. באמצע הציר מרגישים צורך חזק ללחוץ אבל בסוף כבר לא ויפה רצתה שאמשיך ללחוץ גם את הסוף. לפני כן היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תזרז אותי ונתקדם עם הלידה כמה שיותר מהר ושתוך חצי שעה זה יגמר או שנקח את הזמן. אמרתי לה בין לבין .

הרגשתי ממש את הראש שלה נתקע בפרינאום מבפנים. זה הדבר היחיד שפחות הצלחתי אתו בהריון – האפי-נו. לא הייתי מצליחה יותר מ7 ס"מ והנה הראש של 10 ס"מ לפחות. נשמתי נשימות צירי לחץ וברק נשם איתי. הוא כל הזמן היה מתוזמן אתי ונשם עלי. הוא גם שם לב שאני לא לוקחת מספיק אויר בהתחלה אז היה מזכיר לי כל פעם. הייתי עם עיניים עצומות אבל שמעתי את ברק רוית ויפה אומרים לי מה לעשות. יפה כל הזמן אמרה שהיא רואה ראש ושאמשיך ללחוץ בסוף כל ציר. משום מה לא האמנתי לה, חשבתי שהיא רק מנסה לעודד אותי להמשיך. נשימות צירי לחץ זה לשחרר את האויר בפו ארוך. אח"כ רוית אמרה שזה מעולה לנשום ככה כדי לא לפגוע ברצפת האגן.

היו צריכים לחתוך קצת. פה כבר צעקתי יותר – לא מהכאב אלא מהמחשבה. אני חושבת שגם ברק מתישהו אמר לי שרואים את הראש. הוא היה כל כך קרוב אלי. יפה ורוית גם עשו לי רפלקסולוגיה בכפות הרגליים. אני חושבת שהיו פחות מ10 מחזורים של צירי לחץ. לקראת הסוף ביקשתי מיפה גז צחוק. אמרה שעד שתחבר כבר אהיה אחרי.

10:37: פתאום יפה אומרת לי קחי אותה. פתחתי עיניים. פתאום הי היתה שם מולי. איזה רגע מדהים. לא האמנתי. היא היתה כולה מכוסה בחומר לבן סמיך כזה. איזה יפה, כמה שיער. אני בחיים לא אשכח את הרגע הזה. אני לא יודעת אם אני הוצאתי לה את הרגליים או שהיא היתה כבר בחוץ כשלקחתי אותה. מה שבטוח זה היה הרגע הכי חשוב בכל הלידה הזאת. רוית אומרת ששלפתי אותה החוצה ושיפה הוציאה את הראש והכתפיים לפני זה. שמו אותה עלי די הרבה זמן ואני הרגשתי את חבל התבור יוצא ממני אליה ושמתי לב שיפה לא חתכה אותו מיד, משהו כמו 5 דקות אחרי.

10:40 – קבעו את זמן הלידה. משקלה 3100. אחרי זה הזריקה פיטוצין, הוציאה את השיליה, ועשו לי תפרים. כל זה היה די קשה באותו רגע אבל זה לא חשוב עכשיו. היה לנו חיבור מיידי מדהים ואני מאוהבת בה מהדקה הראשונה.

The post סיפור הלידה של גלית אביב appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

מההתרגשות של ההריון ה-1, כבר בשבוע 20 התחלתי לחשוב האם לקחת דולה והתחלתי לחפש דולה.

בשוטטי בפייסבוק,ראיתי ציור מקסים של בחורה בורוד והיה רשום לידה :דולה,אמרתי יאללה,מה אכפת לי לבדוק…

בדקתי,חקרתי,שאלתי על רוית והחלטתי להיפגש איתה.
בעת מפגשנו ה1 ,ישר הרגשתי חיבור ותחושת נוחות ואמרתי לבעלי:"זהו זו הדולה".

בעלי ואני,שנינו מטפלים ברפואה סינית ושיאצו וידעתי שאם אצטרך דיקור,כמובן שהוא יעשה,אבל היה לי חשוב שתהיה שם מישהי שעברה לידות וצירים ותדע מה אני עוברת בכל שלב בלידה ושתידע לכוון אותי ואת בעלי מה לעשות בכל שלב.

בשבוע 32 כבר התחלתי לחוות צרים מדומים ומשבוע 37-38 בערך,היו כל הזמן צירים מדומים.

כל יום עבר בתהיות: האם זה יקרה היום? בהתרגשות ובהמתנה…
רוית כבר קיבלה מספר התראות שווא וכל פעם הנחתה אותי מה עליי לעשות. כבר לא כ"כ היה לי נעים על התראות השווא אז אמרתי שכאשר לא יהיה ספק אז אתקשר שוב.

הגענו לשבוע 40,וב-40 +3 אמרנו שנלך לבית החולים לעשות בדיקה שגרתית של מוניטור.

באותו בוקר, ה-25-04, קמתי עם טפטופים בתחתונים והתלבטתי האם זה שתן או שזה מי שפיר. שמתי את הפד מהסופר פארם (שבודק האם זה מי שפיר או שתן) ואכן זה העיד על מי שפיר.

הערתי את בעלי ומייד שקם אמר לי: "את יודעת שחלמתי שירדו לך המים?" אמרתי לו: "זה קטע, באמת מטפטפים לי המים". בהתרגשות רבה,אך עדיין אם חשש שזה שוב אזעקת שווא,עידכנו את רוית ויצאנו לבית החולים.

כבר בדרך, ב-08:00 התחילו צירים לא סדירים.כאן,כבר לא היה ספק שאלו צירים אמיתיים.

אכן במוניטור ראו צירים לא סדירים ובבדיקה אצל הגניקולוגית ראו 80 % מחיקה ו1.5 ס"מ פתיחה.

הרופאה ניסתה לשכנע אותנו להישאר כדי לראות האם מתפתחים צירים סדירים ורוית אמרה לנו שממש כדאי שנחזור הביתה.

להיות בסביבה הרגועה שלנו,לעשות אמבטיה חמימה ולשתות חצי כוס יין ונראה לאן הצירים התפתחו:או שהם יהפכו להיות סדירים או שיפסיקו וזה ייתן זמן מנוחה לעוד יום או יומיים.

חזרנו הביתה,הצירים המשיכו להיות לא סדירים,החשכנו את חדר השינה וניסתי ככל האפשר לנוח,נראה לי שאפילו נרדמתי מעט.

רוית התקשרה להתעדכן מה קורה וביקשה שלמרות שלא בא לי יין(אני לא כ"כ אוהבת),בבקשה שאשתה אפילו רק מספר לגימות-ואכן כך עשיתי.

כשעה לאחר ששתיתי את היין הצירים הסתדרו לכל 5 דקות.
גל עידכן את רוית ורוית אמרה שהיא כבר מוכנה וכאשר יהיו צירים של 3 דקות-שניצא לדרך. 5 דקות לאחר השיחה-בעת מקלחת חמה הצירים הגיעו כל 3 דקות.-כל ציר כבר כאב ולא יכלתי לדבר בעת הציר.

21:45-הגענו לבית החולים תל השומר.
נכנסו למוניטור-שם לא יכלתי לשכב וביקשתי לבצע אותו בעמידה-אך המוניטור לא היה רציף לכן ביקשו שאשכב.

רוית הגיעה 5 דקות אחרינו וישר ניסתה לעסות את גבי התחתון (איזור הסקרום)-זה היה נעים.

כל זמן המוניטור הרגשתי שאני כבר רוצה להתמקם בחדר לידה,שם ארגיש בנוח בידיעה שזה המקום בו אני יילד וזהו אני יוכל להתחיל את הלידה סוף סוף.

לאחר מוניטור מייסר של 40 דקות ובדיקה של הרופא שהעידה על : 5 ס"מ פתיחה ו-90% מחיקה,הרופא שאל: האם את רוצה אפידורל? ובביטחון רב עניתי: לא!

23:45 סוף סוף עברנו לחדר לידה.
כשהגענו לאיזור של חדרי הלידה-הצירים התחילו להתחזק (לדעתי בגלל שהרגשתי יותר בנוח ושזהו אני יכולה לשחרר הכל וללדת.)

רוית ניסתה לעסות את גבי אך כבר לא רציתי שאף אחד ייגע בי.

כשהגעתי לתוך החדר,מרוב כאב ירדתי על הרצפה לעמידת שש-לא יכלתי לעמוד יותר,בני היקר כל הזמן לחץ לי למטה בצד שמאל-וזה כאב.

המיילדת אמרה לי: ללכת למקלחת.הלכתי וישבתי על כדור במקלחת,השפרצתי מים לכל עבר.

התחלתי להוציא קולות-על גבול הצעקות ולומר כל הזמן :" אני לא יכולה יותר"

2 דברים אלו (הצעקות והמשפט הנ"ל)מאוד הרגיעו!הם יצאו ממני בלי שליטה. תמיד אמרתי שאני לא רואה את עצמי מוציאה קולות כמו שאמרו לנו להוציא בקורס הכנה ללידה-אך כנראה שהגוף חכם ויודע לעשות מה שנכון לו!

אני זוכרת שהתחלתי לומר שאני רוצה אפידורל,אך בתוך ראשי כל הזמן אמרתי לעצמי: "אני לא צריכה אפידורל,זה לא כזה נורא,אפשר לעבור את זה".

הרגשתי שיש לי את הכוחות לעבור את הלידה בצורה טבעית.

מצד אחד, רוית מרגיעה ואומרת לי כמה אני מתקדמת יפה ומצד שני גל עומד עם מגב וגורר את כל המים שאני משפריצה כי אני כמעט מציפה את החדר לידה במים.

העידוד הבלתי פוסק של גל ורוית ועצם היותם שם כל שניה לידי,כ"כ עזר למוטיבציה ולאמונה שבאמת אוכל לעשות זאת.

המיילדת קראה לי ואמרה שעלייי לעשות בדיקה ומוניטור,היא היתה מקסימה,בבדיקה ידנית אמרה שיש 9 ס"מ פתיחה.

חזרתי למקלחת והתחלתי להרגיש בחילה ורצון להקיא (זכרתי מהקורס הכנה ומההסברים של רוית שזה אומר שזה שלב מתקדם בלידה ושזה סימן שזה מאוד קרב.)

רוית אמרה לי שזה טוב ושאקיא- אז הקאתי,הצירים התחזקו,רוית וגל מביאים לי מים,רוית שמה לי בתוך המים תמצית הומאופטית "קל לידה" שהתחלתי כבר לקחת משבוע 36.

רוית נותנת לי כדורים קטנים הומאופתים,נראה לי לעזור לראשו של התינוק לרדת בספינות.

וכל הזמן העידוד הבלתי פוסק של גל ורוית שעוד מעט זה נגמר והוא יהיה בחוץ.

מיילדת אחרת הגיעה,אני מרגישה שאני מאוד מתקדמת,אני מסרבת לבוא למוניטור-אך המיילדת אומרת שאני חייבת לבוא בצורה לא כ"כ נחמדה,לאחר בדיקה היא מבשרת : 8 ס"מ פתיחה,אמרתי לעצמי: מה??הקודמת אמרה 9 ס"מ-ממש הרגשתי ייאוש!!

החלטתי שהמיילדת הזו ממש מדכאת לי את המוטיבציה וביקשתי מגל שיבקש מיילדת אחרת.

המיילדת הקודמת חזרה-נרגעתי!!
היא ביקשה ממני ללחוץ ופשוט הרגשתי בלי כוחות,היה לי קשה לנשום,פשוט רציתצי שיוציאו אותו-לא היה אכפת לי איך-העיקר שייצא כבר!

גל הנחה אותי לנשום דרך האף והמצב השתפר.הרגשתי שאני מאוד מתאמצת ואין לי עדיין את הרפלקס של הלחיצות.

רוית המדהימה שהרגישה אותי ואת המצב,נתנה לי עוד 3 כדורים קסומים לשלב של הלחיצות ובאותו רגע התחננתי מהמיילדת שלא תילך.המיילדת אמרה לי שיש לה יולדת בחדר השני ומי שתילד קודם-היא תהיה איתה.

בו זמנית מהכדורים ההומאופטיים ומהרצון שלי שהמיילדת תישאר,נהיה לי בבת אחת כוח מטורף והתחלתי ללחוץ.הייתי בעמידת שש,אך המיילדת אמרה שבשביל לשמור לי על הפירנאום כדאי שאתהפך.

בעזרת עידודים מטורפים של רוית וגל: "את יכולה,את מדהימה,זהו עוד רגע,קדימה תמר,אין עלייך,את מדהימה"-כל כך הרבה מוטיבציה הם נתנו לי.

כמה לחיצות,כבר לא כואב,רק דחף ללחוץ,קצת שורף-וכולם אומרים –הנה הראש,עוד לחיצה ו….

ב 02:16 לפנות בוקר,26-04-2010 הנסיך המדהים נולד במשקל 3.425.

וייקרא שמו בישראל: אליאור.
רוית היקרה,
אין לי מילים איך להודות לך על העזרה המדהימה!!
הסבלנות והתמיכה בכל הצירים המוקדמים ומענה לכל שאלה במהלך ההריון.

הדאגה והמעקב באותו יום של הצירים וש:הכרחת" אותי לשתות יין-שבלעדיו היה לוקח עוד הרבה זמן.

העידוד הבלתי פוסק ותחושת הרוגע והביטחון שהשראת עליי במהלך הלידה,שהכל בסדר והכל עובר כמו שצריך.

תודה על התכשירים ההומאופטיים המדהימים ולאינטואיציה שלך מתי לתת לי כל דבר,העזרה בהנקה הראשונה.

באמת שלולא כל אלה אני בטוחה שהלידה לא היתה זורמת כ"כ טוב ומהר.

אני חייבת להוסיף שבנוסף לקרעים שנוצרו לי ולחתך שעשו מכיוון שלא היתה ברירה,רוית נשארה איתי במהלך התפרים (שנעשו בהרדמה מקומית) (גל כבר בזמן התפרים ליווה את אליאור בכל הבדיקות).

לאחר פאשלה של סטאז'רית שתפרה אותי במשך 45 דקות,באה רופאה ופרמה הכל והתחילה מחדש.

לולא הרייקי שרוית עשתה לי ותחושת הרוגע והביטחון שהיתה-אני בטוחה שהכל היה נראה אחרת. (הכל היה מאוד טראומתי לולא הימצאותה של רוית ).

וכמובן שלסיום אני חייבת להודות גם לבעלי המדהים-שתמך עם כ"כ הרבה סבלנות ואהבה.

ידע להגיד בדיוק את המילים בנכונות,לגעת מתי שצריך,להחזיק את היד מתי שצריך,לעודד עם כ"כ הרבה כוח ולהחדיר בי כ"כ הרבה מוטיבציה.

ממש חווית הלידה,גרמה לי להתאהב בך מחדש!

רוית וגל-תודה ענקית על חוויה מדהימה,מהירה ובלתי נשכחת!!

אוהבת המון,
תמר

The post סיפור הלידה של אליאור appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

פברואר 2009

מתנת האפיקומן הכפולה של אמא ואבא או "משנה מקום משנה מזל"
סיפור הלידה של אביה ורוני.

זה מתחיל מכך שאני תמיד הצהרתי שלא יהיו לי ילדים מוקדם. וברור שידעתי כי ברגע שארצה תוך שניה זה יקרה.
אז זהו, שלא.
4 שנות נישואים מלאות חווית ומעברים.
אנחנו חוזרים משנה בלונדון בה למדתי תואר שני והרגשתי כי כל העולם פרוס לרגליי.
מוצאת עבודה מצוינת,נתי מגיש בקשה לקורס צוערים והנה הגיע הזמן לצאצאים.
ברגע שהחלטנו כי הולכים על זה, תוך 3 חודשים נכנסתי להריון שמחה וששון. מודיעים להורים ולחברות.
ובשבוע שמיני הולכים לאולטראסואונד שמראה כי אין דופק…
הפלה בלניאדו, ניחומים מהמשפחה – גם מי שלא ידע כי אני בהריון, ידע עכשיו..
וכולם אומרים, תוך חודשיים מקסימום את שוב בהריון.
ברור , לא? לא.
מנסיון לנסיון הביטחון הולך וקטן, עוברת חצי שנה וכלום לא קורה. בנתיים כל החברים מסביב כבר עם ילד שני בדרך והלחץ מתחיל לבעבע. את כבר לא צעירה כבר בת 28 וקצת, אתם נשואים כבר יותר מ-4 שנים,מה יהיה?
השנתיים הבאות, לא היו "הקלות" בחיינו. משברים, מחלות ומעברי דירות.
וכלום בענין הרחבת המשפחה. הרגשנו מן תקיעות שכזו. מעין הרגשה שזו תקופה "נעאכסית" שהכל בה לא הולך ולא רואים את האור.
אני הרגשתי כי כל מה שמנסים לא עובד, לא רק במישור הפיזי גם בעבודה ובכלל, צריך לשנות מקום ולשנות מזל.
אני עזבתי את העבודה, הרגשתי רע פיזית ונפשית, נתי לא מצא עבודה נורמלית בתחום ההיי טק ואני לא הצלחתי בכלל למצוא עבודה אחרת. אמי חלתה בסרטן, אחי התגרש ומה לא?!
נציין כי כל השנתיים הללו, המתנו לתשובה ממשרד החוץ. כל הקורסים הוקפאו לזמן לא מוגבל.
רצינו לגור בירושלים, אבל גרנו בפרדס-חנה. חשבנו על סבא וסבתא קרובים, בית עם גינה לילדים.
אבל גינה יש, הורים נלהבים יש אפילו שני כלבים וילדים אין.
בחודשי הקיץ, מצאתי רופא במקרה. איש יקר, שאינו רק רופא אלא בן אדם.
הוא ישב איתי וחישב, והסביר ועקב ולבסוף הציע." תראי, את אומנם עוד לא בת 30 אבל המחזור לא יציב, את מנסה די הרבה זמן אולי תשקלי לקחת איקקלומין?"
מה? שאני אקח תרופות? אולי זה קשור למקווה? שו"ת אינספור לרבנים, אתרי אינטנט וכו' לא מביאים את הבשורה. אסור וזהו. אם את מבייצת לפני המקווה, את בבעיה.
לא עזרו כל מחאותיי הפמינסטיות, אף רב לא מאשר.
והרופא אומר: תראי, זה יכול להיות זה, אבל זה גם יכול להיות בעיה אחרת, המחזור שלך לא יציב את חלשה גופנית.
בואי ננסה.
והחלטנו ללכת על זה. אנחנו לא הראשונים ולא האחרונים. כל הסרטים על הפריית מבחנה והזרקות כבר עוברים לי בראש. אני "אופטימית" סדרתית וישר חושבת על הצעדים הכי הכי מתקדמים…
באותו הזמן בדיוק, נתי נקרא לפתע לראיון מחודש למשרד החוץ, כן פותחים קורס. הוא במילואים, אני אצל ההורים. מה את אומרת? כן, ברור שכן! אתה חייב לנסות מה אתה חושב פעמיים? אני קמה מהמיטה ועושה סלטות באוויר, מתקשרת לכל החברים ואלה שלא, נתי התקבל!!!! עוברים לירושלים!!
סוף סוף משהו מתחיל לזוז בשנתיים המחורבנות האלה!
ספטמבר 2004 . נתי יוצא למילואים ואני ל"נופשון" אצל אמא ובן זוגה בת"א.
המחזור כרגיל מגיע… הדמעות שמלוות אותו כחברות גם כן. עוד פעם. אוף.
אבל מצב הרוח מרומם. אנחנו עומדים בפניי חוויה חדשה: קורס הצוערים! עוברים לירושלים! הדבר שאני הכי רוצה.
ומה בעניין האיקקלומין? לאחר לילות וימים מול הפורומים באינטרנט החלטתי:
זהו, אני הולכת על זה. קצת התלבטות והופ הכדור בפה.
מצליחים להתארגן תוך כדי מילואים שיצא "בימים הנכונים". הקורס מתחיל עוד חודש! איזו התרגשות!!
ר"ה בתל-אביב. אני הולכת למקווה שהלכתי אליו לפני החתונה (אמא שלי עד היום קוראת לו "מקווה המזל")
יוכ"פ בפרדס חנה. משום מה הצום עובר לי קשה מתמיד. אולי זה החום, אולי…
אני מתפללת כמו שלא התפללתי לפני.
קצת רגישות בחזה, אבל אני לא מטפחת תקוות, זה בטח מוקדם מידיי וזה גם קורה לפני המחזור.
בסוכות, הבית כמרקחה, מחפשים דיירים, עוברים לדירה פצפונת שמצאנו במקום מקסים בירושלים.
זהו, עולים לעיר הקודש להתחלה חדשה.הדירה. פורקים ארגזים מעמיסים אני עובדת כמו חמור ומידיי פעם מרגיה שוב את הדקירות המוזרות בחזה.
כל המשפחה מתגייסת לעזור במעבר
שבוע אחרי סוכות, נתי מתחיל את הקורס. אין לי עבודה, הוא יקבל שכר מינימום אבל למי אכפת?
משנה מקום משנה מזל.
שבת ראשונה בדירה בירושלים. יום שישי בבוקר, טוב המחזור כבר ממש מאחר והסימנים די ברורים. נתי נשבר ואומר : "אני לא מחכה עוד, יאללה אני יוצא לבית מרקחת להביא בדיקה"
ואני, ככה הפטרתי, טוב אם אתה רוצה.. (כולי כמובן רועדת ומפחדת לקוות לטוב…)
נתי חזר ועמו המקלון המכריע…
נכנסתי לשירותי ועוד לפני שהספקתי לומר "ג'ק רובינסון" הפס נהיה מהר כ"כ כחול, שאני צעקתי לנתי " אוהו איך אני בהריון!"
שנינו קפצנו משמחה, אבל אמרנו שלר נשלה את עצמינו ועד לבדיקת אוטראסאונד ווידויי דופק אנחנו לא אומרים כלום ולא מפרסמים לאף אחד!
כמובן שבמוצ"ש כבר התקשרתי לאמא שלי –אני ויכולת האיפוק שלי…
ביום א' נתי צעד ליומו הראשון בקורס הצוערים וביום שני היה אמור להיות טקס הפתיחה ובדיקת אולטראסאונד לי.
למה אולטראסואנד? כי כבר הספקתי לקרוא ולפחד שיש הריון מחוץ לרחם, ויש הריון כימי ובאמת שהרגשתי רע, הייתי בטוחה שאני לפני שפעת כל רגע והיו לי כאבי מחזור. אז ככה בשביל הירגע.
נכנסתי לבדיקה ואיך שהמתמר הווגנילי נכנס, שואלת אותי הטכנאית: " עשית הפריות או טיפולי פוריות?" ואני עונה" לא ממש, רק לקחתי סט אחד של איקקלומין" והיא עונה, "אז זהו, שיש לך שני שקי הריון"
"יש לך תאומים"
ואני מרוב אלם והלם, הדבר הראשון שיציא לי מהפה היה: "אה, אז בגלל זה אני מרגישה כ"כ רע !" והיא ישר אומרת לי :" את לא שמחה? את צריכה לשמוח!" במין טון מטיף. " ברור, ברור שאני שמחה!!!" ולעצמי אמרתי שהיא אפילו לא יודעת עד כמה!
את נמצאת במצב שאת כ"כ שמחה, נרגשת ומאושרת ואין כ"כ למי לספר, נתי בקורס והפלאפון סגור. ואני לא יכולה לספר לסבים לפני שמספרים לאבא לא?!
אז ככה ששלחתי לנתי SMS וכתבתי לו " מזל טוב, כפול שניים".
וכעבור מספר שעות הוא מתקשר ואומר בהתרגשות: " מה? זה מה שאני חושב שזה?" כן כן!
טקס הפתיחה היה מרגש ביותר בעיקר לשנינו מבלי יכולת לומר לשאף אחד למה…
למרות שהבטחנו לא לספר להורים עד לבדיקת הדופק לא התאפקנו ולכולם אמרנו "תגידו מזל טוב" והם אמרו ואז המשכנו" תגידו עוד פעם" והם אמרו שוב ולא הבינו מדוע, אולי רק אימתו לעצמם את העובדה שהם חשנו תמיד שאנחנו פסיכים…
ואז שאלנו " נו, אז למה אמרנו לכם לומר פעמיים?"
"למה?" באה התשובה.
"תחשבו" ואז ההבעה המפוקפקת בעיניי המשיב" רגע, זה תאומים?!?!"
ושמחה וששון.
הכי מצחיק היה לספר לאמא של נתי, עשינו את תרגיל ה"פעמיים מזל טוב" ויצאנו למסעדה. ואז בדרך החוצה היא שואלת אותי " רגע, זה באמת שניים? או שאתם צוחקים עלינו?"
לכל מי שסיפרנו, וזה לא היה הרבה, היתה אופטימיות זהירה. הם הכירו את ההיסטוריה ועד בדיקת הדופק לא ממש שמחים באמת.
ראיתי בעיניים של ההורים של נתי את הציפייה והרצון לשמחה העצורה. הם מחכים כל כך הרבה זמן לנכדים ואנחנו לקחנו ת'זמן… כבר 5 שנים מאז החתונה.
הלכתי לבדיקת האולטראסאונד לדופק לבדי. נתי לא יכול היה ואני חששתי, אך הרגשתי הפיזית היתה כה רעה שנתתי לעצמי את הביטחון שרוב הסיכויים שיהיה בסדר.
ואכן כך היה! יש דופק בשניהם. ביקשתי שתבדוק שוב רק להיות בטוחה.
הרופא, טרח לומר כי יכולה להיות תופעה של תאום נעלם והפלה יותר שכיחה עם תאומים, אבל לי לא היה אכפת. בפעם הראשונה מזה שנתיים, הייתי אופטימית ושמחה.
התקשרתי לחברתי הטובה, אמרתי לחמותי, שנשמה לרווחה. ובהדרגה הודענו לאחים.
לא אכביר בהרגשות ההריון שלי. התחלתי את ההריון בתת משקל, ירדתי עוד מרוב בחילות וקבס שהיו כל יום כל היום. אפילו להסתכל בתמונות של אוכל העלה בי בחילה
ביליתי את רוב תחילת ההריון שוכבת על הספה ומודדת האם האורך שלה שווה משני הצדדים, ראיתי כל ערוץ טלוויזיה אפשרי , קניתי לי זוג דגי זהב כדי שיעבירו לי את הזמן בבהייה… ורק ביקשתי את נפשי ללוח השנה:" נו, מתי כבר יגיע החודש הרביעי???".
למזלי היתה לנו כלבה בשם מולה שהצילה אותי ולקחה אותי לטיולים כל בוקר וערב כדי שאזוז ואנשום קצת אויר. אבל לעבור ברחוב "עמק רפאים" לא יכולתי. ריח המסעדות מכל עבר "הצילווווו!!!"
לחפש עבודה לא היה טעם. הרגשתי שלא יכולתי לחשוב מהיכן אני מביאה התלהבות, מרץ ומעוף למקום עבודה חדש שבו אני אמורה להוכיח את עצמי. ובכלל, אנחנו טסים בעוד שנה אז בשביל מה? ולכן, הלכתי לראיונות עבודה רק לצורכי הפרוטוקול (כפי שחבר של נתי אמר לי פעם, ראיונות עבודה זה התחביב שלך, את לא באמת מחפשת…).וכך חיינו ממשכורת המינימום של משרד החוץ.
אני, שכ"כ אוהבת לבשל, לא יכולתי להיכנס למטבח, אפילו לא לפתוח מקרר ולראות גבינ"צ קורצת במבט מעורר בחילה. אז מכל עבר הגיע אליי אוכל שהזמנתי לפי תקופות: תקופת הלזניה והריזוטו של חמותי. קציצות ושניצלים של אמא, מרק עדשים של חברתי שלי וכבד. כבד הייתי מוכנה בכל מקום וכל שלב ובכל צורה . מ"ציון הגדול" ו"הקטן" חם, קר, קצוץ. אבל בעיקר, ממסעדת "אוליב" בעמק רפאים!
כך הגיע החודש הרביעי, ואני צפיתי. כלום לא עבר. הכל נשאר אותו דבר. ואז קניתי את ספר "הריון בגדול" המיוחד להריונות מרובי עוברים ושם היה כתוב: "נכון שבכל הספרים אומרים כי מהשבוע ה-12 אפילו ה-14 את חוזרת לעצמך. ואת שואלת את עצמך, רגע אבל אני עדיין מרגישה פיכסה?, אז זהו, שאת בהריון תאומים, את הציפייה להקלה קחי לעוד חודש לפחות ואולי אפילו רק ללידה…"
למזלי, בשבוע 16 השתפר המצב, פניי נפרדו סוף סוף מהצבע הירוק במקום בחילה היתה צרבת- אבל זה קטן עלינו.. אפשר לנשום.
מצאתי כל מיני עבודות מזדמנות אבל בעיקר מצאתי את ד"ר רבינוביץ' משערי צדק.
היינו חדשים בירושלים ולא ידעתי את מי לקחת בתור רופא מלווה. חברה המליצה ומאז ועד היום (4 שנים ועוד ילד נוסף, אנחנו בקשר). לא רק מקצועי ועדין. גם פסיכולוג ובעיקר בן אדם ובן אדם טוב.
בשבוע 16 גילינו שיש הפרש במשקלים של העוברים
אבל לא נלחצנו.
המשכנו במעקב.
למזלי, חברים טובים שלנו הודיעו שגם הם בהריון ומצפים לתאומים בדיוק באותו תאריך. קצת לפני חג השבועות. כך שאני וחברתי היינו מבלות שעות טלפון רבות בתמיכה וקיטור הדדיים.
היא רצתה בנות אני רציתי בנים. ושנינו קיבלנו ההיפך…
סקירה, שאלתי את ד"ר רבינוביץ' אם הוא בטוח שאין איזה בולבולון נסתר בכל זאת. לא היה.
ולי לקח שלושה ימים לעכל את העובדה שהבית ברבות הזמן יתמלא ורוד, שמלות מלמלה וגינוני נסיכות מפונקים. ולחברתי לקח זמן לקבל כי כל הנ"ל הוא רק חלום ולה הולכים להיות שני נינג'ות…
אני הרגשתי שהיה לי חשוב מאוד לדעת את המין. לא מספיק כל עניין ההריון מלחיץ וחרדתי, רצוי שנדע לקראת מה אנחנו הולכים ולמי אנחנו מצפים. מבדיקה אחת לשניה התברר כי פער המשקלים רק הולך וגדל וצריך לעשות מעקב רציני יותר. זה שכיח בתאומים, וזה לא מעיד על משהו רע אבל יש לעקוב כל שבועיים.
למרות שהרופא ציין כי לא חייב קיסרי ואני אוכל לסחוב עד שבוע 36 (קשה לו להאמין שיותר כי אני מאוד קטנה) התחלתי להרגיל את עצמי לכך שיכול מאוד להיות שאלד פגים וקראתי מאה פעמים את הפרק על ה"ניתוח הקיסרי" בספר. לא יודעת, היתה לי הרגשה כזו ויחד עם זאת, ידעתי עמוק בפנים שזה יהיה בסדר.
חברתי הטובה התחתנה לקראת סוף חודש שביעי, ולמזלי הספקתי להיות בחתונה (לא ממש הצלחתי לזוז, כבר הייתי במצב מתקדם של דובה וממש ממש הקשה עליי ללכת ובעיקר לרקוד..) הסתפקתי בישיבה ליד מעגל הרוקדים ובניפנופי הזדהות. קצת התאכזבתי שאני לא יכולה לשמח אותה בריקודים בחתונה שלה. היא השתוללה אצלי בחתונה והיה לי קצת עצוב (אולי זה ההורמונים …) מה שהרגיז אותי יותר היתה הריונית אחרת שראתה אותי יושבת בעוד היא מפזזת. היא נגשה אליי ואמרה: " מה קרה? למה את לא רוקדת? אני גם בחודש שביעי ואין לי שום בעיה" "יופי לך!" אמרתי, " לי יש תאומים, זה כנראה קצת יותר כבד ומסוכן לפרוץ לרחבת הריקודים בשלב זה" יא מעצבנת…
בכל תקופת ההריון מהרגע שמתחילים להרגיש ידעתי להבחין מי זו מי. הגדולה יותר שכבהלמטה וזזה בתנועות עדינות, ואיטיות,שוחה לאיטה. ואילו השניה ישבה למעלה. בועטת, זזה בלי מנוחה. היינו משחקים איתה משחק. דוחפים מעט את היד שלנו פנימה והיא היתה עונה בבעטה חזרה.
אנקטודה קטנה:
עוד לפני שידעתי שיהיו לי בנות בכלל. החלטתי כי אם תהיה לי בת אקרא לה אביה.
מכמה סיבות.
האחת אהבתי את השם. פגשתי בו לראשונה כשהיינו בחופשת בר מצווה של אחי הגדול לפני (20 שנה..) במלון "אביה סונסטה" בטאבה (שעוד היתה שלנו) ואני ראיתי את התמונה של האישה על שמה נקרא המלון וכבר אז בגיל 8 התאהבתי בה, היא היתה כ"כ יפה ומיוחדת, אגדית שכזו. וזכרתי את השם.
הסיבה השניה: אבי נפטר כשהייתי בת 6. הוא היה רק בן 36 ומת בתאונה. ואני רציתי לקרוא על שמו אך לא בשמו. ואביה היה נשמע לי שם שמאזכר יפה בתוכו את המילה "אב".
והסיבה השלישית שרק חיזקה את הראשונות, כל מי שפגשתי בשם זה (ולא היו הרבה) היתה מיוחדת. משהו אצילי, רוחני שכזה.
בקיצור, שם עם אופי.
כבר בחודש שישי אמרתי לנתי, אני אומרת לך שלתאומה שיושבת למטה אצלי אני קוראת אביה. זה פשוט מתאים לה לאופי…ולעליונה רצינו שם נמרץ כזה, ולא מצאנו.
בשבוע 32 הלכתי שוב לאולטראסואנד. יום חמישי. הפעם הקטנות פתחו פער של 600 גרם. היינו בדרכנו לשבת אצל אימי ובן זוגה, מואיז, בתל אביב. ובדרך התקשרנו לגיסתי ,שהיא רופאת ילדים בהר הצופים, לברר בקשר לתוצאות. איך שהיא שמעה על המשקל והפער היא אמרה בנחישות: "תעשו אחורה פנה, ובואו מהר לבית חולים, פער כזה בשלב כזה ובמשקל כזה נמוך של הקטנה מחייב בדיקה של רופא, עכשיו!"
אביה שקלה 1600 לפי ההערכה ורוני 1100.
פה נלחצתי. כמו שאנחנו ככה בסיור "משפחתי" בבית קברות. (הרגשתי שאני חייבת לעלות לקבר של אבי, סביי ודודתי לפני הלידה) בבת-ים, חזרנו לכביש מספר 1 לירושלים.
ד"ר בחו"ל. מה נעשה?
נסענו מהר להר הצופים. גיסתי חיכתה לנו אבל ד"ר יגל כבר יצא.
עשו לי שם אולטראסונד והתגלה פער של קילו. התלבטו אם לאשפז או לא. ואז, מנהלת הפגיה אמרה כי כרגע, ישנה בעיה בפגיה בהר הצופים ואם במקרה יצטרכו ליילד אותי בכל מקרה יעבירו את התינוקות לבי"ח אחר. כך שעדיף כבר לנסוע לשערי צדק.
ככה כבר לילה, אני מתה מרעב והצרבת נותנת את אותתותיה.
נכנסים למיון שע"צ.עושים מוניטור הכל בסדר. אבל רוצים לחכות לרבינוביץ' ולרופאים הבכירים. בנתיים, מאשפים אותי במחלקת נשים.
מיותר לציין, כי ממש לא היה לי תיק לבי"ח עדיין ולקחתי את התיק שהכנתי לשבת ועימו נשארתי ללילה.
ב-2 בלילה נתי נסע הביתה ואני לא ידעתי את נפשי מרוב צרבת.
כל הליה התהפכתי על משכבי ולפנות בוקר שמעה אותי האישה מהמיטה ליד החלון, אישה מקסימה. ושאלה אותי " אולי להביא לך כוס חלב? זה עוזר" ואני מרוב ייאוש, עייפות ועצבים רופפים, התפרקתי ועניתי בבכי "לא, אני לא יכולה לשתות חלב, אני רגישה ללקטוז" ופרצתי בבכי…
רציתי, כמו מסוממת את התרופה שלי: זנטק. ריפוי הקסמים למקרי צרבת קשים.
יום שישי בבוקר. שבוע לפני ליל הסדר אותו אנחנו אמורים לחגוג אצל ההורים של נתי בכרכור.
ב-7 נתי כבר בדרכו לבי"ח מספר כי הביא הכל ואני כמו ב"קריז" תגיד זנטק יש? "אה…" אני שומעת את נתי, "אה.. לא…" ואני עונה בבכי מתגבר עוד יותר "נתי, לא אכפת לי מה יש רק את זה תביא לי! תחזור הביתה ותביא לי". סוף סוף הגיע ה"סם" שלי ואני יכולתי שוב לחשוב.
ביקור רופאים.
ככה: יש אכן פער, הקטנה-קטנה מידיי לגודלה וגילה, רוצים לעשות מעקב חלבון בשתן, כי ישנם סימנים קלים של התחלת רעלת. מחכים לד"ר רבינביץ' שיחזור ביום א' ואז יקבלו החלטה.
זה מתחיל להישמע רציני. אני בכל זאת אופטימית, אבל מזהירה את ההורים של נתי שיתכוננו כי כנראה את ליל הסדר נעשה בבית חולים. הם אומרים ש"מה פתאום, ובטח זה רק בדיקה. אני אלד בזמן, עוד חודש וחצי לפחות. הם מכירים כאלה שסחבו עד שבוע 40 עם תאומים". ובאמת, רק אני וגיסתי (הרופאה) האמנו כי אני אלד בעתיד המאוד קרוב…
מה אגיד? התקופה של האשפוז היתה כמו שהייה בבית הבראה. התחברתי עם שאר המאושפזות. אני והאישה ליד החלון היינו הקבועות וכל פעם התחלפה ההריונית במיטה האמצעית. דיברנו עד השעות הקטנות של הלילה (היא חרדית וזו לידתה השביעית והיא כבר חודש כאן), הכרתי הריוניות שנמצאות בשמירה בבית חולים כבר חודשיים, באו לבקר אותי, ובעיקר נחתי.בלי דאגות. אני בהשגחה, עושים לי מוניטור שלוש פעמים ביום. ורמת החרדה יורדת. טוב מאשר לשבת בבית ולדאוג.
אני, משמשת כאיש סוד לגיסי שמחליט להתארס עם חברתו ולא מספר לאף אחד, ומראה לי בסתר את הטבעת שקנה לה. קוראת ספרים (אבל באמת מי יכול להתרכז?), מתחברת עם הצוות ומידיי פעם משמשת "מוצג" לאישה בהריון תאומים, חודש שמיני שנראית כמו אחת בחודש שביעי (אולי..) עם אחד "ותגידי, כמה עלית?"
אבל, מיום ליום, רמת החלבון בשתן עולה, הרגליים נפוחות מבצקת, ולחץ הדם לא גבוה מאוד, אבל משתולל.
חשש לרעלת קלה.
רוני לא ממש עולה במשקל ומתחילים דיבורים על ניתוח בקרוב.
כל יום שעובר "דילמת ליל הסדר", מקבלת פתרון אחר מצד הרופאים. בהתחלה זה : "רק לנסוע לכרכור ולחזור". בהמשך, "אולי תעשו בירושלים ותצאי ותחזרי". ולאחר שבוע אשפוז לקראת שבת " טוב, כדאי שנתי יזמין מקום. את ליל הסדר תעשו בבית חולים, אנחנו לא מסתכנים בשחרור שלך אפילו לא לכמה שעות…"
מתחילים לשאול, אם עשינו בדיקות גנטיות ואם היה בסדר. למה? זה אומר משהו? יכול להיות שרוני כ"כ קטנה ולא גדלה כי יש פגם גנטי… אמאל'ה…
ד"ר רבינוביץ' מרגיע : " תראי, כל המעקב היה תקין, אין סיבה לחשוש, תרגעי,אבל אנחנו לא לוקחים סיכונים".
יום חמישי בלילה.
מחר ערב שבת ומחרתיים ליל הסדר.
אמא ומואיז מבטלים את הנופש שקבעו בטבריה ומעבירים אותו לירושלים "לכל מקרה" . אין על אמא שלי. היא מלכה ויש לה אינטואיציות של קוסמת.
גיסתי מוודאת איתי אם ביקשו ממני לצום. אני אומרת שבהתחלת הערב כן. אבל לאחר המוניטור החליטו שלא.
טוב. היא וגיסי דני נוסעים להורים בכרכור.
השעה 12 בלילה.עושים שוב מוניטור. מגיע הרופא התורן. "טוב, המוניטור לא כ"כ טוב, הוא מראה כי העוברית העליונה במצוקה והיא כבר שבוע לא ממש גדלה. תתחילי שוב צום, נחכה עד הבוקר ונחליט אם נחכה עד אחרי החג או שזה יהיה מוקדם יותר" .
ואני ככה בפאנן לא ממש קולטת שצום משמעו ניתוח וניתוח משמעו שאני הופכת לאמא אוטוטו…
בקוד מדיטאדיבי, גיסתי רבקה, מתקשרת :" נו, מה קורה?" אנחנו אומרים כי בקשנו ממני לצום.
"או.קי., אנחנו חוזרים לירושלים" ומנתקת. הם, שני משוגעים, נכנסים לאוטו בשתיים בלילה וחוזרים כל הדרך לירושלים. (ותודה לכביש 6).
טוב, פה אנחנו כבר מתחילים להבין שכנראה זה קרוב. מאוד.
כל המשפחה נכנסת לחמ"ל. אנחנו לא ישנים בלילה מהתרגשות. נתי ישן על הספסל במחלקה.

יום שישי י"ג ניסן 22 לאפריל 2005
בבוקר, מגיע הרופא, ד"ר יוטבת. ואומר" אז מה? את רוצה מתנת אפיקומן לפסח?"
"מה?" אני שואלת בהלם.
"כן, עוד חמש שעות את בניתוח, שיהיה בהצלחה וחג שמח"
אה… רגע! אני אומרת. "מה עוד חמש שעות?, אני לא מוכנה, זה מוקדם, לא חשבתי שבכלל הם יצאו החוצה.. אני חשבתי שאני אשאר בהריון תמידי ,לא?"
ד"ר רבינוביץ' מתקשר להסביר ולהרגיע "תראי, את בשבוע טוב שבוע 33+1 זה בסדר, קיבלת זריקת סטראואידים להבשלת ריאות, הן מספיק מפותחות להיות בחוץ ועדיף כך. הקטנה מראה סימני מצוקה במוניטור ועדיף כרגע שתהיה בחוץ מאשר בפנים. אני כבר מגיע לבי"ח נפגש בחדר ניתוח".
מכינים אותי לניתוח. בנתיים אמא ומואיז כבר מגיעים עם חומוס ופיתות לכל החמ"ל שהגיע מקצווי הארץ.
נתי ואני מפרקים את ה"בית" שלי במחלקת נשים. האחיות היו בטוחות שעברתי דירה לשם, היה לי כ"כ הרבה ציוד…
מסרים לק, מגלחים, שמים אינפוזיה ויאללה נוסעים.
אני כל הדרך אומרת מזמורי תהילים וכל שמע ישראל אפשרי. משביעה את נתי שיקרא לגדולה אביה אנה (על שם אבי וסבתי האהובה) ולקטנה רוני כפי שהחלטנו לא מזמן, זה עלה כאשר היינו בבדיקה אצל רבינוביץ' וככה גלגנו שמות תוך כדי בדיקת אולטראסונד ולפתע אמרנו "רגע ד"ר רבינוביץ' ,קוראים לו רוני. זה שם ממש ממש חמוד. קופצני, חמוד עם אופי ממש כמו הקטנה שלנו, האקטיבית מקומה שניה" הלוואי שתקבל את האופי של הד"ר גם כן…
ככה הוחלט על שמה של רוני. רוני בת שבע (על שם סבתו של נתי).
אני אומרת שלום לאמא בטלפון ולחמי וחמותי שבדרך.
ונכנסים.
בזכות העניין שד"ר רבינוביץ' מנתח אותי באופן פרטי הוא מאפשר לנתי להיכנס ויתרה מזאת, לרבקה גיסתי שאיננה עובדת בבית חולים הזה להיות בניתוח.
השעה 13:00 הניתוח מתחיל. אני קופאת מקור, מכניסית את המחט לזריקה הספינאלית.
נתי מחזיק לי את היד ואני מסתכלת הצידה ורואה את גיסתי מחייכת.
מתחילים. אני שומעת את ההוראות של רבינוביץ' :" תחתוך כאן, תכניס את היד, אני תופס פה" וכו, . ממש סרט.
נתי עסוק בללטף אותי ואני רק מרגישה שמישהו בוחש לי בקרביים ועוד רגע יד של אחד הרופאים יוצאת לי מהגרון.
אני מושכת למרדים בחולצה בחוזקה:" תן לי עוד, אני ממש מרגישה לחץ חזק, הצילו!" הוא מרגיע "עוד שניה, תחזיקי מעמד ותראי שתרגישי טוב יותר"
אני לא כ"כ מצליחה לנשום והנה! רגע שקט, אני מרגישה שמשהו נשלף ו…בכי! השעה 13:13 אביה בחוץ, אני מתחילה להתרגש, אני רק שומעת אותה ולא רואה. ואומרים שמצטערים חייבים להעביר אותה לפגייה.
עוברות שתי דקות. שוב בחישות בקרביים ושליפה. השעה 13:15 אני שומעת את רוני. היא צורחת בקול רם.
ואני מתחילה לבכות בכי חרישי.
הן בחוץ, הן בסדר.
אני שומעת את רבינוביץ' אומר "צלם, צלם גם מפה! רבקה תרימי אותה למצלמה!"
עוטפים מהר ונותנים לי אותה לנישוק חטוף. ולפגייה.
זהו. נגמר.
מובילים אותי לחדר התאוששות. קר לי וכואב לי ,אבל לא אכפת לי! אני בהיי! הן בחוץ והן בסדר!
מסתבר שבזמן הניתוח כל המשפחה כבר הספיקה להגיע לירושלים. אומנם ערב חג אבל הם היו חייבים לבוא.
באופן יוצא דופן נכנסים אחד אחד ההורים והגיסים רק להגיד מזל טוב וחג שמח ונתראה במוצאי החג.
השבת יורדת ואני ראיתי את הבנות רק יממה אחרי הניתוח.
אין לתאר את ההתרגשות ורגש הפחד הבראשיתי לשלומן.
את ליל הסדר חגגנו נתי ואני בבית החולים. אמי ואחי שהיו בירושלים. באו לבקר ולעזור.
זה היה חג מעין כמוהו. התעלות נפשית ושמחה אמיתית. בימי האשפוז באו לבקר הרבה אנשים מכיוון והיה חול המועד וכולם בחופש.
הצוות של שערי צדק, במיוחד במחלקת נשים, מקסים!! רק טובות עליהם.
היו כאבים והיו קצת סיבוכים אחרי הניתוח. ריצות ושהיות בפגייה. עזרה אינסופית של נתי אמא וחמותי. במקום מסויים, זה שהבנות שהו בפגייה, אפשר לי להחלים מהניתוח וסיבוכיו בידיעה שהבנות נמצאות בידיים טובות בבית חולים.התודות לאחיות ולרופאים.
השהייה בפגייה, טומנת בחובה, עליות וירידות אבל הרבה אופטימיות וסבלנות.. אחרי ארבעה שבועות אביה יצאה מבית החולים ורוני שבוע אחריה.
וככה קצת אחרי חג השבועות, מתי שהיו אמורות להיוולד, ערכנו מסיבה לכבודן.
אביה ורוני התאומות שלי. הנס שלי והאור של חיי.
אתן הגדרתן את חיי מחדש! הכנסתן לי מימד של רגשות, דאגות, שמחה ואהבה שאין לה גבולות.
אתן הפכתן אותי – לאמא.

The post סיפור הלידה של אביה ורוני – לידת תאומות appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

ההריון הזה היה מדהים לכל אורכו… מדהים…כשבוע לפני שנכנסתי להריון הייתי בייעוץ אצל מתקשרת קבלית, שבין הדברים הראשונים שהיא אמרה לי, עוד טרם ידעה את מצבי המשפחתי ופרטים נוספים עליי, היה "מה עם ילד? הנשמה כבר פה". כבר אז התרגשתי מאד… שבוע אחרי זה נכנסתי להריון והרגשתי את זה די מהיום הראשון.

הנשמה הייתה פה, גם שם היה לה כבר, מלפני כמה שנים. "לבת שלנו אנחנו נקרא שירה" ידענו את זה.

כל ההריון הרגשתי סקסית ויפה, על אף שעליתי די הרבה במשקל. העליה הזו לא הפריעה לי – אני הייתי בדרך להיות אמא, הגשמה חומרית של נשמה רוחנית, וגופי צבר חומר – אני קיבלתי את זה בשלום.

בתחילת ההריון בכלל לא חשבתי איך הלידה שלי תהיה, אך ככל שההריון התקדם ופגשתי אמהות ותינוקות שנולדו בדרכים שונות, ידעתי יותר ויותר בבירור שבתי לפחות תנסה להוולד בדרך הטבעית, ואני ארגיש אותה בדרכה החוצה, כל רגע ורגע. לכן החלטתי ללכת על לידה ללא משככי כאבים, טבעית ככל האפשר. בן זוגי ואני עשינו קורס הכנה ללידה, ובסופו החלטתי שאני רוצה ליווי נשי צמוד ולכן בחרתי את רוית כדולה שלי. לא חששתי מהלידה וציפיתי לה כאל חוויה ייחודית שלי עם התינוקת שלי וגם כאל הזדמנות ליישם את הידע שיש לי. בחודש האחרון להריוני כבר הייתי כולי מכונסת בתוך בועה של לידה, וכמובן שהיה קשה לי מאד להמשיך בשגרת העבודה.

כשבועיים לפני התאריך המשוער יצא לי הפקק הרירי, וכל מי שאמרתי לה על זה אמרה "טוב אז בטח עוד כמה שעות תלדי". התחלתי להרגיש את זה קרוב, אבל כמובן שהייתי מהמאושרות שמסתובבות ללא פקק מלא זמן. כעבור שבוע, בעבודה, התחילו לי כאבי בטן ודימום חלש, התחפפתי מהעבודה במחשבה "וואי אני יולדת". אהה כן בטח. רק שגעתי את רוית. יומיים אחרי זה כבר הייתי סגורה על זה שאני לא יולדת ב-2009 ואז באותו לילה התחילו הצירים, חלשים ומרווחים מאד, אבל אי אפשר היה להתבלבל. בשבת 28 בפברואר הצירים באו אחת לשעה ולקראת הערב הצטופפו. סביבות 10 בערב הצירים הגיעו כל 7 דקות, התחזקו קצת והיו סדירים. רווית המליצה לי לישון אבל בשלב הזה כבר לא הצלחתי. החל מ-11 בלילה החלתי לנוע – רקדתי, הייתי על הכדור ועל ארבע ליד המיטה, מסתכלת על בעלי ועל החתול שלי ישנים שינת צדיקים. ב-2 בלילה הצירים של 30 שניות התחילו להגיע כל 3 דקות. הערתי את בעלי ואת רווית ונסענו לביה"ח מאיר, שם מדדו צירים סדירים ופתיחה של 2 בלבד ומחיקה של 100%…האנדורפינים התחילו לעבוד, נראיתי כמו אחרי סקס טוב – לחיים סמוקות, עיניים בורקות, שפתיים נפוחות…אחרי 4 שעות של טיפוס במדרגות בית החולים, והרבה המאופטיה ורפלקסולוגיה מרווית, מדדו לי 2.5 ס"מ פתיחה בלבד. גופי נכנס למוד של עייפות קיצונית. הצירים נחלשו. השתחררתי על דעת עצמי והלכתי לבית של הוריי להתאושש. התקלחתי, אכלתי והלכתי לישון ליד בן זוגי ששלחתי לנוח עוד קודם. לאחר שעתיים התעוררתי כמו חדשה, הצירים פסקו. התלבשתי, הערתי את בעלי ויצאנו לטייל בתקווה שהצירים יחזרו. בלית ברירה לבשתי את הבגדים של אמא שלי וזו הייתה הפעם הראשונה ב-9 החודשים האחרונים שלא הרגשתי סקסית.

בעלי רצה סושי ולכן הלכנו לכיוון קניון ערים לסושיה הלא רעה בכלל שיש שם. אחרי כ-3 דקות של הליכה חזרו הצירים. כשהגענו לקניון, הרגשתי "קליק" ונזילה שלא הייתה לי שליטה עליה. "ירידת מים" חשבתי לעצמי וציפיתי לשלולית, אך היא לא הגיעה. המשכנו לצעוד ואף עצרנו ב"גזית" כי לרגע חשבתי שאולי כדאי למדוד את זוג המגפיים המאד נחמדות שם….

הגענו לסושיה, קנינו קומבינציה ואף הספקנו לאכול כמה חתיכות, כשפתאום הגיע ה-צ-י-ר ומיד הבנתי למה רווית התכוונה כשאמרה שזה הולך לכאוב יותר. ארזנו את האוכל והמשכנו לכיוון הבית בהליכה מעניינת משהו כי כל 2 דקות בא ציר ארוך וכואב. זה אמנם לא הפריע לי להתעקש שבא לי גלידה ולקנות שוקובו בקיוסק תוך כדי ריקוד צירים מהמם לאללה. הגלידה עזרה לי להעביר איזה שלושה ארבעה צירים בטוב טעם.

סביבות 12 וחצי בצהריים, שוב התקשרנו לרוית ואחי הקפיץ אותנו לבית החולים. הפעם מדדו 3.5 ס"מ פתיחה והצירים היו הרבה יותר ארוכים וכואבים. כשהייתי מחוברת למוניטור, העברתי אותם על הכדור, ואחרי זה – כבר התחלתי לרקוד ממש ולשיר. רווית עזרה לי בעיסוי גב תחתון וזה היה נסבל ואף מעניין. בין הצירים דיברנו וצחקנו שלושתנו. היה רגע של ניקוי גוף טוטאלי כולל הקאה עצבנית. היה ברור שהפעם אני נשארת ללדת. בא הרופא הצעיר שהכרתי אותו מהלימודים שלי באוניברסיטה, נתן לי את 3 המשפטים התקניים על סכנה של העדר ניטור עובר רציף בחדר הלידה הטבעי ו-הופ – תוך כמה דקות הינו כבר בחדר מס' 12, גדול, מרווח, עם ג'קוזי. כמובן שמיד נכנסתי למים. עוד הייתי מספיק נוכחת כדי להרגיש שחסר לי נרות, אך את תחושת הזמן כבר איבדתי כי היה נראה לי שאיגור ששלחתי אותו לקנות נרות חזר תוך דקה.

על הגב בג'קוזי הצירים נחלשו ונחתי מעט אך ידעתי שהצירים נחוצים לכן עברתי על ארבע והם שוב חזרו, יותר חזקים ותכופים. נראה לי שהפתיחה הייתה סביבות 5 באותו הזמן – וזה היה הרגע בו איבדתי לא רק את תחושת הזמן אלא גם את הזיהוי העצמי שלי עם זו שילדה בחדר מס' 12. זו הילדה הייתה בכאבים מטורפים, צעקה בקולות נמוכים, אחר כך בצרחות, אחר כך שוב בנמוכים, נעמדה על ארבע, נשכבה על הכדור, נתלתה על בעלה, שוב היה כואב, שוב הפוגה, ניגבו את פניה במגבת רטובה, שוב כאב, בחילה, מיילדת אומרת משהו, צעקות, ג'קוזי, כאב… היא הייתי בצירי לידה ואני לא ממש הייתי שם. דיברו אליי ושמעתי רק חלק, הייתי מכונסת כל כולי בתוך החוויה. אני לא זוכרת חוויה יותר" כאן ועכשיו" מזה.

רוית שאלה אותי כל הזמן האם יש לי צורך להתפנות והגיע הרגע שהתעורר הצורך הזה, באה מיילדת, מישהו אמר "9" ….לגוף לא נותר עוד כוח, בין הצירים נשכבתי על הצד והרווחים האלה נראו נצח כי תיכף עוד ציר היה עתיד לבוא… ואז נכנסה המיילדת ושמעתי "תחזיקי בברכיים שלך, תשתמשי בהן כקונטרה וכשיבוא ציר, לחצי למטה"… נראה ששמעתי את זה מספר פעמים, בשקט, נראה שהשתדלתי לעשות את מה שאמרו לי, למרות שהכל היה נראה על סף הבלתי אפשרי…."כל הכבוד, את גיבורה, את עושה את זה מצויין, תלחצי למטה, אל תלחצי למעלה….הנה הראש, רואים את הראש…הנה תגעי…" הכאב החזק פסק והרגשתי צריבה, הרגשתי את ידי המיילדת עושות משהו, ומשהו נלחץ מתוכי…"עצרי, אל תלחצי"… וידי המיילדת עוזרות לראש בתי להחלץ החוצה…,"עכשיו תלחצי"… הכאב והצריבה פסקו, אך משהו המשיך להתרחש. "הנה כתף…" …."הכתף השניה"…וחצי שניה אחרי זה משהו נשפך מתוכי החוצה ושמעתי בכי של תינוקת. "18:09" אמר מישהו ושמו אותה עליי. הכל מעורפל אבל נראה לי שחיבקתי אותה והתחלתי לצחוק בקול, בסוג של קטרזיס. תפיסת הזמן עדיין לא חזרה אליי… איגור חותך את חבל התבור, שוקלים אותה…3320…היא שוב עליי… זריקת פיטוצין וכעבור 2 דקות נולדת השליה…המיילדת בודקת אותי…"אין אף קרע ואין צורך בתפרים"… הורינו נכנסים… יוצאים….איגור מחזיק אותה…"עכשיו היא הולכת לתינוקיה" אני רוצה לבוא איתה אבל לא מאפשרים לי. "אבא יבוא איתה ואת תסתדרי ותבואי"

אני מורידה את רגליי מהמיטה, הערכת מצב קצרה… אין כאבים, רק כובד בבטן התחתונה. בעזרתה של רוית ירדתי מהמיטה, שטפתי את עצמי, התלבשתי ורוית לקחה אותי לתינוקיה שם ראיתי את איגור יושב ומחבק את בתנו, מחכה שאבוא ולא נותן לאף אחד להתקרב. בעלי המדהים, שילד איתי,לגמרי בתוך כל זה איתי, נוכח בעוצמה שקטה ומאפשר לי את ההתכנסות הזו שמתוכה נולדה ילדתנו האהובה שירה, זאת שבחרה בנו כהורים….נפרדתי מרווית היקרה..הנקתי את שירה קצת בתינוקיה, בדקו אותה, הלבישו ולקחנו אותה למחלקה. אחר כך היה ביות מלא, 3 ימים ולילות ללא שינה, צהבת ילודים, דקירות, מנורת UV… אבל כל זה נגמר וכעת אנחנו מתרגלים לתפקידנו החדש ולשינוי שנכנס יחד עם הקטנטונת לתוך חיינו.

אני מורידה את הכובע ומודה לבעלי האהוב איגור שעבר איתי יד ביד את ההריון ואת הלידה, וקיבל על עצמו את תפקיד האבא בצורה כל כך מרגשת… אני מודה לרוית שטרן היקרה, הדולה שלי, שבלעדיה החוויה לא הייתה יכולה להתגשם… אני מודה לצוות חדרי הלידה בביה"ח מאיר, ולמיילדת המדהימה שעשתה את עבודתה בעדינות מושלמת. אני מודה לבתי שירה שבחרה בי ובאיגור כהורים ונתנה לי במתנה את החוויה הראשונית ביותר של החיים שלי – הלידה שלה.

The post סיפור הלידה של שירה – הגרסא של אמא appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

רועי הוא מספר שלוש שלנו. אח למתן ולאלעד. כמעט שנתיים חיכינו להריון הזה, וכמעט ויתרנו. לא הייתה לי רירית רחם עבה מספיק לקליטת הריונות, והמחזורים לא היו סדירים. במעקב זקיקים שעשיתי אצל רופא הנשים הוא אמר – חמוד'לה, יש רירית ויש ביוץ – לכי הביתה מיד ותכיני שעורי בית. חנונה שכמוני – אף פעם לא דחיתי שיעורי בית, וציתתי בשמחה. שמחנו עם ההיריון מאד, שיתפנו את הילדים שיצאו מגידרם מאושר, וחיכינו.
לא היה לי נוח. לא הצלחתי לעמוד בקצב שמתבקש בבית עם שני בנים. שלומי התגייס והיה זמין ככל הניתן, כדי להקל עלי. האגן כאב לי, הגב כאב לי, כל שינוי תנוחה גרר אנחות שהגיעו הישר מפולניה. מבחינתי זה הספיק.
במעקב שעשינו בשבוע 38, גילינו שאני מסתובבת עם פתיחה של 2 ס"מ. הרופא שלי שהבין את העיפות שלי, הציע לעשות סטריפינג בהנחה שתוך יומיים אני יולדת. הסכמתי בשמחה.
צירים היו כל הזמן כבר כמה שבועות, במקצבים באים והולכים, ולמרות שעליתי רק 9 ק"ג, הזדהיתי מאד עם אמא פילפילה.
קמנו בשישי בבוקר עם תכניות ליום שלם בתל אביב. הוזמנו לארוחת בוקר אצל ניר וטלי, ותכננו לטייל בשדרות כולנו, עם ליאת ושי שהגיעו לארץ לביקור. הצירים היו ברורים מאד באותו הבוקר, כואבים קצת יותר, ובמרווחים של 10 דקות. החלטנו להכניס לאוטו את התיק ללידה, והכנו תיק לגדולים, לכל מקרה.
לאט לאט במהלך היום הצירים התקרבו. הצעדות והטיולים היו יעילים מאד. חזרנו בארבע להורים של שלומי, ותזמנו במשך שעה צירים כל חמש דקות. ליאת שלחה אותי לאמבטיה עם כוס יין, שלומי תפס את הראש והודיע שהוא לא מרגיש טוב, ואני התחלתי להיות נרגשת ועל קוצים. החלטנו להתקרב לבית היולדות. הפקדנו את הילדים אצל טלי ורני, ונכנסנו למיון יולדות בחמש וחצי. במקביל רוית יצאה לכיוון שלנו אחרי שעודכנה במהלך אותו היום על התזמונים. לא היה ספק שהנה זה בא.
נבדקתי והייתי עם פתיחה של 3 ס"מ, אבל הצירים היו משמעותיים והתקרבו אחד לשני מאד. במוניטור היה לי ממש קשה לשכב, ושוחררתי כדי לנוע ולהסתובב. בצירים נשענתי על שלומי, כשרוית עיסתה לי את הגב ולפעמים החלפנו.
אמא שלי הגיעה, למרות שעברה ניתוח באותו הבוקר. היא הלעיטה את עצמה בכדורים, והתייצבה החדר לידה. המשפחה התחילה להתאסף, ואנחנו ניהלנו דיון עם צוות בית החולים משום שרצינו להיכנס לחדר הטבעי.
אלעד, מספר שתיים שלנו, נולד בחדר הטבעי במאיר. הלידה הייתה קצרה ומדהימה, אבל השילה לא יצאה, ועברתי ניקוי רחם בחדר לידה, ללא משכחי כאבים – חוויה לא קלה.
הפעם, הרופא שלי ביקש שאאפשר פתיחת וריד למקרה ששוב לא תיולד השלייה, ואזדקק לטשטוש. בגלל הצפי הזה הסכמנו על חדר לידה רגיל, אבל באוריינטציה טבעית לחלוטין, ורוית גייסה אלינו את שרי, המיילדת המהממת מכולן.
לחדר הלידה נכנסנו בשבע וחצי בערב והלידה התקדמה במהירות. הצירים היו יעילים ועוצמתיים. חיפשתי תנוחה להתמודד איתם, והיה לי קשה לעמוד בשלב מסוים. בשלב הזה קיבלתי את הצירים על הברכיים, נשענת על גב המיטה, כששלומי מעסה לי את הגב ורוית מולי מצח למצח, מדברת, מרגיעה, מזכירה לנשום ולעשות קולות. כאב לי מאד. יותר ממה שזכרתי. ביקשתי לקבל גז צחוק אבל המשאף לא עבד. בין ציר לציר קרסתי על המיטה, והיה שלב שאפילו נרדמתי בו לרגע. תוך כדי הצירים לא ידעתי את נפשי מכאב. לא מצאתי לי מקום, והייתי קצת מבוהלת. הרגשתי שהגעתי לקצה, ושלא אוכל עוד להתמודד. שרי בדקה אותי ואמרה שאני בפתיחה מלאה. היא הציעה לפקוע את מי השפיר, ומיד הסכמתי. עם שחרור הלחץ של מי השפיר הייתי חייבת ללחוץ. הזזתי ממני את כולם, נעמדתי על ארבע, ורועי פשוט החליק החוצה ברגע. שרי העבירה את רועי בין הרגלים שלי והניחה אותו מולי, כשאני כרעתי אחורה. הוא נותק מחבל הטבור – שלומי חתך אותו, ואני נשכבתי עם רועי עטוף בידי.
זה היה מדהים. שמונה ארבעים ושתיים בערב, שעה ורבע אחרי הכניסה לחדר הלידה, ורועי היה בידיים שלי. כעור ואדום ושלנו. הוא מיד התחיל לינוק, במקביל לעיסוי הבטן הנמרץ שקיבלתי כדי לקדם את הוצאת השיליה. הוריד הפתוח שימש לקבלת פיטוצין, והשיליה נולדה לה שלמה.
בעוד שלומי ואני מתוודעים לגור הקטן שלנו, ורוית סביבנו מצלמת את הרגעים הראשונים, התחילו להכנס בני המשפחה שחיכו בחוץ. אחד אחד עברו אצלנו, נרגשים.
הייתי רעבה. משלוח מאריגטו הגיע ישירות לחדר הלידה. שלומי רוית ואני שלפנו את המקלות וחיסלנו מגשים של סושי. הסושי מבחינתי סימל את סוף ההריון בצורה מושלמת ומהנה במיוחד.
עברתי לחדר האשפוז עם טלי, ושלומי צירף אלי את רועי לביות מלא מאוחר יותר. התחושה הזו של האחרי, כשהתינוק הקטן והחמים הזה שוכב לו לצידי היתה מהממת.
בשבת בבוקר, הראשונים שהגיעו אלי היו מתן ואלעד. נרגשים כל כך, וגדולים כל כך. מאותו הרגע הם נשבו בקסמו, גאים ברועי מאד.
אז הנה אנחנו חמישה (חמסה). אמא, אבא ושלושה בנים… מתנה נפלאה לחג האהבה.

The post סיפור הלידה של רועי appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.