גל היקרה,
כשהחלטת, רק בעקבות התכתבות במייל, לבחור בי להיות הדולה שלך, ידעתי שייווצר בינינו קשר מיוחד. בשבוע 36 באת לארץ ונפגשנו לראשונה בבית קפה.

עד התאריך המשוער ללידה לא היו לך שום סימנים מקדימים. ביום אחר כך, 17.04.10 שבת, התקשרת בבוקר ואמרת לי שנדמה לך שהתחילו צירים. התקשרת לאלכסיי לעדכן אותו, בתקווה שיספיק לתפוס טיסה ולהגיע, אבל הבנת שענן האפר מעל אירופה יכול לתקוע אותו שם, לא ברור לכמה זמן…

השבת חלפה. הצירים לא הפסיקו. התגברו הצטופפו והתארכו לאיטם… לקראת הערב חשבת לא פעם ללכת להבדק, אבל בשיחות אתך היה לי ברור שזה עוד ממש לא זה. באחת בלילה התקשרת, שוב חשבת לצאת אבל בשיחה אתך שמעתי שהצירים עוד לא ממש כואבים ושכנעתי אותך לנסות למשוך עוד. הצעתי לך שאבוא אליך הביתה ונמשוך בבית אבל העדפת שלא. בחמישה לשלוש התקשרת. אמרת שהצירים כבר כל 4 דקות בערך, ארוכים וכואבים יותר. תוך 25 דקות כבר נפגשנו במאיר – את, אמא שלך ואני. הצירים כבר כאבו והיו צפופים. הכניסו אותנו למוניטור לא ארוך ולאחריו בדיקה- 3 ס"מ פתיחה, 70 – 80 אחוזי מחיקה, צוואר עדיין אחורי. בידיעה שאת מתכננת על החדר הטבעי החלטנו ביחד עם המיילדת לצאת לסיבוב בבית החולים. בעמידה הצירים הגיעו בלי הפסקה והחלטנו להתיישב ולתת לך לנוח. חיברנו לך את האיזי-טנס ואכן הצירים התרווחו מעט והצלחת להרפות ולהרגע. אחרי כשעה וחצי בדקו אותך שוב. 4-5 ס"מ. בזמן שחיכינו שיכניסו אותנו לחדר הטבעי נכנסת למקלחת שעזרה מאד . בסביבות שמונה וחצי בבוקר כבר היינו בחדר הטבעי עם חמישה וחצי ס"מ… נשמע נהדר…

המיילדת מלאה את הג'קוזי ונכנסת אליו, לא לפני שדברת עם אלכסיי, עדכנת אותו מה קורה ובכית קצת. הג'קוזי שכך את הכאב ולאט לאט גם הרחיק את הצירים. אחרי שלא היתה התקדמות משמעותית, והמיילדת אפילו דווחה שהצוואר עדיין אחורי, התייאשת קצת. דברתי עם לינוי ההומאופטית והתחלנו עם רמדי שהשפיעה מייד. הצירים הגיעו ואיתם כאב… הרבה יותר קשה להתמודדות… שעה נוספת חלפה בג'קוזי. נושמת משמיעה קולות, נעזרת במסאז שלי על הגב שלך ובליטופים של אמא שלך. אמא ראתה אותך כואבת ודמעה, אבל לרגע לא חשבה לזוז ממך ולהפסיק לתמוך בך. הקושי התגבר והתגבר עד שהסכמנו שנמתין לראות מה קורה בבדיקה הבאה ולפי זה תחליטי אם לקחת אפידורל או לא. הבדיקה הבאה פגעה לנו במורל. 6.5 ס"מ. התקדמות, אבל לא כמו שציפינו… והצירים כואבים כל כך וצפופים כל כך… הרופא אמר שאם את רוצה להמשיך בטבעי הוא יכול לנסות לפקוע את המים ולראות מה זה עושה. סירבת… ידעת שאת לא יכולה לעמוד בזה עוד הרבה זמן.

עברנו לחדר הרגיל. בזמן שחיכינו למיילדת שתגיע המים פקעו מעצמם בשיטפון על הרצפה. הייתי בטוחה שזה יקדם את הלידה ולכן בקשנו מהמיילדת שתבדוק אותך שוב לפני שתקבלי אפידורל. היא בדקה והשינוי לא היה משמעותי. היא המליצה לך כן לקבל את האפידורל. אמא שלך נשארה אתך וקבלת את האפידורל. הוא עזר. כשחזרתי לחדר סוף סוף הרגשת הקלה.

הזמן עבר. הצירים כמעט נעלמו בגלל האפידורל . המשכתי להיעזר בלינוי ובהומאופטיה ,בשלוש התחלפה משמרת ומאחר ולא היתה התקדמות של ממש החליטו לתת לך פיטוצין. משהו עסד כי הגיעו צירים צפופים מאד. מהר מאד התחלת להרגיש לחץ למטה… חזק… כואב…מהר מאד חזרת להשמיע קולות… מהר מאד הקולות הפכו לחזקים… הייתי בטוחה שאת פשוט מתקדמת אבל הבדיקות הראו שהפתיחה כמעט מלאה… שוליים… המרדימים נתנו לך כמה תוספות שלא עבדו ובינתיים סבלת… התחושה שלי היתה שלא סתם כואב לך מאחורה… הייתי די בטוחה שלעוברית שלנו יש בעיה להתברג ולכן הכאב החזק מאחור. בקשתי מהמיילדת לסייע לי להעביר אותך לעמידת שש, אבל היא לא ממש שתפה פעולה… את לא היית מסוגלת לשתף פעולה – האפידורל אמנם לא עבד לגבי הכאב, אבל שיתק לך את הרגל… בסוף אחד המרדימים החליט להוציא מעט את הצינורית מהגב שלך ותוך שניות הכאב המטורף נעלם… סוף סוף האפידורל עהד והרגשת רק לחץ של הציר ולא כאב.

בחמש וחצי סוף סוף השוליים נעלמו , אבל הראש של העוברית עדיין היה גבוה. מתישהו שאלתי את המיילדת אם יכול להיות שהתחושה שלי לגבי ההתברגות של העוברית נכונה אבל היא אמרה שהיא עדיין לא מצליחה להרגיש. עם התחושה הברורה הזו נתתי לך הומאופטיה שאולי תצליח לעזור לה, ועשינו המון סיבובי אגן, טלטולי אגן וכל מה שיוכל לעזור לה… הזמן עבר… ועבר… בשעה שמונה נשמעה צפירה לציון יום הזכרון לחללי צה"ל. עמדנו לידך באמצע הלידה והסמליות הממה אותי… אני חושבת על נועם, שנהרג במלחמת לבנון השניה, ועל התינוקת שלך, שעוד מעט תגיע לעולם, ודומעת…הצפירה הסתיימה. כל כמה זמן באה מיילדת וניסינו ללחוץ אבל הבנתי מהפנים שלהן שזה לא מתקדם מספיק . עוד הומאופטיה, עוד סיבובים וטלטולים, עוד חשיבה חיובית…הראש ירד… ספינות… ספינות +1… מחכים בזמן הצירים לוחצים…. מורידים את הראש כמה שאפשר… בכל החדרים מסביבנו נשים יולדות ואני מבינה שלא נשאר לנו הרבה זמן… היה לי ברור שהצוות יגיע בקרוב לעזור לסיים את הלידה ושאם לא תהיה התקדמות משמעותית זה עלול להגמר בואקום. חלפו כבר יותר משלוש שעות מפתיחה מלאה, המיילדת שבדקה כבר אמרה שהעוברית אכן התברגה לה בתנוחת עורף לאחור, והסברתי לך ולאמא מה אומר ואקום…

הצוות נכנס ובדק, ומכשיר הואקום כבר הוכנס לחדר. לאחר שהגיעו למסקנה שזו הברירה היחידה התחילו את הואקום. 2 נסיונות עם המכשיר הרגיל לא הצליחו , משהו היה לא תקין במכשיר עוד לפני שהפעילו אותו ובסוף השתמשו עם ואקום קטן. זה היה מלחיץ. החזקתי לך את היד וחיבקתי את אמא שלך. שמחתי שהם נתנו לנו להשאר שם אתך. דקה נוספת והסנובית הקטנה שלך סוף סוף יצאה – עם האף למעלה כמובן וחבל טבור מלופף סביבה. תוך מספר שניות היא בכתה, וגם אמא שלך ואני… את? אחרי 48 שעות של עירנות, כאב, תשישות ומה לא, נראית פתאום מלאת אנרגיה, חיונית, ומאושרת, כאילו לא עבר עליך כל כך הרבה… אמא יפיפייה לתינוקת יפיפייה…

בשיחה שנהלנו עם בעלך אחרי הלידה הבנו שהוא כנראה יצליח לצאת בטיסה ביום למחרת…

גל יקירתי
בשיחות שלנו לפני הלידה אמרת שאת רוצה לידה טבעית, והבטחנו שנעשה את המירב, אבל נשאר פתוחות לכל האפשרויות. מנסיוני כדולה אני יכולה לספר לך שהלידה שלך התקדמה באיטיות משמעותית מאד, ושעשית מעל ומעבר … בסופו של דבר עשית הכל על מנת לדאוג לבריאות התינוקת שלך, והיא אכן נולדה שלמה בריאה ויפיפייה. היה לי חשוב מאד להיות שם עבורך ועבור אמא שלך, וגם עבור בעלך שהיה רחוק אבל ידע שאת בידיים טובות…

אוהבת
רוית