לאחר כמה ימי תיסכול שבהם היו צירים לא יעילים, לחץ מהרופאים לזירוז (בגלל סכרת קלה), ניסיונות לזירוז טבעי, נולד הנסיך שלנו בשבוע 40+4 ביום חמישי, בשעה 8:15, בתאריך היפה 15.10.15.

ביום רביעי בערב תכננתי שבחמישי אבקש זירוז מאחר ובאמת שום דבר לא התקדם לכיוון, אומנם היו התקשויות בטן ומעט כאבי גב תחתון, אך שום דבר לא היה באמת אפקטיבי. בערב הייתי במצב רוח טוב ואמרתי לעצמי שכדאי לי לנסות ביתר ריכוז את הדימיון המודרך יחד עם עיסוי פטמות. אז אחרי שהקטן שלי נכנס לישון, נכנסתי להתקלח בכיף, עצמתי עיניים ודמיינתי את התהליך. עשיתי תוך כדי את העיסוי. אחרי כחצי שעה יצאתי מחוזקת מהמקלחת ואמרתי לעצמי שמה שיהיה יהיה גם אם נצטרך זירוז. חצי שעה אחר כך ב21:00 בערב החלו צירים סדירים כל 5 דקות – פלא! מנעתי מעצמי התלהבות יתרה ותזמנתי עם האפליקציה – כל 5 דקות על השעון ציר במשך שעה. הודעתי לחמותי שתכין תיק כי הולכים הפעם ללדת באמת. דיברתי עם הדולה שתתכונן והיא חיכתה עדיין שכל ציר יהיה ארוך יותר (היה 25 שניות בלבד ולא כאב מידי).
בשעה 22:30 כבר היו צירים יפים שעוצמתם עלתה, הם התארכו וכבר הפכו להיות כל 4 דקות. הדולה כבר הייתה אצלינו בבית ותירגלנו תנוחות עד 24:00 – אז יצאנו לבית החולים כי הצירים נהיו חזקים ותכופים יותר (3-4 דקות כל ציר וכ40 שניות אורך).
קיוויתי לבשורות טובות מהרופא על פתיחה משמעותית. נכנסנו לבדיקה וקצת התבאסתי לשמוע שאני רק בפתיחה 2.. עם זאת, הדולה הרגיעה שהכל עכשיו יתקדם מהר, בכל זאת לידה שניה. ב3 שוב בדיקת רופא- פתיחה 2.5.. שלף את ״האפשרויות העומדות לפנינו״ (בכל זאת תפסתי שם מיטה מיותרת במיון יולדות ..) שזה או לעשות סטריפינג או ללכת לזירוז. הלכתי על סטריפינג. כןאב, אבל לא נורא.. בנתיים עשינו הליכות, נענועי אגן, מקלחות, ומכשיר האיזי טנס שהיה עלי- גאוני! מאוד עוזר להעביר צירים שבנתיים נהיו חזקים וארוכים (50 שניות עד דקה), כל 2 דקות. החלפנו תנוחות כל הזמן, קיבלתי מהדולה כמה כדורי מציצה הומאופטיים ועיסויי גב מפנקים. מפה לשם הגענו לשעה 5 בבוקר וסוף סוף פתיחה 4, מה שאומר חדר לידה. חדר הלידה הטבעי לא היה פנוי וכבר במקלחת החלטתי שבכל מקרה אני כן הולכת לקחת אפידורל, בכל זאת 7 שעות עם צירים, כבר הייתי די מותשת מהתהליך. לא פשוט בכלל! הייתי בטוחה שילך הרבה יותר מהר..

כשהגענו לחדר לידה הצירים היו מאוד מאוד כואבים ותכופים, לא יכולתי יותר לעמוד בזה וביקשתי אפידורל במהירות האפשרית (פתיחה הייתה 5). ״המרדימה תגיע מיד״ הפך ל״אין כרגע מרדימה כי היא בהחייאה (מה??) קוראים למרדימה השניה״. שעה !! שעה!! לקח עד שהגיעה- כבר צרחתי בשלבים האלה. לא תקשרתי יותר עם אף אחד והייתי מרוכזת רק בלנשום ולצרוח לאפידורל בין הצירים הכואבים. סוף סוף הגיעה המרדימה, עשתה את ההליך ותוך כדי חווייתי צירים שבהם לא יכולתי לזוז אלא רק לנשום. הדולה עזרה לי להעביר את זה., חיכיתי לרגע הקסם שבו אוכל סוף סוף לנוח, לנשום ולהכין עצמי לשלב האחרון במסע. הרגע הזה לא הגיע לצערי. את הצירים המשכתי להרגיש, בעיקר בצד אחד של הגוף. קראנו למרדימה והיא אמרה שלפעמים זה קורה וזה לא עובד בצד אחד.. היא ניסתה לשחק עם הצינורית ונתנה עוד חומר. המשכתי להרגיש את הצירים והם התעצמו עוד ועוד. הרגשתי כבר לחיצות (לקראת 7 בבוקר). ראיתי שאני היום כנראה כבר לא אנוח ולחלום המנוחה על אפידורל הלך והתרחק. שוב צרחתי שיקראו למרדימה. לא ויתרתי..

בנתיים המיילדת קלטה שאני כבר ממש דוחפת וגם אני הרגשתי שהוא יורד למטה. היא חייכה ואמרה ״בשורות טובות אנחנו בפתיחה 8״. ברגעי שבירה שוב חזר לי החיוך. ידעתי שמפה אנחנו כבר לקראת סוף התהליך. המרדימה הגיעה, היינו כבר בפתיחה מלאה (אחרי 10 דקות בערך). כולם התחילו להמר על שעת יציאה. אמרתי לעצמי יאללה כמה דחיפות והוא בחוץ.. אבל, מה לעשות שאני הבאתי לעולם ילדים עקשנים 🙂 והוא לא ממש זרם עם מה שכתוב על לידות שניות שהן מהירות (בכל זאת כבר היינו 10 שעות בלידה..). המיילדת והדולה אמרו שחד משמעית, הוא לא התברג כל כך טוב כי הפנים כלפי מעלה וצריך לעזור לו. עברנו לתנוחת 6 ודחפתי בכל ציר. כן רמת הכאב פה הייתה משהו שאין לתאר. חוויה חוץ גופנית אני אומרת .. דמיינתי שאני על צוק ותיכף מגיעה לפסגה. המון דימיון מודרך, דמיינתי איך הוא מתברג, איך אני עוזרת לו וכו׳ – אני מאמינה שזה נתן לי המון כוחות להמשיך. כבר הרגשתי שהוא יורד עוד ועוד. עברנו לתנוחת שכיבה עם ברכיים אלי ודחפתי בכל הכוח כלפי מטה. כבר ראו ראש אבל עדיין התקשה להתקדם. רופאים נכנסו לבדוק מה קורה והתחלתי לחשוש שמא הולכים לוואקום.

המיילדת שיש לציין- המדהימה – הייתה נחרצת שנצליח בלי עזרים. כמה לחיצות והראש כבר היה בחוץ, עוד לחיצות וסוף סוף הונח על חזי הפלא הקטן הזה. אכן יצא באופן שחסם אותו- יד על הראש וחבל טבור היה כרוך סביבו- לא אופטימלי להתקדמות לידה ולכן גם הסיבה שהלידה התארכה- 11 שעות ללידה שניה זה לא החוויה המתקנת לה ציפיתי 🙂 אבל! ויש אבל גדול- זכיתי ללידה טבעית, פעילה עם הדולה היוצאת דופן שלי שבזכותה גיליתי שיש בי כוחות שלא ידעתי על קיומם, בזכות בעלי היקר שהיה נמר והיה שונה לגמרי מהלידה הראשונה בה היה לחוץ והססן, הוא נתן לי כוחות שאין לתאר. יצאתי מהלידה ללא תפרים ועם מתנה גדולה מכולם- תינוק בריא ויפה (אני לא אובייקטיבית חחח).
הייתה חוויה של החיים!!