ירדן נולדה ב 03.05.04 בשעה 00:26 בביה"ח ליס – איכילוב.

היא נולדה בשבוע 41+1, עובדה מאד מפתיעה לנוכח העובדה שסבלתי מצירים וצרצורים יותר מחודשיים קודם לכן וכל הזמן הייתי בטוחה ש"הנה היום אני יולדת"…

באותו בוקר הלכתי למעקב מוניטור בקופ"ח. מאחר וכבר החלטתי שאם הלידה לא תקרה עד אותו יום, אאלץ לנקוט בצעדים דרסטיים ולנסות אמצעי זירוז טבעיים כמו טיפול שיאצו או רפלקסולוגיה, החלטתי לנסות את מזלי ולעשות עיסוי פטמות. בשל העיסוי (או שלא) המוניטור הראה, לראשונה עד כה, צירים של ממש,אבל לא סדירים…

הרופא שלי, אחרי שראה את המוניטור, אפילו לא בדק אותי ושחרר אותי עם הפניה למעקב הריון עודף בביה"ח החל מיום המחרת…

מיואשת למדי התקשרתי לשרון ניב – דולה וחברה שלי מקורס הדולות שלוותה אותי לקראת ההריון ובלידה. למרות היאוש שלי, היא היתה אופטימית ואפילו לא היתה בטוחה שכדאי לה להרחיק עד ירושלים מרוב שחשה שזה מתקרב….

אמא שלי אספה אותי וקפצנו לסופר, שם חשתי פתאום שמשהו משתחרר שם למטה. רצתי לשרותים רק כדי להתבלבל עוד יותר… כנראה שזו היתה התחלה של ירידת מים, אבל מאד מועטה. החלטתי להמתין ולראות מה קורה תוך שימת לב לתנועות של הנסיכה, ולכך שלא יעלה לי החום.

הלכתי הביתה, וישנתי צהריים. אחה"צ, אמא שלי הביאה את יובל מהגן והלכתי איתה לגן השעשועים… בינתיים ההתכווצויות של הבטן, שהגדרתי עד אז כצירים, התחילו להיות הרבה יותר כואבות… כשניסיתי למדוד את הטווח בין אחת לשניה הגעתי לסביבות ה 10 דקות, אבל המשכתי לשחק עם יובלי בגן השעשועים ואפילו להרים אותה על הידיים. שתי אמהות שישבו שם אפילו טרחו להגיד לי ש"הבטן עוד גבוהה" (כבר אמרתי שבהריון הבא אני הורגת כל מי שמעיז להגיד לי את המשפט הזה?? ;-))

מאחר ותכננו לצאת ל"ג'ויה" (אוי היאוש…) , לקראת 19:00 הלכתי עם יובל הביתה וארגנתי עבורה תיק כדי שתישן אצל הורי. עד שהגענו להורי הצירים כבר התחזקו ובאו כל 5 דקות… התמודדתי איתם ממש יפה בעמידה ותנועה, אבל אחרי זמן מה כבר היה ברור שזה באמת זה.

אחרי 20:00 יואב עדיין היה בדרך, והצירים כבר היו כל 4 דקות. התקשרתי לזרז אותו ולהכין את שרון ועליתי לעשות מקלחת. כשיצאתי מהמקלחת הוא כבר היה שם. נפרדתי מיובלי עם דמעות בעיניים ויצאנו לדרך… בדרך כבר היה ממש לא קל לסבול את הצירים שעדיין באו כל 4 דקות כמו שעון.

ב21:40 הגענו למיון יולדות שם נתקבלנו מיד על ידי מילדת בשם דפנה. בזמן שהיא שאלה את כל הפרטים ובדקה חום, לחץ דם וכו' המשכתי להתמודד עם הצירים בהצלחה רבה בעמידה וסיבובי אגן.

אחרי בדיקה, שהראתה שאנחנו בפתיחה של 4 ס"מ, התחברנו למוניטור.

זמן לא רב אחר כך, הסתבר לי שהפנטזיות שלי ללידה בחדר הטבעי, שהיו גם הסיבה העקרית להחלטה שלי ללדת בליס, לא עומדות להתגשם: המוניטור של דופק העוברונת לא היה סדיר ו"עם דופק כזה לא מעלים לחדר הטבעי" … בינתיים המשכנו במוניטור כדי לראות אם זה יתייצב… בזמן השכיבה היה לי הרבה יותר קשה להתמודד עם הצירים שהלכו ונהיו כואבים יותר עם הזמן ולכן בקשתי לרדת לשרותים. ירדתי לשרותים בדיוק לקראת החלפת המשמרת ב23:00 . מיון היולדות היה לפתע מאד עמוס ולכן לא חברו אותי בחזרה למוניטור. שרון הדולה הגיעה בינתיים ועזרה לי מאד בעצם זה שהחזיקה אותי בזמן הצירים ועיסתה לי את הגב. בינתיים הגיעה למיטה לידי (יש רק וילונות בין המיטות במיון היולדות) מישהי שלא הפסיקה לצרוח ומשכה המון תשומת לב עד שהעלו אותה מהר מאד לחדר לידה. בזמן הזה הרגשתי פתאום כאילו נפרץ אצלי איזה סכר וספלאש- נחל שטף לי את הרגליים… זו היתה תחושה מדהימה ופשוט התחלתי לצחוק… הכאבים, ממש תוך שניות התחזקו והפכו לכמעט כאב שלא עובר… המיילדת שהיתה שם, ממש לא שמה לב והיה לי מזל ששרון היתה איתנו: היא שמה לב למה שעובר עלי ובקשה מהמיילדת לבדוק אותי כי אני בלידה… אחרי שהפגינה זלזול קל (כי אם אני לא צורחת אני בטח לא מתקדמת) הואילה בטובה לבדוק והופתעה לגלות פתיחה של 7 ס"מ…

היא קראה לסניטר על מנת להעלות אותי לחדר לידה ואני החלטתי לגשת שוב לשרותים. בשרותים הרגשתי פתאום צורך לעשות קקי.

מזל שלמדתי ושיש לי את הידע כי אחרת הייתי מתחילה ללחוץ שם. קראתי מהר לשרון שהובילה אותי מהר בחזרה למיון. בקיצור, השעה 24:00, הסניטר מגיע, ואני על האלונקה- עם צירי לחץ…

הגענו לחדר הלידה. קרולין, המיילדת המקסימה, הציגה את עצמה, ואני בלי גינונים מיותרים הכרזתי שאני חייבת ללחוץ. רק המעבר למיטה היה כרוך בשלב זה בכאב נורא. קרולין בדקה ואשרה את תחושתי "יאללה, ללחוץ"…

לא האמנתי שככה שפר עלי מזלי,והתחלנו ללחוץ… יואב מצד אחד, שרון מצד שני, מחזקת אותי וגם מזמרת תהילים (לא מזיק;-)) וקרולין מולי. לא אשקר ואומר שלא כאב. כאב… צרחתי ובשלב מסוים גם בקשתי הביתה… גם שאלתי אם עוד אפשר לקחת אפידורל אבל זה באמת היה בצחוק כי למרות הכאב היה לי ברור שאני ממש בסוף ושזה אוטוטו נגמר. ברגעי המשבר שרון הניחה לי רטיות קרות על המצח והעיניים וכך עזרה לי להתנתק מהכל.

תוך 10 לחיצות, פחות או יותר, עם חתך פצפון שלא היתה לה ברירה אלא לעשות כי התחלתי להקרע (לא הרגשתי כשהיא בצעה את החתך) ירדן הואילה סופסוף בטובה לצאת… 3.880ק"ג של אושר צרוף, מתיקות טהורה שתוך שניות נדבקה לי לשד וינקה כמו גדולה ותוך שניות הרגשתי כאילו לא ילדתי לפני שניה. הייתי מלאת שמחה, אנרגיה וכוחות… ירדן בלתה אתנו בחדר כמעט 3 שעות לפני שלקחו אותה לתינוקיה לבדיקות, ואני תוך שעה כבר ירדתי מהמיטה לשרותים…

זו היתה חוויה מדהימה, ולמרות שלא היתה בחדר הטבעי ולא בדיוק כמו שרציתי, אני חותמת על עוד לידה בדיוק כזו ומאחלת כמותה לכל אישה…

זהו, מעכשיו אנחנו הורים לשתיים. ממש משפחה…