סיפור הלידה הראשונה שלנו מתחיל ב… יום שבו גילינו שאנחנו בהריון.

תאריך הלידה המשוער היה 23.03 והחלטתי שהתאריך פשוט לא מתאים לי. רציתי שיובל (שאז כמובן עוד לא ידענו איך קוראים לה) תיוולד ב 15.03 – יום ההולדת של סבא שלי ז"ל ושל חמתי (שתחיה).

לכן, לקראת סוף הריון שעבר עלי ממש בקלות יחסית, ממש לא התפלאתי כשבערך בשבוע ה- 37, התחילו לי התכווצויות בבטן התחתונה שלאחר בירורים עם בנות הפורום ועם אחרות הגדרנו אותן כצירים – או צירונים…אותן התכווצויות, לא ממש כואבות אבל מ-א-ד מציקות נמשכו ונמשכו, כשאני – אופטימית כהרגלי – בטוחה כל הזמן שהנה היום אני יולדת…

אחרי שבוע בערך, כשזה כבר התחיל להימאס, הלכתי לרופא שלי שביצע בדיקה ואמר שיש לי פתיחה של 2 ס"מ ושלח אותי למוניטור. במוניטור נראו, כמובן, רק "צירונים" ונשלחתי אחר כבוד הביתה. הרופא אמר שזה עניין של ימים, אבל בבדיקה אחרי 6 ימים הפתיחה גדלה רק ב1/2 ס"מ ונראו צירים בערך כל 10 דקות.

הרופא אמר זה אוטוטו ושאם אני לא יולדת עד יום ראשון שאחזור אליו. נשארתי אופטימית. בסוף השבוע, 5 ימים אחר כך, החלו סוף סוף הצירים להתחזק עד שבמוצ"ש, לאחר שהם החלו להכאיב באמת ולהגיע כל 5 דקות יצאתי מהמיטה והודעתי לבעלי היקר – שישב בסלון: יאללה! הולכים…

הדרך מהבית שלנו לביה"ח בילינסון אורכת כ 15 דקות. לקראת ההגעה לשם, נעלמו הצירים כמעט לחלוטין אבל החלטנו שאם כבר אז כבר…סוף סוף הגענו למיון יולדות בסביבות 23:00 מוצ"ש. יואב ניסה להצחיק את הרופאה ואמר ש"אנחנו יכולים לנסות" ללדת (לא הלך כל- כך…) ואני שקשקתי מפחד עד כדי כך שלחץ הדם שלי, שנמוך מאד בדר"כ, הרקיע שחקים…

לאחר שהמוניטור כן הראה כמה צירים, והעוברית נראתה שקטה מדי, עשו לי אולטרה סאונד שהראה שמצבה תקין לחלוטין. הרופא הודיע לי לאחר בדיקה שיש לי פתיחה של שנים וחצי ס"מ (מה חדש?!) ושהלידה תהיה היום, אבל קודם כל, שאואיל בטובי להסתובב במשך שעתיים ואז לחזור.

לאחר שעתיים של סיבובים ברחבי פ"ת (קפצנו גם לאכול ג'חנון…) חזרנו ונאלצנו להמתין שעתיים נוספות עד שהרופאים יצאו מלידה מסובכת .

בחמש בבוקר הרופא שבדק אותי אמר שהפתיחה התקדמה ל4 ס"מ ונכנסנו לחדר לידה. אחרי הפרוצדורות (מקלחת, חוקן, שיחה עם המיילדת) נשארנו בחדר לנוח. בסביבות 12:00, לאחר שהבדיקות לא הראו כל התקדמות, שוחררתי מהמוניטור והרשו לי להסתובב ולאכול. במקביל שלחו אותי לאולטרה-סאונד להערכת משקל כי העובר היה נראה גדול למדי.

כשחזרתי מהבדיקה לא הספקתי לסיים יותר מכמה ביסים מהלחמניה שקניתי, והמוניטור אליו חוברתי התחיל להראות התגברות משמעותית בצירים. אחרי כשעה נוספת החליט הרופא לבצע פקיעת מי שפיר והסכמתי לקחת אפידורל.

מרגע שהאפידורל החל לפעול פסקו הכאבים לחלוטין ובמקומם החל גירוד עצבני וקור. בערך בזמן הזה הגיעה גם אמא שלי, ועד היום אני לא מבינה איך, אבל נתנו גם לה להכנס לחדר הלידה.

לאחר שכיסו אותי בערך בארבע שמיכות, והגירוד נרגע כל מה שנשאר היה לעשות זה לחכות ולכן במשך כמה שעות נמנמנו אני ויואב (אני במיטה והוא בכורסא) כשהוא מחזיק לי את היד…

בינתיים התחלפה המיילדת ומיילדת מס' 3 – יפה – הגיעה. מדי כמה זמן היא בדקה את המוניטור, אמרה שמצב העוברית נפלא, והלכה.

בסביבות 18:00, אחרי שכל העולם ואשתו כבר שגעו אותי בנייד או באו לבקר, התחילו להגיע צירי הלחץ. בדיקה שביצעה יפה אישרה את תחושותי – הפתיחה התקדמה ל 8 ס"מ וזה הגיוני שאני מתחילה לחוש בכאב. המרדים – רופא מקסים –בא בערך בשלב זה שוב והזכיר לי שלמרות שהאפידורל מטפטף באופן קבוע, אם כואב לי מאד אני יכולה ללחוץ על הכפתור כדי לקבל תוספת.

בשלב הזה התחיל להתערפל לי גורם הזמן אז תסלחו לי על חוסר הדיוק…לקראת 20:00 הכאב הפסיק להיות נסבל והתחלתי לקטר. יפה, או בגלל שממש ריחמה עלי, או סתם בגלל שחדרי הלידה לא היו מלאים מדי, באה והתחילה לסייע לי לקראת הלחיצות. אמא שלי עמדה מצד אחד, יואב מצד שני, יפה מולי ו…. כלום.

בשלב מסוים יפה איימה להביא את המכשירים (בצחוק) אבל אפילו זה לא עזר לי ללחוץ יותר חזק. אחרי כשעה ראיתי שאמא שלי ויואב מתחילים להלחץ… אמא שלי ניסתה להמריץ אותי והסבירה שיפה כבר מתחילה להיות מודאגת כי הלחיצות שלי לא אפקטיביות. גם הצרחות שהרשיתי עצמי להוציא מהגרון (למרות שלפני כן טענתי שאני בחיים לא אצרח…) לא עזרו ובשלב מסויים כבר ביקשתי שיוציאו אותה –לא משנה איך…

כנראה שצרחתי ממש חזק כי בשלב הזה הגיעה לעזר מוריה – מיילדת נוספת, וגם המרדים בא להזכיר לי שאני יכולה ללחוץ שוב על הכפתור… מוריה עלתה על המיטה ובעזרת הברך ניסתה לסייע לי לדחוף, אבל…שום דבר…זה נמשך ונמשך, כשבשלב זה, להזכירכם, עומדים מסביבי 4 אנשים ומעודדים וצועקים ואני רק רוצה לשתות, להתקלח והביתה…

כשהראש של יובל התחיל לצאת ונתקע בפתח במשך כ 20 דקות, כבר אפשר היה לראות את הלחץ על הפנים של כולם וליפה לא היתה ברירה אלא לבצע חתך קטן ואחר כך להגדיל אותו עוד קצת.

"רוית, רואים את הראש שלה!" יואב אמר לי, וביקשו ממני לשלוח את היד ולהרגיש אותו… כשליטפתי לה את השערות התחלתי להבין שזה ממש מגיע והחלטתי לאסוף את כוחותי האחרונים ולהתאמץ יותר. גם הרופא הגיע וכולם ביחד (5 אנשים!!!) עזרו לי ללחוץ עד שסוף סוף הראש הקטן שלה הצליח לצאת…

זה לקח פחות משניה שבה יפה סובבה אותה, הרימה אותה החוצה בתנופה והניחה עלי את הדבר הכי מדהים שראיתי והרגשתי בחיים שלי… בכי ואנחות שמחה התערבבו זה בזה (שלי, של אמא שלי, של יואב ואפילו של המיילדת) , וישר ניסיתי למשוך אותה אלי, למעלה…

אחרי שחתכו את חבל התבור יכולתי סוף סוף לחבק אותה אלי, ולמרות שהיא היתה רטובה ופחדתי שהיא תחליק לי , זו היתה ההרגשה הכי נכונה ואמיתית בעולם. ברגע שהרגשנו אחת את השניה יובל הפסיקה לבכות ונרדמה עלי, כאילו הבינה מייד שהיא נמצאת במקום הכי בטוח ואוהב בעולם.

זאת היתה, פשוטו כמשמעו, ממש אהבה ממבט ראשון.