הייתי בת 25. בהריון רצוי מאד.

פינטזתי על להיות אמא.

לא היה שום דבר שנראה לי חשוב יותר באותו זמן.

כשאני חושבת לאחור על השנים האלה, אני מבינה כמה הייתי ילדה קטנה ומפוחדת.

לאורך ההריון הובילה אותי מחשבה אחת ויחידה – שיוציאו אותה ממני בריאה ושלמה.

הפחד – מהכאב, מאיבוד השליטה, מהאפשרות שחלילה יקרה משהו, ליווה אותי בעוצמה ושיתק אותי.

בפורום הריון ולידה של YNET, בו ביליתי שעות נוספות לכל אורך ההריון, דיברו על הכל אז.

הרגשתי שאין יותר מדי מה ללמד אותי –  בדיוק כמו בתיכון ובאוניברסיטה, שיננתי היטב את כל המושגים והייתי בטוחה שההצלחה בדרך.

גם בן הזוג שלי היה בטוחה שאין יותר מדי מה לחדש, כי הרי כולן יולדות…

יהודית שפמן, דולה אהובה, ניסתה לעורר בי את תחושת האחריות – כלפי הגוף שלי, כלפי העוברית שלי וכלפי הלידה שלי. אני לא בטוחה כמה זה ממש עזר בשלב ההוא.

ב16.3.2002 הגעתי למיון יולדות בבילינסון מלאה בהתרגשות והתמסרות – יאללה, תוציאו אותה.

הרופא שקיבל אותי אמר לי שהוא עוזר לי, ועשה לי סטריפינג.

ראיתי כוכבים ואמרתי תודה – הרי לא מסרבים לעזרה.

שלחו אותנו להסתובב כי הפתיחה עוד קטנה. אז יצאנו ואכלנו ג'חנון, כאילו אנחנו אחרי בילוי באיזו מסיבה.

חזרנו. חיכינו.

שמעתי נשים צועקות ולא הבנתי אם אני צריכה להבהל או להתעצבן כי הן מגזימות.

חיכינו עוד.

הפתיחה לא ממש גדלה משמעותית אבל יאללה נו את כבר פה ומתה ללדת…

חדר לידה.

יש צירים כנראה אבל לא ממש כואב לי. אני על המיטה, מחוברת למוניטור, סוג של קמפינג זוגי בהמתנה.

לא מתקדם כלום. אולי העוברית גדולה מדי?  אולטראסאונד שולל את האפשרות. בינתיים התנועתיות בין החדרים מעוררת יותר צירים. אולי סוף סוף משהו קורה.

כנראה שלא מספיק כי המיילדת המאד נעימה מציעה פקיעת מים.

אה רגע, ניתן לך אפידורל לפני זה – שלא יכאב.

באמת שלא כאב כל כך אבל אם המיילדת הנחמדה אומרת….

יש אפידורל.

פוקעים את המים בפתיחה קטנה מאד יחסית.

אני מרחפת שם מחוץ  לגוף שלי. ישנה בין בדיקה וגינלית אחת לשניה.  עושה מה שאומרים לי כמו הילדה טובה שאני.

מנוהלת ומודה על זה.

בשלב מסוים מגיע איום על וואקום, נדמה לי שהמכשיר גם נכנס לחדר.

את זה אני יודעת שאני לא רוצה.

האמא שבי מתעוררת. עכשיו אני עומדת על שלי. אוספת כוחות, לוחצת ומרעידה בצרחות את בית החולים.

היא בחוץ והכל נעלם.

העיקר שהוציאו אותה בריאה ושלמה.

האמנם?

לעוד פוסטים ביומנה של  דולה

הכנה ללידה

חולמת להרגיש מוגנת בלידה שלך?
מלאי שאלון התאמת דולה וניצור איתך קשר

The post למה לא התכוננתי כמו שצריך ללידה הראשונה? appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

במחלקה, בעודה ממתינה להשראת לידה, הצירים התחילו לשטוף אותה.
גלים גלים של כאב בעוד ההורמונים ממלאים אותה באהבה…בן זוגה עוטף אותה, והלידה מתקדמת.
כשהצטרפתי אליהם בחדר לידה ראיתי תהליך נפלא של לידה טבעית.
בן זוג מעסה ועוטף… המון אהבה באוויר, וצירים שלא מרפים… באים והולכים ושוב באים… מתכון בדוק ללידה נפלאה.

בלידה, כמו בלידה, אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה.

וכך היה הפעם.
משהו לא התקדם, לא עבד… אחרי שעות ללא התקדמות בהן ניסינו את כל הכלים האפשריים היא החליטה – אפידורל.
היא הייתה שלמה לחלוטין עם ההחלטה. המרדים הגיע. הוציא את כולם מהחדר.
מבחוץ שמענו אותו צועק עליה ונוזף בה. התכווצתי בשבילה. כשנכנסנו היא כמעט בכתה…
קיווינו שהאפידורל יעבוד כמו תרופת קסם – יעזור לה להרפות, וללידה להתקדם. אבל גם זה לא עזר…

השעות חלפו. הלידה לא התקדמה. תנועתיות, דמיון מודרך, ואמצעים רפואיים שונים לא עזרו.
כשהגיע הרגע להחליט על ניתוח קיסרי היא ידעה שעשתה הכל.
ביקשנו שבהתאם למגוון האפשרויות שבית היולדות מבטיח לאפשר, יאפשרו לפחות לבעלה להיכנס לחדר הניתוח, אבל המרדים לא הסכים. בכל זאת, ליווינו אותה לחדר הניתוח די רגועים… בידיעה ברורה שבאמת ניסינו הכל על מנת להבטיח חוויית לידה טובה.

הוא נולד בריא ושלם, בלי הסבר ברור למה הוא החליט להיות "יוצא דופן".
רק כשחלפו ימים ושבועות, בעודי יושבת מול אשה בריאה ומאוששת, עם תינוק שבע ומקסים, הבנתי עד כמה החוויה שלה לא הייתה טובה…

היא עשתה הכל על מנת להבטיח חוויית לידה טובה, ריפדה את עצמה היטב, אבל נפלה בדיוק במקום בו לא הייתה לה שליטה… המרדים. במהלך האפידורל, הוא נזף וצעק. במהלך הניתוח הוא היה פשוט אלים.
במקום להרגיע ולעטוף אותה הוא זלזל בכאב שלה , בפחד שלה, השפיל אותה… ופגע בה…

איש אחד. איש אחד לא נעים. איש אחד לא נחמד.
ייתכן אפילו שהוא איש נחמד שסתם היה עייף או בלי מצב רוח, הצליח במילים, בסגנון דיבור לא נעים, להרוס חווייה שלמה.

היא לא נתנה לזה להרוס אותה. היא אמא מאושרת לתינוק יפיפה בן חודשיים.
היא אפילו החליטה לא להתלונן, כי הכל באמת נפלא, אפילו שהיתה לה חוויית לידה טובה פחות ממה שציפתה.
היא פשוט שמחה במה שזכתה לקבל.

אז למה אני יושבת וכותבת את כל זה?

כי אני כועסת ועצובה.
אני כועסת על העובדה שמספיק שאיש אחד יקום על צד שמאל או יריב עם אשתו בבוקר כדי להרוס את החוויה לאשה יקרה.
אני עצובה על כך שבתי היולדות יעשו מאמץ למנוע הרבה דברים בתהליך הלידה, אבל לא יתמיד יתאמצו למנוע התנהגות פוגעת של אנשי צוות, אפילו סתם מחוסר תשומת לב, והייתי רוצה שיתאמצו יותר. הרבה יותר.

חשוב לך לבחור בלידה?
כנסי למלא תוכנית לידה ויזואלית ונגישה שתוכלי לתת לצוות הרפואי

The post היא רצתה חוויית לידה טובה appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

עם כל משפחה שאני מלווה נוצר לי חיבור אחר, עם חלי ורפאל זו היתה אהבה ממבט ראשון… החלטתי, באישורם כמובן, לשתף אתכם את המכתב, שכתבה לי אביגיל, בת ארבעה וחצי חודשים:

הכל התחיל באוקטובר 2014, אמא ואבא היו באמצע קורס הכנה ללידה, אני הייתי כבר בשלבי התבשלות מתקדמים, הספקתי לקחת את אמא ואבא לחו"ל פעמיים, לחתן אותם, לשלוח את אבא למילואים בצוק איתן, בקיצור תמיד ידעתי שהריון איתי לא יהיה משעמם (גם הלידה אבל לזה נגיע עוד מעט …)
ואז הגיע שיעור תרגול על יבש, כרגיל- ראשון בערב, הלוקיישן – אמא אדמה, אווירה מרגיעה על חשבון הבית ואנשים טובים. הפעם במקום שרי, הגיעה להעביר את המפגש רוית. רוית הדריכה את כל החברה שם איך לנשום, איך לזוז, תנוחות ועניינים, אבא כמובן נכנס לזה חזק, אמא התאהבה בכדור פיזיו, ובין לבין התחיל להתבשל לשלושתינו רעיון, עד אותו ערב מי חשב להביא איתנו בתיק לידה דולה? אבל פתאום התחלנו לחשוב ש"רגע רגע, יש מצב לבשל פה משהו סוף הדרך!", בסוף המפגש סימנתי לאמא ואבא שיתפסו שיחה צפופה עם רוית, אבל אמא ואבא של לביא כבר תפסו אותה אז הלכנו הביתה בלי לדבר עם רוית.
3 ימים אחרי, רוית פרסמה סטטוס בפייסבוק ואמרתי לאמא "יאללה תעני לה שאת רוצה אותה איתך בלידה ומשם תזרמו", וכך היה ותוך כמה דקות הן כבר דיברו בטלפון. כשזה זה זה זה! תוך כמה דקות נסגר הסיפור ובאופן רשמי עוד לפני שהייתה פגישה רשמית בין אמא, אבא ורוית, הודענו אני ואמא שמצאנו ורוית היא הבן אדם.
רוית הזמינה את אמא ואבא לפגישת הכנה… כנראה שהקורס הכנה והפגישה עשו את שלהם ואמא ואבא הבינו שאני לא מתכוונת להישאר לנצח בפנים. אבל – יוסטון, יש לנו בעיה! – יש כאן אמא שהיא חולת שליטה!!!! ואימוש לא הייתה מוכנה לחשוב על שום צוות אחר שיילד אותה חוץ משרי ורוית, את רוית השגנו אבל מה עושים עם שרי!?!?!?!!? ניסיתי להסביר לאימוש שרוית תעזור בעניין ושתסמוך עלי שגם אני ברגע האמת אעשה את המקסימום כדי שזאת תהיה שרי (ואכן הוכחתי שברגע האמת אפשר לסמוך עלי שאני מקיימת הבטחות!!!!…)
רוית קלטה די מהר את אימוש והזמינה אותה לפגישה אישית אצלה בבית הסופר מפנק שמטרתה להרגיע ולשחרר פחדים לגבי הלידה, חבל שרוית לא דיברה איתי לפני, הייתי מסבירה לה שזה מקרה אבוד… חוץ מזה שכבר התחלתי לתכנן כניסה שאף אחד לא ישכח לעולם ומה אני אגיד, לאמא באמת היו את כל הסיבות בעולם לדאוג…
רוית ואמא הן סוג של אהבה ממבט ראשון, תכלס רציתי לסדר לאמא דולה ללידה אבל בסוף יצא שסידרתי לה הרבה מעבר! מזל שרוית כזאת מפנקת ומרגיעה כי לשכנע את אמא להירגע ולנוח לפני הלידה זה בערך כמו לנסות להשיג שלום עולמי… אז רוית לקחה את העניינים לידיים, דאגה לבדוק עם אימוש כל הזמן מה שלומה, להזכיר לה לעבוד פחות קשה, לישון טוב, לאכול טוב, מהר מאוד גם רוית הבינה שיש כאן עסק עם עקשנית ופשוט דאגה להאכיל אותה בעצמה! (אחלה אוכל!!!! מקווה שרוית תבוא לבשל לי כשאעבור למוצקים, כי אם אני אצטרך לסמוך על אמא ואבא, אני אמצא את עצמי אוכלת בארומה…)
רוית ואימוש כבר תיכננו בשבילי את הלידה המושלמת, איכשהו אימוש הלחוצת אפידורל וכל סם אפשרי שאפשר להביא ללידה, התהפכה והחליטה על טבעי, לידה במים במאיר, נרות, מוזיקה… אפשר לחשוב שהיא ואבוש רצו להביא לי אח בזמן הלידה, מה זה כל התוכניות הרומנטיות האלו? הלו???? אני כבר תיכננתי את הלידה שלי! אז אימוש ורוית קצת חיו בסרט, לא רציתי להרוס להן, הבנתי מרוית שעדיף לצאת כשהסערה תירגע קצת אז החלטתי להתחשב לפחות בזה, שלא יגידו שאני לא מתחשבת
כשאימוש עברה שבוע 38, ראיתי שהיא מתחילה לאבד את זה, למרות שרוית הסבירה לה שלא ניתן לשלוט על תאריך היציאה שלי ושיש כאן שיעור לא קטן בכל עניין הלהיות בשליטה כל הזמן, כי הנה משהו שלא ניתן לשלוט בו, מצד שני הרי אמרנו שסערה בחוץ וזה לא זמן טוב לצאת, זה לא לעניין לשגע אותי ככה, כן לצאת, לא לצאת… תחליטו!
וכך עבר עוד שבוע ועוד שבוע, ובינתיים אימוש באמת איבדה את זה לגמרי, פתאום עולה לי מדרגות בבניינים אחרים, מנסה כל מיני שיקויי פלא שרוית ממליצה לה עליהם, ועושה עוד כל מיני דברים הזויים, וגם אצל רוית הבנתי שהולך להיות מאתגר חבל על הזמן, כל היולדות של ינואר עוד לא ילדו, הבנתי שממש לחוצים שם בחוץ שאצא, אז החלטתי לזרום.
יום שבת בלילה, היום השני לצירים, נראה לי שאימוש מבינה סוף סוף שזה לא גזים כלואים, שאלו צירים!!!! היא מסמסת לרוית ורוית מאשרת שזה זה, ממליצה לאימוש לנוח בין הצירים, ומסבירה שיש עוד זמן. אני בינתיים נמצאת בהכנות אחרונות לקראת הכניסה שתכננתי לעצמי לעולם, אבוש כנראה גם מאבד את זה לגמרי כי הוא נכנס למסע נקיונות, בחיי שיש לי הורים לא בקו השפיות, וככה אימוש ואבוש מעבירים את יום ראשון, מתבדחים ביניהם שצירים זה סבבה ואין בעיה ללדת טבעי. חכו חכו מה עוד מחכה לכם…
יום ראשון אחה"צ, אבוש מדבר עם רוית ומספר לה שזה מתחיל כבר ממש לכאוב לאימוש ושתגיע, רוית מגיעה ממש מהר, מחבקת, מביאה לאימוש יין, שתשחרר כבר שליטה הגברת, אבל גם זה לא עוזר, עושה מסאז, צוחקת עם שניהם, שמים מוזיקה כיפית בחדר שינה, מעמעמים אורות, בחיי שזה היה מומנט רומנטי :-). 22:00 בלילה, רוית מסתמסת עם שרי ומספרת שמתקדמים ואימוש ממש בסדר. נראה שאני מתקדמת, אבל שיש עוד זמן, ואז רוית אומרת שהיא הולכת לשעתיים לנוח קצת ולחזור. נראה לך!?!??!?!?!?!!??!!? את לא עוזבת את אימוש!!!! אני אראה לך מה זה ללכת! אז התחלתי להתקדם ממש, מסתבר שהבהלתי אותן ושהכאבתי לאימוש יותר מדי, אבל היי, הכל לטובה, אימוש הרי רצתה את שרי, אז הייתי חייבת ליצור איזה מצב חירום שרוית תקרא לה… רוית קראה לשרי, תוך כמה דקות אימוש קיבלה את הצוות שביקשה לעצמה, גם נסיעה לבית חולים אירגנתי לאימוש הכי VIP שיש (באמבולנס). רוית היא לא רק דולה, חברה, אמא כשרוצים אמא והיא רחוקה, אלא גם נהגת שודים! היא נסעה ברכב של אימוש ואבוש והגיעה לפני האמבולנס למאיר, שם היא עזרה לקדם עניינים, לפתוח תיק לידה (או איך שקוראים לכל עניין הבירוקרטיה) כך שאימוש תיכנס ישר לחדר לידה וכל הזמן דאגה לדבר לאימוש בקול מרגיע ורך. במאיר דאגתי לרוית, אימוש ואבוש ללילה לבן ולעוד בונדינג במהלך שעות היום, חיכיתי ששרי תגיע למשמרת שלה. עד אז רוית ואבוש באמת היות צוות תומך מדהים לאימוש ואחד לשני. בזכותה אבוש יצא להתאורר מדי פעם, לאכול, לקחת אוויר ולחזור לאימוש ואלי בכוחות מחודשים. יום שני 12.1.15, 19:10 יצאתי, סוף סוף פגשתי פנים אל פנים את כולם, נראה שכולם היו די בהלם מהיציאה שאירגנתי לעצמי, אז אמרתי שלום, נעים להכיר, רוית התחילה לעשות לי פפראצי, ובזכותה יש לאבוש, אימוש ולי תמונות מהפגישה הראשונה שלנו

היום, כשאני כבר בת שבועיים וקצת, זו הזדמנות מעולה להזכיר לך רוית דרך הסיפור שלי, שאת ממש לא דולה, או רק דולה. תקראי שוב את שני העמודים האלו ותראי שהלידה עצמה זה בדיוק פסקה וכל המעבר שנתת זה הסיפור האמיתי וזה הרוב, וזה המאמץ הענקי שלך והלב הגדול שלך. שלא לדבר על אחרי הלידה, על האהבה אלי ואל אימוש, על הדאגה, החיבוקים החמים והתזכורות החשובות שנתת לאימוש להישאר קשובה לעצמה ובאמת באמת לנסות לנוח כבר!!!!:-)
תודה שהיית שם לפני, תוך כדי ואחרי, תודה שצילמת ותיעדת, שעודדת, תמכת והאמנת באימוש לאורך כל הדרך שהיא תצליח, תודה על הכנה יסודית ללידה ועל הכנה נפשית ופיזית. תודה על שכאבת מכל הלב ברגעים הכואבים, ששמחת מכל הלב ברגעים המשמחים ושדרשת לתת מקום ולהכיל את מה שצריך להכיל. תודה על שהיית שם גם כשלא היה ברור לאן זה הולך, תודה שעזרת ועשית כל מה שניתן כדי שזו תהיה לידה רגילה, תודה שדאגת להזכיר לאימוש שהיה קצת חריג ואין סיבה שהאחים שלי יחליטו לעשות לאימוש כניסה מיוחדת כמו שאני עשיתי :-), תודה שגרמת לאימוש תוך כמה ימים כבר לרצות להביא לי אחים ותודה ענקית על כך שקראת לשרי ברגע שבאמת היה צריך אותה, תודה שידעת לתת מקום כשצריך ולקחת מקום ומושכות לידיים שלך כשצריך, תודה על הרוך והסבלנות האינסופית, תודה על לילה לבן שלנצח ישאר הלילה של כולנו. את לנצח תהיי חלק מהמשפחה שלנו, חלק מהמסע הכי משמעותי שעברנו בחיינו. אנחנו מאוד אוהבים אותך!

The post הלידה של אביגיל appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

שישי בחצות.

אחרי יותר מיממה של ליווי טלפוני לאורך צירים לא סדירים אבל ארוכים וכואבים, מלווה בהמון מתח שלא אפשר לי לישון ולאגור כח, הגעתי אליהם הביתה.
שלוש שעות של נשימות, תנוחות, עיסויים, רעיונות ומילים מרגיעות לא הספיקו והחלטנו לצאת לבית היולדות,
בהבנה שיתכן שהתוכניות ללידה טבעית ישתנו.

עוד לא בלידה, אבל כאובה נורא.

מיילדת נעימה בקבלה מאפשרת מנוחה במיטה ואני שם אתם.
בבוקר היא מחליטה לשנות תוכניות, העיקר שלא יכאב. מתכוננים לאפידורל באמונה מלאה שהכאב שייעלם יסייע לה להרפות והלידה תתקדם. זה לא ממש קורה. גם כשהאפידורל עובד הלידה מתקדמת בעצלתיים. מנסים רפלקסולוגיה, נענועים, לטיפות, ארומתרפיה, הומאופטיה וצמחים.
האפידורל מפסיק לעבוד , מסדרים וחוזר חלילה. כל הזמן הכאב שם, אורב, וכבר המון שעות שהיא תקועה על המיטה.
משבר פיזי רודף משבר רגשי. "אני לא יכולה יותר " היא אומרת ואנחנו נפעמים מהעוצמה שלה. כמה אפשר להחזיק מעמד..?

שבת, 21:00 או אחרי, 5 ס"מ פתיחה.

אני לא מרגישה שאני יכולה לעזוב אותם. במקסימום יוצאת לשירותים לדקה או לנשום אוויר.
יצאתי מתישהו לרבע שעה לאכול סלט בארומה. אני מרגישה לא יעילה. כל מה שאני עושה לא עוזר לה להתקדם, לא עוזר לה להירגע…
אני ערה כבר יומיים אבל זו לא אופציה להפעיל גיבוי.
תלמידה שלי בקורס דולות באה לבקר ואני נהנית מהכוחות והרעננות שהיא מביאה אתה כמו אדם צמא במדבר.
בדיוק בזמן למשבר נוסף היא מצטרפת אלי לחדר הלידה (באישור היולדת כמובן. בן זוגה נרדם מותש על הספה).
"שמישהו יעשה כבר משהו" היא צועקת, ואני כל כך כל כך מזדהה… אני שם, אתה, לא כאובה אבל מותשת כמוה, מיואשת כמוה, לא מבינה מה קורה ולמה הלידה הזו לא קורית.

ובכל זאת אני שם בשבילה. אמפטית ומכילה ועדיין מעודדת, "אני בטוחה שהתקדמת" אני אומרת לה והיא מבקשת שלא אגרום לה לפתח סתם ציפיות.
אני רואה אותה דועכת מול עיני. עינוי סיני. בלי אוכל, בלי שינה, קצת שתייה. אבל צדקתי.
אחרי 23:00. התחלפה המשמרת והמיילדת החדשה מדווחת על 7 ס"מ. החליפו אפידורל. אולי סוף סוף נצליח לישון, להרפות ולהתקדם?
אחרי שאני מוצאת לה תנוחה נכונה למנוחה וגם להתקדמות והתברגות, וקצת נענועים, ואחרי שהם כבר ממש מבקשים אני מרשה לעצמי לנוח על הספה. נרדמת לחצי שעה. גם הם נחים.

הלידה מתקדמת טוב סופסוף ואני מרשה לעצמי להיות אופטימית.

אבל אז שוב תקלה באפידורל. היא עוברת ממצב של תשישות קיצונית לצעקות אסרטיביות. כבר אין ביניים. כבר אי אפשר יותר.
הלטיפות, העיסויים, החיבוקים והמילים שלנו כבר לא באמת משנים משהו, אבל אנחנו שם- כל הזמן אתה.
המיילדת מבינה את המצב ומאחר והמוניטור לא מדהים מתחילים בסביבות ארבע לפנות בוקר ללחוץ. יאללה תינוקת בואי.
כולנו מתפללים , כל אחד בשפה ובסגנון שלו. עובדים קשה.
אלוהימא יודעת מאיפה יש לה כח אבל היא לוחצת כמו לביאה.

בקושי מתקדם.

התסכול ענק. שעה וחצי אחרי כן היא מתחננת שיוציאו אותה כבר, שינתחו, ואני כל כך מבינה אותה וכל כך לא מבינה איך היא מוותרת רגע לפני הסוף .
המיילדת כבר מכירה משפטים כאלה אבל בסוף קוראת לרופא שמציע וואקום.
היא ממלמלת מילות כאב והלב שלי נשבר. אבל הנה היא בחוץ.

יום ראשון. עשרה לשש – בבוקר : תינוקת יפיפייה.

לדקות קצרות של אושר היא מונחת על אמא שלה, ואני מרגישה שאולי הכל היה שווה את זה…. אבל מהר מאד האווירה בחדר משתנה שוב. תפרים, דימום רציני, היא כאובה נורא ואני מנסה להתחנן אתה לפתרון אחר לשיכוך כאב במהלך התפירה.
הם לא מקשיבים והיא פשוט נאטמת… דועכת לתוך עצמה.
אני מחזיקה את ידה, מנסה לחזק, ודואגת… שמשהו שם ישבר.
"אני עומדת למות" היא אומרת לי, "אני לא אשרוד את זה"… לחיצה על מד לחץ הדם מגלה לי תוך שניות שהיא לא ממש טועה…
לחץ דם נמוך מאד. הצוות מתעורר ומטפל בה. אני יודעת שהיא בידיים טובות ובכל זאת דואגת נורא…
לא יכולה להראות לה ולאבא הטרי עד כמה אני מודאגת, עד כמה אני מרגישה קטנה וחסרת אונים.

הסוף של הסיפור הזה הוא סוף טוב – אמא בריאה ותינוקת בריאה.
בדיוק המטרה העליונה והמוצהרת של כל לידה.
בכל זאת יש לנו המון עבודה – לאמא הטרייה יש החלמה לא פשוטה לעשות, ולי – הבנה… שלא יכולתי לעשות כלום…
שלא יכולתי לעשות יותר ממה שעשיתי… שלא יכולתי לשנות את התסריט הזה… השיר הזה מתנגן לי בראש מאז…

חוששת מהלידה וזקוקה לתמיכה?
מלאי שאלון התאמת דולה ואנו נעזור לך למצוא את הדולה המתאימה עבורך

The post לא יכולתי לעשות כלום… עיבוד לידה מהצד של הדולה appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

אחת וחצי בלילה. היא התעוררה מציר ו… ירידת מים. בזמן שהם התארגנו ניסינו להבין אם יש צירים. מהר מאד זה היה ברור. הצירים מסתדרים מתחזקים ומתארכים. הם יצאו לחדר לידה וגם אני. בדרך דיברתי עם בני, היה לי ברור שהלידה הזו עומדת להתקדם מהר ואמרתי לו את זה.
כשהגעתי לחדר לידה היא כבר נבדקה. פתיחה של ארבעה ס"מ.. הראש של התינוק לוחץ היטב למטה.. כל מה שצריך כדי ללדת יפה. היא התמודדה מדהים עם הצירים. גל רדף גל וכל אחד מהם עוצמתי יותר מקודמו. כמעט ולא היו מרווחים בין ציר לציר. בכל ציר טל נשענה על בני או עלי ועיסינו לה את הגב. נשמנו אתה… השמענו קולות… כאבנו אתה…
מאחורי הוילונות הגיעו עוד ועוד נשים שנראו ונשמעו גם הן בלידה… טל התחילה לפקפק ביכולת שלה להמשיך ולהתמודד ואני ידעתי שכל מה שהיא זקוקה לו הוא מקלחת, אבל חדר לידה מפוצץ. אנחנו נכנסות יחד לשירותים. עם צירים כאלה הבושה נעלמת… וחוש הריח שלי גם ככה שואף לאפס. היא בקושי מצליחה לקום …רמת הכאב עולה, ההתמודדות קשה יותר עם כל רגע ובקושי יש רגע להחליף מילה או לנשום בין הצירים. השעה בערך 3 או 4 לפנות בוקר . אני מסתכלת לטל בעיניים ומבטיחה לה שלפני שהשחר עולה היא כבר תהיה אמא. אני יודעת שהצירים כואבים, כואבים מאד, אבל גם יודעת שהיא מתמודדת מדהים, שההורמונים אופפים אותה בדיוק כמו שצריך, שהיא הכי עטופה ואהובה שאפשר, שהיא יולדת… המיילדת ביקשה לבדוק אותה שוב, והיא הסכימה. אם התקדמה בטוח ימצאו לה חדר… אם לא? לא רציתי לחשוב על זה… 6-7 ס"מ. כן , זה היה די ברור…

קדימה, לחדר לידה. אנחנו עומדים במסדרון ומחכים שינקו את החדר. יש לה בחילה, לוחץ גבר למטה, ואני מקווה שיהיה לנו די זמן כדי שהיא תלד ברוגע. היא כבר בקושי מחזיקה את עצמה ישר. אנחנו מחבקים אותה , היא נשענת עלינו, מעסים, מסתכלים עליה בעיניים מלאות הערצה, משמיעים יחד קולות נמוכים. החדר נקי סופסוף ואנחנו נכנסות למקלחת. עם כל ציר אני מחזיקה לה את ברז המקלחת ומעסה לה את הגב… מחזיקה לה את הבטן.. כל מה שיכול לעזור… המים מקלים על הצירים, אבל החום שלהם בא והולך – מדי פעם קר מדי, מדי פעם רותח. הבגדים שלי רטובים לגמרי וגם הפן שעשיתי בבוקר כבר הרוס אבל כל עוד זה מקל עליה – זה ממש לא מפריע לי.
אנחנו יוצאות מהמקלחת אחרי חצי שעה. העוצמה התגברה והיא מתחילה להתייאש. אני מזכירה לה את שלב המעבר – שלב היאוש. היא עייפה אחרי זמן ארוך כל כך בלי שינה ועם ההורמונים שמערפלים אותה כל כך… היא עולה למיטה לנוח . היא שוכבת קצת על הגב ונושמת. אנחנו מעסים ומטלטלים אותה. היא מיואשת.. למה לא לקחתי אפידורל? אנחנו מסכמות שהיא תבקש מהמיילדת להבדק ואם הפתיחה לא תתקדם היא תוכל לבחור מה נכון לה. ברור לי שהיא התקדמה מאד ואני אומרת לה את זה. הבדיקה תואמת את דברי… תשעה וחצי ס"מ… למרות העייפות והתשישות אנחנו משכנעים את טל לעלות לעמידת שש על המיטה. היא עושה זאת ומתחילה להרגיש לחץ חזק… עוד כמה דקות ואנחנו קוראים למיילדת , שבקושי הספיקה להכיר את טל כי נכנסה ללידה… היא מגיעה וטל כבר לוחצת… דחף בלתי נשלט עוזר לה לכוון את התינוק שלה החוצה… היא שוכבת על צד והמיילדת מכריזה באושר שהראש ממש קרוב. היא שואלת את טל באיזו תנוחה נוח לה ללחוץ וטל בוחרת להשאר על הצד. בכל ציר בני מנשק ומעודד אותה, אני מחזיקה את הרגל והמיילדת הסבלנית רק מסתכלת , שופכת שמן, ומכוונת בעידוד – כמה שהיא מתקדמת נפלא…
מהמקום בו אני נמצאת אי אפשר שלא להסתכל ולראות איך עם כל ציר הראש של התינוק מתקרב ובא. טל לוחצת מדהים ולנו נותר רק לעודד… טיפה עוד טיפה … שורף… הראש כמעט בחוץ… המיילדת מנחה את טל לנשום נשימות קצרות ולא ללחוץ ו… לא משנה, הראש כבר בחוץ. רבע לשש בבוקר. עוד לחיצה קטנה ו…הם הורים.
בהתאם לפרוטוקול הנהוג בליס, התינוק החדש והריחני שוכב על אמא שלו.. עור לעור, בזמן שההורים שלו מתרגלים לתואר החדש שלהם… מסתכלים עליו, מריחים אותו… מתענגים על נוכחותו.. עוד קצת והיא כבר שוכבת על הצד, מניקה, אחרי שהמיילדת וידאה שאין צורך בתפרים…
מודיעים למשפחה. אמא שלה מתקשרת ומבקשת לדבר אתי, מברכת אותי. מאושרת ורגועה על כך שהבת שלה בידיים טובות. פתאום אני קולטת שאני רטובה. קר לי… אחרי שדאגתי להורים הטריים לשתיה, ורגע אחרי שהוא יוצא עם התינוק לתינוקיה והיא יוצאת למחלקה אני נפרדת מהם בחיבוק וחוזרת הביתה לישון… החופש הגדול התחיל. אמא דולה מאושרת…

חוששת מהלידה וזקוקה לתמיכה?
מלאי שאלון התאמת דולה ואנו נעזור לך למצוא את הדולה המתאימה עבורך

The post פשוט לידה טובה appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

הקדמה
הספור הזה מתחיל בקיץ 2006.מלחמת לבנון השניה. בערב ט"ו באב, בדרך לבלוי ערב רומנטי קבלנו הודעה שנועם נהרג. כשעמדתי בלווייה והסתכלתי לשמיים, כאילו אמר לי מישהו פתאום שאני בהריון. בדרך הביתה עוד בקשתי מי’ שאם זה יהיה בן נקרא לו בשם קשור לזכרו…

כמה ימים אחר כך, כשלא קבלתי בבוקר, לא המתנתי ובסוף אותו היום כבר הראיתי לי’ מקלון בדיקה ביתית עם פס חלש… הוא לא האמין…

ההריון
תאריך הוסת האחרונה להריון הזה היה יום אחרי התאריך בהריון של ירדן. אולי הייתי צריכה להקשיב מראש לקול הפנימי שאמר לי שאלד בערך באותו תאריך. אז אולי לא היו מטרידים אותי הצירים שהתחילו בחודש שישי והמשיכו עד…הסוף;-)

כמו בהריון הקודם, ביליתי לפחות חודש בידיעה שהיום אני יולדת. שגעתי את אורנית (הדולה וחברה טובה מאד) וגם את מיכל (המיילדת) , ובכל לילה הייתי הולכת לישון וקמה כאילו כלום… לא הצלחתי להבין איך זה שגם כדולה ומדריכת הכנה ללידה, בלידה שלישית, אני לא מצליחה לזהות אם זה זה או לא…

כל התאריכים שהתכווננתי אליהם חלפו ועברו ואתם גם התל"מים השונים והתחלתי להלחץ. העייפות והכאבים התחילו להשפיע, התחלתי מעקב הריון עודף במרפאת האחיות , והתחלתי לשקשק מהאופציה של צורך בזירוז בבית חולים…

ביום רביעי, 02/05 הייתי שוב בפגישה עם מיכל בקליניקה שלה – פגישה שלא האמנתי שנגיע אליה…

היא נענתה ללחץ שלי ובדקה אותי – 3 ס"מ, צוואר רך, 50 % פתיחה, העוברית מבוססת יפה למטה… נו, מה חדש? גם עם ירדן הסתובבתי ככה זמן מה…

אחרי שנרדמתי במהלך הטיפול הנעים שעשתה לי יצאתי ולבקשת י’ החלטתי להצטרף אליו לארוחת צהריים ליד העבודה למרות שידעתי שזה יגזול את הזמן לשנת הצהריים שלי…

הלכנו לאכול, המשכתי בקניות בחנות הצעצועים של מתנות לבנות לאחרי הלידה ואפילו הספקתי לקנות פירות וירקות לפני שלקחתי את הבנות מהגנים.

אחה"צ עבר עם צירים קצת יותר מורגשים וסדירים ברמה שתזמנתי כל 5-6 דקות אבל לא התרגשתי…

הלכתי לישון בידיעה ברורה שאקום בבוקר כרגיל, רק שהפעם זו היתה יותר תקווה מידיעה: שעת חצות הביאה אתה את ה03/05 – יום ההולדת של ירדן, שמאד קיוויתי שלא תצטרך לחלוק אותו עם אחות קטנה. מה גם שלאותו בוקר קבענו לחגוג לירדן יומולדת בגן והכל, כולל עוגה מפוסלת מבצק סוכר בצורת פו הדב חיכה לבוקר.

בשתיים לפנות בוקר התעוררתי וקלטתי שיש צירים חזקים ותכופים. נלחצתי…

ירדתי לסלון לראות טלויזיה ותזמנתי צירים כל 9 דקות. ישבתי על הספה ועשיתי סבובי אגן, והמחשבות רצו לי בראש בטירוף- מה יהיה אם הלידה תתקדם עכשיו כמו הקודמת? נצטרך לקחת את הילדות, ואיך כל הציוד ליומולדת יגיע לגן? ואיך. ומה יהיה?

בסביבות 4 הרמתי טלפון לאורנית. עד שהיא הגיעה הצירים המשיכו בערך באותה תדירות והיה לי ברור שאני בכוון הנכון, י’ קם והיה איתי בערך עד היא הגיעה. ניפחנו לירדן בלונים שיחכו לה בחדר כשתקום, עמדנו, התחבקנו ונשמנו על המרפסת עם אור הזריחה…

אורנית הגיעה בסביבות 6:00 ויצאנו להליכה בשכונה. הצירים הפכו לתכופים וכואבים יותר במהלך ההליכה והרגשתי גם שמשהו מרטיב לי את התחתונית. כשחזרנו הבנות היו ערות. בשרותים ראיתי הפרשה חומה שעודדה אותי, ובזמן שהלבשתי את הבנות הצירים הצטופפו והגיעו כל 4 דקות בערך. לפני היציאה לגן עוד עשינו כמה תמונות משפחתיות אחרונות לפני התוספת החדשה למשפחה.

הצירים היו כבר ממש משמעותיים ואורנית שאלה אם לא כדאי לדעתי להתקשר למיכל. אמרתי שכן ובקשתי שתתקשר אליה היא כי הייתי כאובה ולחוצה מדי ויצאנו בידיים מלאות לכוון הגן.

כמה דקות אחרי שחזרנו מהגן (השעה היתה בין 8:00 ל 9:00 לדעתי) מיכל הגיעה. היא בדקה אותי והיו 4 ס"מ – בהחלט התקדמות מאתמול.

נכנסתי למקלחת וביליתי שם מן מה. בינתיים אורנית וי’ ארגנו את החדר ואת כל הציוד הדרוש ללידה. אצלי – הצירים נעלמו. כשיצאתי מהמקלחת הרגשתי פתאום כאילו סתם קראתי להן לפני הזמן והרגשתי נורא. מיכל אמרה שהיא תלך ליולדת שילדה כמה ימים קודם ותחזור.

המן עבר והצירים לא חזרו להיות תכופים כשהיו. גררתי את אורנית וגם את שרון – חברתי הטובה ודולה מתחילה – שהגיעה בינתיים לצעדה נוספת. בצעדה – צירים כו-א-ב-י-ם… כל 3 דקות בערך. עוד לפני שחזרנו התקשרתי לעדכן את מיכל שאמרה שהיא בדרך.

חזרנו הביתה והם שוב נעלמו והתרווחו. מיואשת התקשרתי למיכל ואמרתי שלדעתי אין צורך שתבוא בינתיים.

השעה כבר היתה שעת צהריים, סביבות 12:00. החלטתי והודעתי לאורנית ושרון שאלוהים יודע מתי הלידה הזו תתרחש ושכדאי שבינתיים ילכו הביתה ואני אלך לישון.

הן אכן הלכו וי’ ואני הלכנו לישון. (לא לפני עוד נסיון סקס לזירוז )

התעוררתי אחרי כשעתיים בהן היו צירים אבל לא משהו שיכולתי להגדיר כסדיר. בשירותים פגשתי המון הפרשות שהבהירו לי שמשהו קורה מלוות בצבע חום-אדום. חיכיתי שי' יתעורר, ומאחר שראיתי שהצירים עוד לא סדירים החלטתי לנסוע אתו לקחת את הבנות מהגן.

כשחזרנו, עם אנחת רווחה על שצלחנו את יום ההולדת בשלום (רק בלי תמונות כי הצוות לא ידע להפעיל את המצלמה שהבאנו מחברים כדי לא ללדת בלי מצלמה) החלטתי לשלוח את הבנות להוריי. ארגנתי תיק עם כל מה שהן יצטרכו וכהרגשתי שהצירים מתחזקים זירזתי את י' לצאת. השעה היתה בערך 17:30. לראשונה במשך כל היום הייתי לגמרי לבד. ישבתי על הכדור מול הטלויזיה רק כדי לגלות שכל 6 דקות בערך אני מפספסת 2 דקות או יותר מהפרק וצריכה להריץ אחורה . הצירים דרשו כבר את כל תשומת הלב שלי וכבר התחלתי להשתמש בקולות בנוסף לכדור…

הרגשתי שעבר די הרבה זמן ככה (בכלל, מפה אלמנט הזמן די איבד את מקומו) והרגשתי שאני נורא רוצה מקלחת. התקשרתי לי' שרק הגיע להורי ובקשתי שיחזור. גם לאורנית התקשרתי –עדיין לא בטוחה בעצמי ש"זה הזמן" לקרוא לה לחזור. היא אמרה שהיא יוצאת לדרך ובקשה שאעדכן את מיכל. ב2 הנסיונות הראשונים להשיג את מיכל היתה שיחה ממתינה. לא הבנתי מה קורה עד שהצלחתי להשיג אותה. היא אמרה שיש לה 2 יולדות נוספות בערך באותו מצב שלי. היא בדיוק הגיעה לאחת,ענת אצל אחרת ואם אני רוצה – אפשר לדבר עם אילנה. סיכמנו שהיא תדבר עם אילנה ובמקביל תודיע לי תוך כחצי שעה מה קורה אתה ושבינתיים אדבר גם אני עם אילנה.

סגרתי אתה את הטלפון והייתי די לחוצה. האפשרות של לידה עם גיבוי היתה תמיד אופציה מקובלת, אבל חשבתי על ענת, ואת אילנה בקושי הכרתי… התקשרתי לאורנית וסיפרתי לה. לשבריר שנייה עוד חשבתי ואמרתי לה שאולי זה סימן שאני לא צריכה ללדת בבית. במהלך השיחה כל הזמן צירים שדורשים ממני את מלוא תשומת הלב. בסופה החלטתי ואמרתי לאורנית שכנראה שככה זה צריך להיות ובכל מקרה מי שאני צריכה איתי בלידה יהיה שם.

כרבע שעה עברה ובה הצירים כבר הצטופפו לכל 4 דקות. הרגשתי שאני לא יכולה להמתין לתשובה ממיכל והתקשרתי לאילנה. מיכל עוד לא הספיקה לדבר אתה ולקחו לי כמה דקות טובות להסביר לה מה קורה בין ציר לציר. למזלי הרב היא בדיוק היתה על כביש 6 ליד מחלף חורשים. מיכל לא ענתה לי בטלפון אז שלחתי לה SMS שדברתי עם אילנה ושהיא בדרך. תוך רבע שעה היא הגיעה, עם מעין- בת ה16 המקסימה שלה שהיתה אתה ברכב ונאלצה להעביר את כל מהלך הלידה למטה בסלון (ראתה המון טלויזיה… ;-)). דקות אחריה הגיע י’ ואורנית ושרון אחריו. השעה היתה סביבות 18:30 .

עלינו לחדר. אילנה בדקה אותי ודווחה על 5-6 ס"מ. נכנסתי למקלחת ונהניתי מהמים החמים . עיקר הכאב היה בבטן התחתונה אז כוונתי את הזרם לשם וכל הזמן עשיתי סיבובי אגן והשמעתי קולות נמוכים וארוכים… לא יודעת כמה זמן חלף עד שיצאתי. בינתיים אורנית ושרון דאגו להחשיך את כל הקומה ולהדליק נרות ועשו לי אוירה רומנטית ונעימה. בזוית העין ראיתי את שרוני מצלמת אותי בוידאו וזה ממש לא הפריע לי. היה לי קר ולבשתי חולצה. אחרי כמה צירים שהעברתי בעמידה כשי’ ואורנית מחבקים ומעסים אותי לסרוגין (או שזו היתה רק אורנית? לא זוכרת) עברתי למזרן עם הפוף שהיו על הרצפה. י’ שם ברקע את הדיסק של דין דין אביב ובמקום לעשות סתם קולות שרתי איתה במהלך ציר או שניים וגם ביניהם. אורנית עסתה לי את הגב התחתון והבטן והקלה עלי מאד…

לאורך כל הזמן הזה, הרגשתי את הנוכחות שלהם כל הזמן שם, עוטפת, מחבקת, מעסה ומלטפת כשצריך, אבל הייתי שקועה עמוק בתוך מה שקורה בתוכי. הרגשתי כאילו ברגע שהייתי צריכה מישהו – הם היו שם, כל פעם מישהו אחר –אילנה, י’, אורנית ושרון, אבל כשהייתי צריכה שקט הם היו רק כמו איזו הילה ששומרת עלי מסביב – מרפרפים בשיא העדינות… בשלב מסוים אני חושבת שאילנה הציעה להכנס לאמבטיה, היא בדקה אותה ואמרה שאפשר גם לנסות ללדת בה. י’ מלא אותה אבל כשנכנסתי המים היו קרים מדי לטעמי. לא זוכרת מי רץ ומלא מים רותחים מלמטה… שכבתי באמבטיה. אילנה ישבה לצדי רוב הזמן וזה הרגיע אותי. אני זוכרת שהרגשתי שהצירים התרחקו, ואפילו יכלתי לדבר קצת עם אילנה ביניהם, אבל כל ציר שהגיע פשוט קרע אותי. הרגשתי נורא לא נוח להתמודד אתם באמבטיה. לא יכלתי להתנועע באופן שהקל עלי עד אז ונאלצתי להסתפק בקולות / צעקות. אני זוכרת שאורנית נכנסה מתישהוא ושאלתי אותה מה השעה. היא אמרה לי שסביבות 20:00 ולא האמנתי לה. היה נראה לי כאילו עברו שעות ארוכות…

לא יודעת כמה צירים עברו ככה. בשלב מסוים אורנית הציעה לי לצאת מהמים ומאחר ולא הייתי באמצע ציר בדיוק נורא רציתי להנות מהרגע ולהשאר במים. בסוף יצאתי. לשרותים. כל המן פיפי . היה לי נוח בשרותים, אבל אחרי כמה צירים חזקים מאד עם לחץ לטוסיק שהעברתי שם נראה לי שהחבר'ה התחילו להלחץ…כל ציר שהיה אז הביא אותי לסף כוחותי ואילנה הציעה לבדוק אותי. עליתי בקושי על המיטה והיא בדקה. היא אמרה שיש 9 ס"מ ושוליים. אני זוכרת שתהיתי למה המים עוד לא פקעו ושחשבתי שבבית חולים כבר היו פוקעים אותם ומשחררים אותי מהצירים האיומים האלה… לא יכלתי לזוז מהמיטה. הרגשתי כאילו כל רגע מגיע ציר נוסף וקורע אותי. בשלב הזה התחלתי כל ציר עם קולות נמוכים ועמוקים כרגיל ומהר מאד זה הפך לצעקה, בכי, "א-מ-אאאאאא……"

לא הבנתי למה זה לא נגמר.. הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך להתמודד עם הצירים האלה על המיטה… אורנית ישבה לידי עם סמרטוט רטוב על הפנים. מישהו (אילנה?) עיסה את הגב התחתון, י’ גם היה שם קרוב, החזיק לי את היד כנראה…כשכבר לא הייתי מסוגלת יותר, פקעו פתאום המים. למרות שהיה על המיטה מרפד הייתי בטוחה שכל המיטה נרטבת. הספקתי להתעודד שדברים מתקדמים כשהגיע עוד ציר עצום…לא יודעת להסביר את זה, אבל לא ממש הצלחתי להרגיש את הלחץ של צירים הלחץ. בטח לא כמו בלידה הקודמת. הצירים המשיכו להיות מאד כואבים, בעיקר בבטן התחתונה. אילנה הציעה שנלד בכריעה . זה בהחלט התאים לפנטזיה שלי, רק שבה היה גם שרפרף לידה ופה לא…

ניסינו תנוחה אחת כשי’ מאחורי על הפוף וזה לא הלך. אילנה כוונה את הכל . בסוף התכווננו כך שי’ ישב על קצה המיטה שלנו, אני כורעת בין רגליו ואילנה מולנו. שרון ואורנית היו גם הן מולנו ושרון המשיכה וצלמה (עד שנגמרה הבטריה 10 דקות לפני משעין יצאה…) התנוחה היתה לי מאד קשה למרות שמתחילת ההריון הקפדתי להתאמן על כריעה. תוך שניות מעטות השריר של הטוסיק כאב לי יותר מהלחיצות . כך שיצא שבכל ציר לחצתי, וביניהם י’ ואני נעמדנו כדי להקל לי על השרירים…

אני לא זוכרת כמה צירים לקח לה לצאת. לפי הרישום של אורנית ושרון השלב הזה לקח כחצי שעה. אני כן זוכרת את ההרגשה של התינוקת המדהימה הזו יוצאת מתוכי – שלב אחרי שלב. ממש הרגשתי את ההתקדמות שלה. בשלב מסוים אילנה אף הציעה לי להרגיש את הראש שלה – הכנסתי את היד פנימה והרגשתי את השער שלה קצת פנימה בתוך הנרתיק… קצת אחר כך היא אמרה שיש לה שיער שחור וצעקתי בצחוק "לא" כי י' הבטיח לי שהפעם תצא לנו בלונדינית…

י’ החזיק אותי ותמך בי כל הזמן מאחור. אילנה כוונה אותי ללחיצות נכונות. כל הזמן עסתה ושמה רטיות על הפרינאום. בשלב מסוים הרגשתי את השריפה בפרינאום, אני זוכרת שאמרתי שאני מרגישה את הראש יוצא . הייתי מכוונת כולי להנחיות של אילנה. הצריבה למטה היתה כל כך חדה שחשבתי שאולי עדיף כבר שהיא תחתוך אותי . בקשתי ממנה להוציא אותה כבר… זהו, אל תלחצי, תנשמי…הראש יצא, והגוף, והופס – אני מחבקת אותה………. השעה בדיוקה 22:00 , אורנית אמרה לאילנה.

היא הרגישה לי כל כך קטנה בידיים… הייתי בטוחה שהיא פצפונת. היא לא ממש בכתה בשניות הראשונות והסתכלתי על הפנים של אילנה ואורנית כדי להיות בטוחה שהכל בסדר. מהר מאד אחר כך אילנה בקשה ממני לתת לחיצה או שתיים והשלייה היתה בחוץ. רק בדיעבד הבנתי מאורנית שהיה שם קצת דימום אבל לא קלטתי את זה… לא שמתי לב מתי אילנה חתכה את החבל. אני זוכרת שהיא אמרה לי שהוא כבר הפסיק לפעום. עלינו למיטה. הם סדרו מאחורי את הפוף, והצמדנו את הנסיכה – מעין – לציצי. זה היה פשוט מדהים להניק אותה בלי הפסקה ובלי לפחד שעוד מעט תבוא אחות לקחת אותה… הכל הרגיש לי כל כך טבעי ונכון… אחרי שנחתי נכנסתי למקלחת שלי, התקלחתי ברוגע וחזרתי לחיים שלי… ניצלנו את העובדה שהבנות ישנו אצל הורי ונהנו מלילה שלם של BONDING זוגי עם הנסיכה החדשה שלנו. "לידה זה כזה דבר פשוט" אמר לי י' "למה צריך בכלל ללדת בבית חולים?" ואני הסכמתי אתו בכל לבי… זהו…מאז עוד לא נפרדנו.

ורק עוד כמה מלים לסיכום:
מעין נולדה ב03/05, יום ההולדת של ירדן. היא נולדה במשקל 3.950 בלי חתכים ועם קרע פנימי קטנטן שלא היה צורך אפילו לתפור (בלידות הקודמות חתכו אותי…)

אני חייבת הרבה מהחוויה הנהדרת שהיתה לי לצוות המדהים שהיה שם בשבילי במלוא מובן המילה: אילנה שמש, אורנית מזרחי, שרון פריזנט וי' שלי . אני יודעת שאלה הם בדיוק האנשים שהייתי זקוקה להם שם אתי. הם פשוט התאימו את עצמם לכל מה שהייתי צריכה באופן מושלם.

וסגירת או פתיחת מעגל קטנה – קראנו למעין בשם זה לזכר נועם גולדמן ז"ל (3 אותיות זהות) ולאחר שקצת לפני הלידה זה מה שחלמתי שיהיה…

The post סיפור הלידה של מעין – לידת בית טבעית בליווי מיילדת בית, 2 דולות ובעל נהדר appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

אורנית מזרחי – דולה תומכת לידה
ההריון ה-3 של רוית. עוד נסיכה יפה גדלה ומתפתחת ברחם של רוית. מעקב ההריון מראה שהיא מתפתחת היטב ומשקל הלידה המשוער בערך 3600-3700. רוית מתחילה לחשוב על לידת בית. המיילדת מיכל נבחרה כמיילדת הפוטנציאלית… מיכל ורוית נפגשות, מדברות, מיכל מכוונת את רוית אילו חליטות לשתות ומה לקחת. מתחילות לבצע מדידות בטן, מוניטור ובסוף ההריון גם בדיקה נרתיקית. הצוואר של רוית רך משבוע 36 בערך. יש פתיחה של 1 ס"מ שלאט לאט תתפתח ל-3 ס"מ.

יומיים לפני הלידה. אנחנו מדברות המון. יותר נכון רב הזמן. מעלות כל מיני מצבים אפשריים. נראה שרוית שלמה ומוכנה היטב ללידת הבית. גמני. ההחלטה לצרף את שרון לתוך הלידה מתגבשת ואוטוטו תוכיח את עצמה כנכונה והכרחית…

י. התחיל קצת סקפטי אך עם הזמן הוא מקבל את העובדה ונשאב כמונו לתוך התהליך. הוא מקסים, אני יודעת בתוך ליבי שכשיגיע הרגע הוא יהיה שם ב-100% ותומך בכל רגע .

מחודש 7 או 8 (?) רוית מצרצרת מידי פעם. למעשה יש הרבה צרצורים. רוית אוכלת טוב ובריא, נראית נפלא ומשלבת את ההריון עם העבודה, גידול הבנות ותחזוקת הבית … י' תומך ומדהים. עוזר, מבשל, מנקה. רב הזמן מפרגן. עוזר המון (!).

יום ג'. רוית נפגשת עם מיכל. עוד טיפול מרגיע ומהנה. אם אני זוכרת נכון, יש צירים רוב שעות היום. היא כבר חסרת סבלנות ורוצה ללדת (נו, טוף, זה כבר מזמן). התל"מ חלף לו. הצירים ממשיכים ורוית טרם ילדה. הדבר הכי פחות רצוי מבחינתה: ללדת ב-3.5. תאריך הלידה של ירדן. גם של עומר שלי… (התרגלתי שכולן יולדות לי בימי ההולדת של הילדים, יום הנישואין, בסיידר). לי יוצא ללוות 2 לידות באותו שבוע – דבר שנראה שתורם ללחץ ולרצון של רוית להיות כבר אחרי.

היו נסינות בשבוע שעבר להיעזר בהומאופטיה שלא צלחו. אני מבינה שיש לנו עסק עם תינוקת שמקבלת החלטות עצמאיות משל עצמה ומכבדת את הענין. מבחינתי, אני לא משתפת פעולה עם רוית לנסיונות נוספים לזירוז. היא תרצה – היא תצא. מתי? ביום ההולדת של ירדן ועומר . רוית כועסת עלי ואני מסבירה שככה זה יהיה ושתשחרר ותבין שכנראה שככה זה צריך להיות.

יום חמישי לפנות בוקר. 3.5. השעה 04:00 לפנות בוקר. הבוקר לפני 12 שנה, בשעה 01:00 ילדתי את עומר שלי. ב-12:45 יצאנו לבי"ח. ב-01:00 הוא היה בחוץ… חוזרים ל-4 לפנות בוקר. רוית מתקשרת אחרי שקיבלה הוראה ממני לעדכן בכל שינוי … "יש צירים. רחוקים. תזמנתי כל 9 דקות בערך". אני קמה ומכינה קפה שחור חזק. כמו תמיד, כדי להתעורר. עוד מעט יתחילו הפקקים ואני מחליטה סביב 6 לצאת לרוית. עוד לא יודעת איזה יום ארוך וחוויתי מצפה לכולנו. ..

הכבישים ריקים ואני מגיעה בצ'יק. 06:15 אני מגיעה. רוית ואני יוצאות להליכה קצרצרה. האוויר חם ונעים ואנחנו נהנות לצעוד ולשוחח ברוגע. הצירים מתקדמים. אני מתזמנת כל 4-5 דקות בערך. חוזרות הביתה. הבנות התעוררו ו-י' מטפל בהן. שתיהן יורדות כמו שתי נסיכות יפהפיות במדרגות, נרגשות לקראת יום ההולדת של ירדן. עוגת פו הדוב המדהימה ממתינה לירדני על השיש במטבח. היא מאושרת ונרגשת. סביב 07:30 רוית מעדכנת את מיכל. היא ו-י' יוצאים עם הבנות ללוות אותן לגן. אני מדברת עם מיכל ומעדכנת שיש צירים ונראה לי שזה הזמן להצטרף. מיכל אומרת שעוד מעט היא תגיע. הם חוזרים במהרה ויובל נוסעת לגן עם השכנה שבדיוק יוצאת לגן.

8:30. מיכל מגיעה. מרגיש לי שהיא קצת שונה היום. לא יודעת להסביר איך. משהו אחר. הצירים של רוית מתפזרים. כשהיא פעילה יש צירים. כשהיא יושבת הצירים מתפזרים. בדיעבד מתברר שגם רוית הרגישה שמיכל שונה מעט היום. מיכל עושה מוניטור. מוניטור יפה. בודקת את רוית. יש 4 ס"מ והצוואר מעט קשה. קצת ארוך עדיין. אני יושבת עם מיכל בחוץ, בגינה ושואלת אם קרה לה כבר שיהו לה כמה לידות בו זמנית. מיכל מחייכת ואומרת "כמובן". באותו רגע אני לא יודעת שזו גולת הכותרת. זה מה שהרגשנו שתינו קודם ולא ידענו לקרוא לו בשם… לא ידעתי שהנבואה הזו תגשים את עצמה בעוד מספר שעות.

כעבור כשעה, כשנראה שאין התקדמות עם רוית, מיכל שואלת אם זה בסדר שהיא תקפוץ לכ"ס לקחת בדיקת דם לתינוק שנולד ותחזור בעוד שעה וחצי. מצידנו אין בעיה. י'. עוזר לה להעמיס את כל הציוד לרכב שלה והיא נוסעת. אנחנו עדיין לא יודעות שבסוף לא ניפגש בלידה… אנחנו שומעים מוזיקה ורוית ו-י' יושבים לאכול ארוחת בוקר. אני לא רעבה. כמו תמיד בלידה. אנחנו בטלפון עם שרון. היא בדרך. אני עומדת במטבח ומכינה עוגת שוקולד כמו שתכננו. אני שואלת את רוית אם הרגישה משהו אחר אצל מיכל והיא מגיבה: "נכון?, גם את הרגשת".

העוגה והקרם כבר מוכנים. ריח טוב בבית. שרון מגיעה. אנחנו שוב יוצאות להליכה בחוץ. היום שרבי. יש רוח נעימה וכיף לטייל בחוץ. רוית מקבלת את הצירים עם המון אהבה. 3 נשים, 3 אמהות, 3 חברות שמטיילות יחד ונהנות. יש התרגשות וציפייה באוויר. הצירים שוב מתגברים בהליכה ושוב מתפזרים כשאנו שבות הביתה. ב-12:15 אני מציעה שנעשה פיזור. "אתם תיכנסו קצת לישון ונהיה בקשר. נראה איך יתפתחו הדברים". אני קופצת עם שרון לאכול ארוחת בוקר ואח"כ חוזרת הביתה להתייחס קצת לילד שלי שיש לו היום יומולדת… בערך ב-14:30 אני מגיעה הביתה. ב-15:00 אני ועומר יוצאים לקנות מתנות יום הולדת ביחד. רוית מדברת איתי. הם ישנו קצת ואין שינוי בינתיים. מדברות על כך שכשהבנות תחזורנה מהגן י. ייקח אותן להורים שלה. שהשטח יהיה פנוי. אני בדרך הביתה עם עומר ורוית בטלפון. הצירים חזרו. יותר חזקים. יחסית רחוקים אבל באים כל הזמן. גם כשהיא לא פעילה.

ב-17:30 רוית מדברת עם מיכל. יש לה 3 לידות בו זמנית. היא תדבר עם רוית ותעדכן בחצי שעה הקרובה. הצירים של רוית מתחילים להתחזק. הם ארוכים יותר וחזקים יותר. רוית שואלת אם זה לא סימן שצריך אולי ללכת לבי"ח. לוקח לי שברירי שניות לנתח את המצב ולענות משהו כמו: כל ההריון חלמת, התכוננת ונערכת ללידה הזו. שתבוא מי שתבוא. את יולדת בבית. רוית מסכימה. העיקר שאת תהיי כאן, כל השאר לא ממש מעניין אותי. אני מציעה שתדבר עם מיכל ותשאל מי כן יכולה להגיע ב-30 הדקות הבאות. התשובה לא מאחרת להגיע: אילנה שמש תגיע. היא כבר בדרך עם הבת שלה. מעיין. השעה 18:00. שיא הפקקים אצלנו. אני ברכב ו-כ. מתקשרת: מה יהיה, רוית עוד לא ילדה ואוטוטו אני צריכה ללדת? יש גיבוי? לא, הכל בסדר, רוית תלד היום והכל יהיה בסדר J. רוית בטלפון. אני תוך 10 דקות אצלך. אילנה מגיעה. מתחילה להעלות את הציוד לחדר השינה. אני מגיעה 10 דקות אחרי אילנה. השעה 19:00. י. כבר חזר אחרי שהשאיר את הבנות אצל ההורים של רוית. שרוני מגיעה גם. רוית עם צירים חזקים וטובים. אילנה בודקת אותה והפתיחה התקדמה ל-5. לאט אבל בטוח…

אנחנו מארגנות את החדר. חושך. קצת נרות בחדר ובמקלחת. קצת שמן תפוז במבער. סיר עם מים חמים. מרפד. חיתולי בד. ערכה לקבל את התינק. המיטה מוכנה. מזרון על הרצפה. כל הציוד של אילנה מוכן. עכשיו הבמה שלך רוית. כולנו איתך. מוכנים ומזומנים. אני מקבלת הוראה מרוית לתעד כל דבר בזמן על דף מוכן. מבטיחה לאמא של רוית לסמס בכל רגע נתון מה קורה.

אני מדברת עם אילנה ומסתבר שגם אילנה ילדה היום את בתה הגדולה. היא הגיעה עם הבת שלה כי הזעיקו אותה בדרך… לבת שלה קוראים מעיין (את השעות הבאות היא תבלה מול הטלויזיה עם נשנושים ועוגת שוקולד J). גם התינוקת שעוד מעט תצא לאויר העולם תיקרא מעיין. הכל מרגיש נפלא. רוית עם צירים. נושמת ומוציאה קולות נמוכים נפלאים. כשהיא צריכה אני איתה. כשמרגיש לי שהיא צריכה זמן לבד – היא עם עצמה. אני מרגישה שאני אוהבת אותה המון עכשיו. ממש מעריצה אותה על ההתמודדות שלה עם הצירים. צירים מאוד ארוכים. מעל ל-2 דקות. חזקים. בין לבין אני מעסה לה את הגב. מעסה בכל מקום שמרגיש לי נכון. רוית אוהבת את המגע.

יש אווירה מדהימה באוויר. המון אהבה והתרגשות. קשה להסביר את זה. המון המון אהבה. כולנו שם בשבילה. המצלמה בהיכון (כמעט בלי מקום בזכרון..) המסרטה גם מוכנה (למרות שתפסיק את מלאכתה 10 דקות לפני שמעיין תפרוץ לעולם…) נראה שמישהו שם למעלה תכנן לנו את הדברים קצת אחרת. רוית נכנסת לאמבטיה. אילנה יושבת לידה. עושה מוניטור. הכל טוב.

ב-20:08 רוית עדיין באמבטיה. נראה שהצירים קצת התרחקו ונראה יותר נכון שרוית תנטוש את המים קצת. אני מציעה לה לעבור לחדר או למקלחת והיא מסכימה. עוד 2-3 צירים ואנחנו חוזרות לחדר. כמה צירים חזקים. אני מחבקת את רוית ונושמת איתה. אוהבת אותה. נראה ששלב המעבר הגיע. כל הזמן הולכת לעשות PP. מידי פעם יושבת קצת על האסלה ונושמת.

ב-21:14 אילנה בודקת והפתיחה כרגע 9 ס"מ. רוית נשכבת מותשת וכאובה על הצד. על המיטה. "לא יכולה יותר". "אני רוצה לישוןןןןןן". אני מנגבת לה את הפנים. הצירים חזקים. חזקים מאוד. מרגיש לי שזה השלב שבו מעיין עושה את הסיבוב ומתארגנת לצאת יפה ומושלמת לעולם מלא באהבה, אור נרות חלש וידיים מחבקות ואוהבות. רוית שוב בשירותים. חושבת שצריכה להתפנות.. היא יוצאת מהשרותים וציר חזק תופס אותה. אנחנו תומכים בה ומתנועעים ביחד. נושמות ומתנועעות. "חלמתי את הרגע הזה" ואנחנו מהנהנות בהבנה. יש עדיין קצת שוליים והצוואר מאוד דק. שלפוחית. הראש לוחץ. רוית שוכבת על צד שמאל.

ב-21:23 המים פוגעים. מים צלולים. חולפות כמה דקות והפתיחה כבר מלאה. רוית ו-י' מנסים להתמקם על המזרון והפוף שעל הרצפה. י. אוסף את רוית בין רגליו שתוכל לכרוע. לא נוח. אילנה מכוונת את יואב לשבת בקצה המיטה ולתמוך ברוית כשהיא כורעת ללדת. השעה 21:45. שרון ממולנו מסריטה רוב הזמן. שלב הלחיצות מתחיל. 21:50 הבטרייה של המסרטה שבקה חיים… שרון מנסה לארגן את המצלמה. לא מצליח. אין זכרון. אני מאותתת לה בשקט שתעזוב. עכשיו אנחנו כאן וננצור את הרגעים הבאים בליבנו. עמוק בלב. היא מבינה אותי ללא מילים ומתיישבת נרגשת עם דמעות בעיניים.

את לוחצת והראש של מעייני בהכתרה. לאט לאט היא יורדת ישר לידיים שלך. תינוקת ורדרדה ושמנמנה (!) שקטה ורגועה. יצירה מושלמת. נקייה כמו אחרי אמבטיה. השעה 22:00 ב-3.5.

יש דימומון קטן ואני עוקבת במבטי אחרי אילנה. מתפללת שהכל ימשיך מושלם. השיליה מגיעה. שלמה ויפה. י. מסתכל על רוית ומעיין ואומר "לידה זה דבר כל כך פשוט. מי צריך בי"ח?"

חבל הטבור עדיין פועם. 55 דקות אחר כך אילנה חותכת את החבל. או שזה היה י.? לא ממש זוכרת. מעייני יונקת ויונקת. שעה לאחר הלידה. אילנה שוקלת את מעיין. מכיילת את המשקל ושוב שוקלת… 3950. "היא לא נראית כל כך גדולה". היא כן. רוית נכנסת להתקלח ו-י. עם מעיין. על המיטה. בחדר השינה. אנחנו מתחילות לאסוף ולארגן את הדברים. כמה דקות והחדר מסודר. האווירה וההתרגשות עדיין חזק באוויר. אני מעדכנת במסנג'ר (נודניקים!!!) את ההורים של רוית כבר מזמן עדכנתי.

האמא והאחות מגיעות נרגשות. נשיקות, דמעות, התרגשות, אדרנלין. הכל שם. הזוג המלכותי עם הנסיכה החדשה שוכבים במיטה שלהם. אני יורדת להכין לרוית כוס תה חם ומתוק עם פרוסת עוגה. לא רוצה אוכל. רוצה עוגה.

אילנה מארגנת את הדברים למטה ולרכב. שרון ואני יוצאות קצת לחצר לשאוף אויר. שרוני מכינה לי כוס תה חם. אצל חנה השכנה מצטופפים ערימת חבר'ה צעירים ושרים: "היום יום הולדת"… לעוד מישהו יש יומולדת היום?

כמה תובנות:
לידה זו לידה. אין הנחות. יש אנחות. צריך רצון וכוחות.

לידה – ליד השם. הוא היה שם בכל רגע נתון

י. מדהים. תמיד. בלידה התאהבתי בו. רשמית.

דודה אורנית אמרה שהיא שמנמוכה. זה הזמן היחיד שמותר להגיד כזה דבר…

אילנה התאימה לך להפליא.

שרוני – את מדהימה. מזל שהיית שם. היית נחוצה ואהובה בכל שניה. אוהבת אותך.

רויתו'ש – אוהבת אותך המון. יותר מהמון. נולדת ללדת. רוצה עוד אחד

אני – מאושרת שהייתי שם. היתה לי זכות גדולה. מודה לבורא עולם על חוויה נפלאה ומדהימה. כל מה שרצינו היה שם. (ולא, אני לא דתייה. אני מאמינה)

תובנה אחרונה: תמיד להיות פתוחים לשינויים. בלידה, בחיים.

The post סיפור הלידה של מעין – לידת בית – מזוית הדולה appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

איך באים תינוקות לעולם ?
'אמא, ספרי לי איך נולדתי?'
שבת בבוקר, יובלי שלי כבר גדולה, היא בת 6, אנחנו מתכרבלות במיטה ומדפדפות בספר הזיכרונות הראשון שלה, זה שהביאה לי רווית, הדולה שלי, בתור מתנה של אחרי הלידה. אני מראה לה את התמונות מהאולטרסאונד הראשון ואיזו עוברית מתוקה היא הייתה כבר אז שם בפנים, ברחם שלי.
אני מספרת לה כמה אני ואבא אוהבים אותה וכמה רצינו אותה, כמה חלמנו עליה – אפילו עוד לפני שהכרנו אחד את השני, וכמה חיכינו שתגיע אלינו ושנהיה משפחה, ונתכרבל ככה יחד בשבת בבוקר במיטה. אני מראה לה את אלבום התמונות של ההיריון ואת עשרות התמונות שלה, שאבא צילם כשהייתה תינוקת, אבל הילדה מתעקשת – 'אמא, אני רוצה שתספרי לי איך יצאתי ממך'.
העיניים שלי נעצמות, השנים שחלפו הקהו את תחושת הכאב, אבל הזיכרון נשאר ברור.
—————————————————————————————————————————
9 חודשי ההיריון
היה לי הריון מקסים, הוא בעיקר הצטלם יפה וקיבלתי המון מחמאות על איזה יופי אני נראית, קורנת, אבל מה שנראה למתבונן מבחוץ לא תמיד משקף את המציאות. אני מודה לאלוהים על כך שהיה לי הריון בריא ותקין, שהסתיים בלידה של ילדה מקסימה, בריאה ויפיפייה, אבל עוד לא התגברתי על הפחד מלנסות את זה שוב…
כל הטרימסטר הראשון לווה בבחילות והקאות, כמה פעמים ביום, כל יום. אביב, בעלי, היה מתבדח על זה ששוב יש לי בחילות בוקר ומסתכל על השעון – עכשיו בוקר בסין, עכשיו בוקר באוסטרליה, עכשיו בוקר בישראל…כל היום בוקר. מה לא עשה לי בחילה – אוכל, בושם, דלק, צבע, לנשום עשה לי בחילה… הריצות לשירותים (בהנחה שהספקתי להגיע לשם) התחילו עם תחילת ההיריון ולא נפסקו בשום שלב, גם לא החולשה. רב הזמן עבדתי מהבית במקום מהמשרד, וכמעט כל ערב הייתי הולכת לישון בוכה ושואלת מתי זה יגמר, סופרת את הימים לסוף הטרימסטר.
הטרימסטר השני לווה בחולשה גדולה, ממש אפיסת כוחות, אביב היה חוזר מהעבודה ומוצא אותי מעולפת על הספה עם דמעות בעיניים, כבר לא זוכרת מה כאב לי, אבל משהו כאב – כל הזמן.
הטרימסטר השלישי היה הכי קשה, העוברית המקסימה שלי התמקמה נמוך נמוך קרוב לתעלת הלידה ולחצה עם הראש למטה. צירים מוקדמים התחילו כבר בשבוע 27 ומשבוע 31 כבר הייתי בשמירה, מקורקעת לבית, אומנם לא בשכיבה אבל עם הצורך להרים את הרגליים רב הזמן, כדי שלא ארגיש שהיא בורחת לי בין הרגליים. בשלב הזה נפש הספורטאית שבי כבר לא זיהתה את עצמה: לבריכה כבר לא הלכתי ואפילו ליוגה שהקפדתי ללכת כל ההיריון לא הייתי מסוגלת ללכת, כאבי הגב פשוט הרגו אותי. תרגילי "שיטת התחנות" שלמדתי ביוגה מאד עזרו, אבל במרבית הערבים אביב היה חוזר ומוצא אותי רכונה בדמעות על כדור הפיסיו או פשוט שוכבת בוכה על הספה בסלון, מותשת. מדי פעם עוד ניסיתי ללכת למוקד או למיון לבדוק שהכל בסדר ואולי לקבל משהו להקלת הכאב, אבל תמיד שלחו אותי חזרה הביתה "להמתין בסבלנות" עד שיגיע הרגע, קשה ככל שזה יהיה. חשבתי שזה לא יגמר לעולם, זה היה נראה כמו נצח.
שבוע 38
'שוב יש לי צירים…' אני אומרת בטלפון לרווית, הדולה שלי. כן זה כואב. לא, זה לא עובר כשאני שוכבת. כן, שתיתי כבר יין – נהייתי אלכוהוליסטית בשבועות האחרונים, כוס יין כבר לא משקיטה את הכאב. גם אמבטיה כבר עשיתי, ואפילו יצאנו להליכה וכדור הפיסיו כבר זקוק לניפוח בפעם אני לא יודעת כמה, ועדיין כואב לי. כל כמה זמן? כל 30 דקות…רגע, זה כבר כל 20 דקות ואפילו כל 10 דקות…טוב, אני מבינה שצריך לחכות עד שזה יהיה ככה שעה שלמה…נצא לעוד הליכה, אפילו שארבע בבוקר… זה שוב נרגע, שוב כל 20 דקות ואפילו 30, רגע – זה שוב כל 20 ושוב כל 10…
3 ימים עברו עלי בצירים לא סדירים. רווית באה ונתנה לי כל מיני בקבוקים הומואופטיים לזירוז, אביב לקח אותי לצעידות, ניסיתי לנקות את הבית, לעשות סקס ( J ) לנשום ולהזמין את הילדה, להריץ בראש את כל מה שיכול לעכב את ההגעה שלה…אבל לשווא…לילות טרוטי שינה אבל הרגע לא בא. שוב מוקד ומיון – פתיחה 2 – שוב שולחים אותי הביתה להמתין בסבלנות.
זה היה יום שישי בבוקר, שבוע 38+4 והיה לי תור לבדיקה שגרתית אצל הגניקולוג. הבדיקה נקבעה בשבוע 36 ובכלל לא האמנתי שאגיע אליה…
07:30 בבוקר – אני מגיעה לרופא, בקושי עולה במדרגות ונכנסת למרפאה בוכה. הוא מסתכל עלי – אני כבר יודע לאן את הולכת מפה אבל תעלי על המיטה בכל זאת הוא אומר. פתיחה 4, מחיקה מלאה, הראש מאד מאד נמוך (כן, מה אתה אומר, לא ידעתי), תהיה לך לידה חמאה…יאללה לבית חולים לפני שתלדי לי במרפאה.
אנחנו מתקשרים לרווית וקובעים להיפגש בחדר היולדות בבי"ח מאיר ליד הבית.
הלידה
אני מתה מפחד אבל עוד יותר מתה שזה יגמר. באלבום תמונות ההיריון שאביב הקפיד לצלם כל שבוע ושבוע, יש תמונה שלי יושבת על הרצפה בכניסה לבית החולים, בגופיה כחולה שעוטפת בטן עגולה וגדולה, מחייכת ונראית מותשת, ממתינה שאביב יחנה את האוטו ויכנס איתי למיון יולדות.
08:30 – נכנסנו איך שהגענו לחדר המוניטור, מספיק היה להסתכל עלי כדי להבין שזה קרוב. חיברו אותי למוניטור וראו צירים סדירים ויפים כל 3-4 דקות. מה, את מרגישה רק כל 10 דקות שואלת המיילדת? טוב, אני אומרת לה, אחרי 3 ימים מאבדים חלק מהתחושות.
רווית מגיעה, מחייכת, סוף סוף הגיע הרגע לו חיכינו, היא מוציאה שמן עיסוי מתיק הפלאים שלה (שיצאו ממנו עוד המון בקבוקונים בהמשך), מתחילה לעסות לי את רגל ימין ומסבירה לאביב איך לעסות לי את רגל שמאל. כולנו מחייכים, קליק, אני מצלמת אותם עושים לי נעים ברגליים, כואב לי אבל כבר לא אכפת לי – אני חושבת שזה עומד להיגמר…
בסביבות 09:00 נכנסנו לחדר לידה, חיברו אותי לעירוי אנטיביוטיקה בגלל GBS, הצירים התחילו להתרחק שוב. את רוצה אפידורל? אני מסתכלת על אביב ועל הדולה, רציתי כל כך לנסות בלי אבל אני גמורה, מסתכלת חזרה על המיילדת – כן, תני לי אפידורל, תני לי מה שאפשר כדי שזה יכאב כמה שפחות, כבר כאב לי מספיק.
המרדים מגיע, זריקת האלחוש לפני האפידורל מאד כואבת, אביב מחזיק לי את הידיים ואני לוחצת לו את היד חזק חזק כדי לא לזוז. מנסה לנשום, הדמעות חונקות אותי, אבל זהו, זה בפנים, וחולפות עוד כמה דקות עד שאני בגן עדן. כבר לא כואב יותר…המוניטור מראה צירים יפים אבל אני לא מרגישה כלום. נעים לי בחדר לידה, יש מוסיקת רקע שהבאנו איתנו, עושים לי רפלקסולוגיה, אנחנו מסמסים לכל העולם שאנחנו בחדר לידה, מעדכנים בטלפון ואפילו מצטלמים ושולחים תמונות.
12:30 – כבר 4 שעות ואין שום התקדמות בפתיחה, נותנים לי פיטוצין לזירוז, מה אכפת לי? יש לי אפידורל, זה לא כואב. בסביבות 13:00 מתחלפת המיילדת והצירים מתחילים להצטופף, פקק של בקבוק שמפנייה משתחרר אצלי בפנים ומים נשפכים ממני. אני מחייכת – ירדו לי המים, זה מרגיש כמו הקלה, המיילדת בודקת ומאשרת פתיחה 5 וכולנו שמחים שהלידה מתקדמת.
רווית מעבירה לי את המיטה לתנוחת ישיבה, אנחנו בכיף שלנו, מקשקשים ומסמסים, רווית ואביב אוכלים – אני מתה מרעב ומסתפקת בכמה אגוזים והרבה מים עם נוזלים הומואופטיים, אין לי מושג מה אני בולעת ולא אכפת לי, רוצה שזה יתקדם. חולפת עוד שעה ועוד שעה, מתחיל ללחוץ לי למטה, פתיחה 7, אנחנו מרוצים.
16:00 – אני מבקשת לשנות תנוחה, לא נוח לי, מסתובבים לשמאל, מסתובבים לימין, פרויקט לזוז עם רגל משותקת מאפידורל, אבל ממשיך להיות לי לא נוח. עוברים לתנוחת שש, אין לי מושג איך עשיתי את זה בלי לשלוט ברגל שמאל אבל מסתבר שזה אפשרי. לא עוזר, ממשיך להיות לא נוח, הלחץ מתחזק וכבר מרגיש כמו כאב, חוזרים לשכב על הגב, אני מבינה שנגמר לי האפידורל.
איפה המרדים? למה אי אפשר לקבל תוספת? המרדים כבר בא…עאלק כבר בא…הוא עסוק עם יולדת אחרת (כשיובלי הגיעה לתינוקייה ומצאנו שם עוד 60 תינוקות הבנו את רמת העומס). הכאב מתגבר, כבר יורדות לי דמעות, הדמעות הופכות לבכי ועכשיו אני כבר ממש צועקת, מה זה צועקת – צורחת, אני שומעת את עצמי ולא מאמינה שזו אני, הצרחה הזו בכלל לא נשלטת, היא מגיעה עם כל ציר ואני לוחצת ולוחצת…
המיילדת נכנסת שוב – פתיחה 9, אני לקראת הסוף אבל אני גמורה, לא יכולה יותר לעמוד בכאב. עברו 25 דקות בערך, 25 דקות של נצח, והמרדים הגיע לתת תוספת.
16:50 – האפידורל משפיע מהר. הרבה תוספת קיבלתי, הבכי נרגע ואני מסוגלת שוב לנשום ולחייך, אני לא מרגישה כלום, אפילו לא את הלחץ, למרות שיש לי פתיחה מלאה. אומרים לי ללחוץ – אני לוחצת, 2-3 לחיצות, כלום. המיילדת מציעה שנחכה כדי שלא נגיע לוואקום. רווית משקה אותי בשיקויים שונים, מעסה ומטלטלת אותי – אני עדיין לא מרגישה כלום.
רווית יוצאת להתאוורר, בדיעבד היא מספרת לי שיצאה להתקשר להתייעץ עם ההומאופטית, כדי לדעת מה לתת לי למנוע הגעה לקיסרי, כי תוספת אפידורל בפתיחה מלאה זה מתכון לאסון…
כמה דקות חולפות ושוב אני מתחילה להרגיש את הלחץ. אביב קורא לרווית ולמיילדת, כנראה שהשיקויים והטלטולים עזרו, מתחילים ללחוץ. אני עוברת לשכיבה על הצד ולוחצת. אביב מחזיק לי את הרגל ומדי פעם מנגב לי את הפנים במגבת, המיילדת מסבירה שחייבים עוד קצת ועוד קצת, אוטוטו זה בחוץ, לא כדאי לחתוך, אני מקשיבה לה, מה אני מבינה…
18:40 – אני שומעת את אביב מתרגש – הנה הראש, הנה הראש, היא באה, תרגישי. לוקחים לי את היד ומניחים על משהו רטוב שאמור להיות הראש, אני שומעת אינסוף קליקים ברקע, רווית מצלמת ומתעדת כל רגע בלידה הזו. לא מעניין אותי כלום, לא רוצה להרגיש, אביב דוחף לי את המסך של המצלמה מול הפרצוף שאראה את הראש מתקדם. אני רואה גוש לבן, לא מזהה שום דבר ברור, לא יכולה לנשום, לא יכולה יותר… המיילדת אומרת שהיא תעזור לי, דוחפת את קצה האצבע, אני מרגישה שאני נקרעת והתינוקת המדהימה שלי יוצאת לאוויר העולם.
המיילדת מניחה את יובלי עלי, היא קצת אפרפרה אבל מושלמת, אני מנשקת אותה ומלטפת את הידיים הקטנטנות שלה. שוב אני בוכה, הפעם דמעות של אושר. לוקחים לי אותה לתת לה קצת חמצן ומיד מחזירים לי אותה עטופה, ורדרדה ויפה.
אביב יוצא עם התינוקת לכמה דקות למעבר לדלת חדר הלידה, שם האמהות צובאות על הדלת בשעות האחרונות, להראות להם את הילדה. רווית מנסה להרגיע את ההורים ולמנוע מהם להיכנס לחדר לידה ואותי מנקים ותופרים בינתיים. אני מותשת, גמורה, אבל מאושרת שזה נגמר ושיש לי ילדה מקסימה ובריאה.
פוסט פרטום
יום רביעי, שלושה ימים אחרי השיבה הביתה מבית החולים, אנחנו מבינים שלא נביס את מתקפת הנמלים החוזרת ונשנית, מזמינים ריסוס ואורזים את עצמנו ואת הילדה להורים שלי, ליומיים שלושה – עד שהריסוס יתאוורר והעוזרת תנקה את הבית. ההורים שלי מתוקים, מפנים לנו את חדר השינה שלהם שנמצא בקומה העליונה, כדי שיהיו לנו שירותים ואמבטיה צמודים, ופרטיות.
אנחנו מחליטים להתפנק עוד יום אחרי הסוף שבוע, עד שהעוזרת תנקה את הבית, ונשארים לישון עוד לילה אצל ההורים. כואב לי כל הגוף אחרי הלידה, והציצי מההנקה, אבל בעיקר כואב לי בתפרים וכל הזמן מרגיש לי כאילו נופל לי משהו מבין הרגליים, יש לי התקפי כאב משתקים אבל הגניקולוג אומר לי בטלפון שזה בטח ההתכווצויות של הרחם ושאם תוך שבוע זה לא יעבור שאגיע אליו לביקורת מוקדמת.
לילה, יובלי בוכה, היא רעבה, אני מנסה לקום ולא יכולה. כאב חד מפלח לי את כל הגוף. אני מנסה להתרומם כלפי מעלה ולא מצליחה, מנסה להסתובב ימינה או שמאלה ולא מצליחה, אני תקועה על הגב, לא יכולה לזוז, הילדה כבר ממש צורחת והדמעות שוטפות לי את הפנים. אביב ישן, הוא גמור מעייפות אחרי כמה לילות בלי שינה ולא שומע כלום. אני מנערת אותו, הוא מתעורר ומיד נרדם שוב. הילדה ממשיכה לצרוח – אמא שלי עולה למעלה לבדוק שהכל בסדר…מזל שנשארנו אצל ההורים.
אמא מרגיעה את הילדה, עוזרת לי להתיישב שעונה אחורנית במיטה כדי להניק את הילדה ומחזירה אותה לעריסה לישון. בינתיים אביב מתעורר, מכינים לי כוס תה והכאב נרגע קצת, אני עדיין לא מסוגלת לקום מהמיטה.
בבוקר אנחנו נוסעים למיון – זיהום באפיזוטומיה. כאבי תופת, אבל אני עוד לא יודעת מה מחכה לי. נותנים לי אנטיביוטיקה ואנחנו חוזרים הביתה אופטימיים. אנחנו מחליטים להישאר אצל ההורים עד שארגיש קצת יותר טוב, אני בקושי הולכת, וקשה לי לעבור משכיבה-לישיבה-לעמידה, התקפי הכאב לא פוסקים.
עוברים יומיים, יש לי פריחה בכל הגוף, אלרגיה למשהו, אולי לאנטיביוטיקה, שוב מגיעים למיון, בודק אותי גם גניקולוג שמעדכן שהזיהום נראה טוב יותר ויחלים לגמרי תוך כמה ימים, ונותנים לי משהו נגד אלרגיה.
עוד 3-4 ימים עוברים, התקפי הכאב לא פוסקים, גם לא הדמעות. אני ואביב לוקחים את הילדה בעגלה ונוסעים לגניקולוג שלי להיבדק. נמאס לי מגניקולוגים במוקד ובמיון, רוצה את הרופא שלי, אבל מסתבר שהוא בחופשה בחו"ל…טיימינג מעולה. שולחים אותי לרופא המחליף שלו. אני מגיעה לעוד רופא זר, שהדבר הראשון שהוא שואל כשאני נכנסת אליו לחדר אחרי המתנה של שעתיים עם תינוקת בוכה, זה למה אני גוררת את רגל שמאל ואם אני בטוחה שאני צריכה אותו ולא אורטופד. הוא בודק אותי, מאשר שהזיהום כמעט חלף לחלוטין ושאין לי שום בעיה גניקולוגית, ושולח אותי לאורטופד…
אני יוצאת ממנו בוכה, לא מאמינה שזה קורה לי. נוסעים הביתה, קובעים תור לאורטופדית. עוד יומיים חולפים, הכאב ממשיך ומתעצם, עכשיו אני לא רק גוררת את הרגל, אי אפשר לגעת בי באזור האגן או בגב, אני פשוט כאובה תמידית.
אני משאירה את הילדה שוב עם אמא, שוב נותנת לה בקבוק כי מוקדם מדי בכדי לשאוב ואפילו עדיין אין לי משאבת חלב, ונוסעת לאורטופדית. היא מזהה דלקת באזור הסקרום ומסבירה לי שכל עוד אני מניקה – אי אפשר לעשות כלום חוץ מפיסיותרפיה. הטיפול בדלקת פרקים באגן הוא בזריקות סטרואידים…מה שלא הייתי לוקחת גם אילולא הייתי מניקה, אז מה שנשאר לעשות זה טיפולים להגברת התנועתיות ולהמתין, ולחיות עם הכאב.
אני חוזרת הביתה מדוכאת, לא להאמין כמה דמעות יכולות להישפך, מסבירה לאביב שזה לא נורמאלי להמשיך להניק בנסיבות כאלו, אבל ממשיכה למרות הכל להניק, אלוהים יודע למה.
יומיים אחרי זה אנחנו הולכים להתייעצות עם גניקולוג פרטי, שמישהו אולי יסביר לנו את התמונה המלאה ואיך מתקדמים מפה…גם הוא מאבחן דלקת באגן, נותן לי כדורים אנטי דלקתיים שמותרים בהנקה וממליץ להימנע מפיסיותרפיה בינתיים. לכל רופא דעה משלו.
אני עוברת על פורומים באינטרנט, נחרדת לגלות שמות של מחלות פרקים כרוניות דומות בתסמיניהם למה שיש לי אבל מבינה שפיסיותרפיה זה משהו שחייבים להתחיל באופן מיידי.
בשבועות שאחרי אני מדלגת מכירופרקט, לאוסטיאופתית ולפיסיותרפיסטית רצפת אגן, עוברת עוד ועוד טיפולים שכואבים בזמן הטיפול והרבה יותר אחרי. כבר חזרנו מההורים הביתה, אבל עדיין זקוקים להרבה מאד עזרה כי התפקוד שלי לוקה בחסר. לקחנו עזרה בתשלום, 3 פעמים בשבוע, אמא מגיעה עוד פעמיים נוספות וכולם מכינים לנו אוכל, שלא יחסר.
יועצת הנקה שעבדתי איתה אבחנה לשון אחורית קשורה ליובלי, מה שאושש על ידי רופא מקצועי, והסביר למה הילדה נשארת רעבה אחרי שהיא יונקת כל שעה, לא ישנה ובוכה כל הזמן…התחלתי לתת תוספת מטרנה ולשאוב כדי לכסות על הואקום החסר של הילדה, נכנסה קצת שפיות למערכת. עדיין כואב כל הזמן, ואלוהים יודע למה – אני עדיין מניקה.
יעברו בערך כשלושה חודשים מהלידה עד שהכאבים יפסקו ואני אתחיל לצאת מהבית עם הילדה ובכלל, לא רק לטיפולים. גם אחרי זה יחכה לי עוד תהליך שיקומי של כמה חודשים, להחזיר את עצמות האגן למקום, להרים את רצפת האגן ואת השלפוחית שצנחה, אבל לפחות יפסיק לכאוב לי.
—————————————————————————————————————————
העיניים שלי נפתחות ואני קולטת שיובלי חושבת שנרדמתי, ומושכת לי בחולצה. 'נו אמא, מה נרדמת לי עכשיו, תספרי לי איך יצאתי ממך'. אני מתעשתת, מחייכת אליה ושומעת בעצתה של רווית שאמרה לי עוד כשהביאה לי את הספר זיכרונות הראשון של הילדה – תספרי לה רק את הדברים הטובים.
אני מספרת לה איך שמרתי אותה בפנים למרות הצירים המוקדמים כדי שתצא בזמן רק אחרי שתהיה מספיק גדולה ומוכנה; איך התרגשנו כשהגענו לחדר הלידה בשישי בבוקר שהיא נולדה; איך עשו לי עיסויים כיפיים כדי להעביר את הזמן בכיף עד שהיא תבצבץ החוצה; איך פקעו לי המים כמו בקבוק שמפניה שמתאים לחגיגת הולדתה; איך הצטלמנו בכיף כל הילדה ושמענו מוסיקה נעימה; ואיזה מדהים היה להחזיק אותה בידיים אחרי שהיא יצאה מתוכי.
'אמא, זה נשמע כיף ללדת, מה זה לא כואב?' היא שואלת אותי. אני מחייכת ואומרת לה, זה כואב קצת ילדה אהובה שלי, זה כואב קצת, אבל זה שווה את זה כי קיבלתי אותך במתנה.
יש דברים שהילדה שלי לא צריכה לדעת בשלב זה, אולי היא אפילו לא תדע אותם לעולם…
תודות
לרוית שטרן-גינת, הדולה המדהימה שלי, שליוותה אותי כל ההריון, בימים ובלילות, בלידה ואחריה, הייתה שם לענות על כל שאלה, להסביר, להדריך, לעזור ובעיקר להרגיע כמה שצריך.
להורים המדהימים שלי, שנטשו לשלושה שבועות את חדר השינה שלהם לטובתנו, התרוצצו בשבילנו, נרתמו לשמור על הילדה, לבוא איתנו לרופאים, לבשל אוכל בכמויות וממשיכים לעשות כל שדרוש בכל רגע נתון מכל הלב.
למשפחה שלי, ולחמותי, שנמצאת שם תמיד כדי לתמוך, לעודד, לבשל ולעזור, וגם להבליג אפילו שקשה, כי הם כולם יודעים שלי קשה קצת יותר.
לצוות אמא אדמה שליווה אותי כל ההיריון – לצביקה על בוק ההיריון של "שיטת התחנות" שפרסם אותנו כזוג מוכן ללידה J, לאיילה על שעורי יוגה מבורכים שבלעדי התנוחות שלמדתי שם לא הייתי שורדת את שמירת ההיריון והצירים המוקדמים, לשרי על העידוד וההסברים בקורס ההכנה ללידה, ולסיגל וליאת על האוזן הקשבת התמידית. מאד עזר לדעת שיש לאן לפנות בכל השאלות במהלך ההיריון – והיו הרבה.
לרבקה נדם, הדולה פוסט פרטום המקסימה שלי, שעוזרת לי לעבור את התקופה הקשה הזו, ושנותנת את הלב והנשמה – גם לי וגם לילדה. אין ספק שלא הייתי יכולה בלעדיה, וגם יובלי מחזירה לה אהבה J
אחרון חביב, אבל הכי חשוב, לאביב בעלי, שנמצא שם לאורך כל הדרך, באש ובמים, לכל החיים כמו שהוא אומר – ברגעים הנחמדים פחות והנחמדים יותר. על תמיכה כל הזמן, בהריון, בלידה, וגם אחרי עם הילדה, לא הייתי עוברת את זה אלמלא אתה!

The post סיפור הלידה של יובל – בגרסת האמא appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

את ההריון הזה ליויתי כמעט מההתחלה. הודעתם לי שאת בהריון כבר בשבוע 10. זה היה מובן מאליו אחרי שהיינו ביחד גם בלידה של רז ונשארנו בקשר במהלך 3 השנים שחלפו מאז.

הלידה של רזי היתה לידה רגילה. לא ארוכה או מסובכת מדי אבל לא זרמה בדיוק כמו שרצית והחלטת לקחת אפידורל בשלב מסוים למרות שלא באמת כאב לך מאד. הפעם רצית לידה טבעית והחלטת לעשות הכל על מנת להצליח בכך. בחרת ללדת במרכז הלידה בתה"ש, ולא לוותר עלי – גם בשבילך וגם בשביל יאיר… שיהיה רגוע…

אין לי מושג איך אבל ידעתי בדיוק מתי תלדי. יום לפני הלידה התקשרת לחוצה. הערכת המשקל גבוהה. שוב ראש גדול.. ואולי לא יתנו לך להכנס למרכז הלידה הטבעי בתה"ש. הזכרתי לך שגם רזי נולד במשקל מכובד של 3.800 בשבוע 38 ולא היתה לך בעיה ללדת אותו ואמרתי לך – את תראי, את תלדי השבוע.

עוד באותו ערב היו לך צירים, וכך גם כל הלילה. בשבע בבוקר התקשרת אלי. הצירים לא כאבו כל כך (מה שלא אומר כלום אצלך) והיו כל 6 דקות בערך. על מנת לא להלחץ החלטתם להתקדם לכיוון דודה שלך בסביון. התלבטתי אם לצאת על מנת להמנע גם אני מהפקקים והחלטנו להמתין עוד קצת. בינתיים הצירים הצטופפו, נעלמו קצת ושוב חזרו. בסביבות 13:00 או קצת קודם הייתי אצלכם. נראית רגועה ונינוחה . הצירים כאבו מעט אבל התמודדת יפה והם לא היו סדירים במיוחד. הבנתי שאחנו עדיין בשלב לטנטי והיתה לי הרגשה שככה זה צריך להיות. המתנו. נהנים מהשלווה בבית של דודה שלך. הצירים המשיכו והיו כואבים יותר ויותר אבל עדיין לא לגמרי סדירים ולא לגמרי "שם".

מדי פעם התקשרת למרכז הלידה בתה"ש לעדכן את המיילדות ולקבל הנחיות. הרגשתי שאת לחוצה. מצד אחד לא רוצה להגיע מוקדם מדי ומצד שני רוצה להגיע בזמן, בלי לחץ… יאיר היה רגוע להפליא.. ראה מרתון של "הבורר", קרא ספר… הכל היה שלוו… נראה שהעובדה שהגעתי הרגיעה את דודה שלך וכעת כולם פשוט המשיכו בשגרה רגועה, נהנים מהרוגע שלך ונותנים לך תחושה טובה…

בשלב מסוים הצירים לחצו לך למטה, לכיוון הטוסיק. הם הגיעו בערך כל 4- 6 דקות אבל עדיין לא נראה היה לי שזה זה. אמרתי לך שאפילו שאני יודעת שאת נראית אחרת בלידה מנשים אחרות, ושהכאב אצלך מתבטא אחרת, אני עדיין לא חושבת שזה זה. התקשרת למרכז הלידה וגם ציפי אמרה לך להמתין ולהתקשר עוד שעה. התאכזבת ונלחצת. ביקשתי ממך להניח לזה. שאלתי אם את סומכת עלי שאומר לך מתי צריך לצאת לדעתי ואמרת שכן. החלטנו להקשיב להמלצה של ציפי ולנוח קצת. ניסית לשבת על כסא נוח אבל ציר אחד שהעברת עליו גרם לך להבין שאת לא מסוגלת לשבת.. לוחץ נורא למטה. הצעתי לך לנסות לעבור לשכיבה על הפוף הגדול וזה מה שעשית. בעקבות הלחץ שהרגשת היתה לי תחושה שהומאופטיה תעזור פה. דברתי עם לינוי ההומאופטית ואורנית חברתי והן הסכימו לתחושה שלי לגבי הרמדי הספציפית. נתתי לך 3 גלובולים. עברה כחצי שעה בה הצירים התרחקו. הם הגיעו כל 8 דקות בערך וממש נרדמת ביניהם. הרגשתי שאת זקוקה לזה. כשקמת נראית לי חסרת מנוחה והצעתי לך להכנס למקלחת. מרגע שקמת הצירים חזרו להיות תכופים. נכנסתי איתך למקלחת. יאיר נרדם בינתיים על הספה. במקלחת הצירים נראו סוף סוף "כמו שצריך". כל 4 דקות, דורשים ממך ריכוז , נשימה ותנועה.. המים עזרו לך מאד… המתנו עוד 2-3 צירים והסכמנו שהגיע הזמן. יצאת להתלבש ואני הערתי את יאיר. בינתיים הצירים הצטופפו פתאום ובזמן שחלף עד שנכנסנו למכונית שלי הם הגיעו כל 2 – 2.5 דקות.

ישבת מאחורה ויאיר ואני מקדימה. אני מסתכל עליך במראה ובמקביל על השעון וכמובן על הכביש.. צירים כל 2.5 דקות. תה"ש במרחק פחות מ 10 דקות.

הגענו. יאיר נסע להחנות את המכונית שלי ואנחנו נכנסנו פנימה. המיילדת שקבלה אותך הבינה שאת כאובה ותקתקה עניינים. בבדיקה 5 ס"מ וראש לוחץ טוב… איזה כיף!! היא הודיעה למיילדות של המרכז הטבעי ותוך דקות ציפי היתה שם. מרגיעה, חמה ומעסה. לבקשתה הלכתי להכין את האמבטיה במרכז הלידה בזמן שאת עמדת למניטור ראשוני לפרק זמן מינימאלי. מיד לאחריו עברנו לחדר המקסים במרכז הלידה. החדר היה חשוך ונעים למעט נר שדלק. יאיר התמקם לו על הכורסא, את נעמדת באמבטיה, וורד, המיילדת המקסימה שלך שהגיעה בינתיים צמודה אליך ומעסה אותך. בינתיים הרגשתי שאת מסודרת ודאגתי ליאיר שהתחיל להראות סימני לחץ קלים… והא הבין ששלב הלחיצות קרוב וסיכמנו שאדאג שהוא יצא ברגע המתאים.

הצירים שלך היו חזקים והתמודדת אתם מדהים.. עומדת ונעזרת בנשימה ,בתנועה ובמים… נתתי לורד את השמן בריח ורדים שנהנית ממנו קודם לכן כשעשינו עיסוי בבית והיא עיסתה לך את הגב… היה ברור שאת מתקדמת מדהים. ורד הציעה שתכנסי למים. לשבת לא היה לך נוח בגלל הלחץ למטה אז שכבת… זרם המים מכוון לבטן… נחת בין הצירים ובזמן הציר התנועעת במים…נושמת.. מפוקסת… בעולם משל עצמך…

נעמדת שוב… הלחץ למטה התחזק.. גם יאיר הבין שזה מתקרב והחליט לצאת החוצה. לא עברו כמה דקות והרגשת לחץ חזק למטה. עזרנו לך לצאת וורד הציעה לך לשבת בשרפרף הלידה. התיישבת על השרפרף ואני על שרפרף נוסף מאחורייך. חיבקתי אותך מאחורה והשתדלתי לתת לך "קונטרה" ללחיצות. בכל לחיצה הרגשתי איך הגוף שלך נמתח נדרך ולוחץ בעוצה את התינוק החוצה… התמלאתי באדרנלין והתרגשות… זה דבר אחד לראות לידה מהצד, ודבר שונה לגמרי ממש "ללדת אתך" זה הזכיר לי כל כך את הלידה של מעין שלי, והרגשתי שאני חייבת לתת לך את כל הכוחות שלי – פיזיים ורגשיים… בכל ציר לחצת בכל הכוחות שלך… צעקת בעוצמה, ואני "לוחצת" אתך… מחבקת ומלטפת אותך, אומרת לך באוזן כמה את מדהימה, מנסה לאזן את שתינו ביחד, מה שיהיה די מסובך בהתחשב בעובדה שלא היה לי איפה להשען (האמבטיה היתה מאחורי)… עבדת קשה, וגם אני… שתינו מזיעות ואני מחזיקה אותך ומעריצה כל ס"מ ממך… איזה עוצמות…כמה כח…

כל כך התרגשתי להיות במקום הזה…. עוד כמה לחיצות, בחדר היו 3 מיילדות מדהימות. ורד עושה עבודה מדהימה בשמירה על הפרינאום שלך. עוד אחת מצלמת אותנו, והשלישית מעודדת ונהני מאוירת ה"אוהל האדום" שנוצרה לנו בחדר… ואז הוא יצא… אור שלכם… שלנו… נורא רציתי לדאוג שיאיר יכנס אבל עדיין נשענת עלי… לשמחתי יאיר עמד בחוץ והבין בדיוק מתי הזמן להכנס… הוא נכנס לראות אותך מחזיקה באור והיה כל כך מרוגש ומאושר…דמעות ירדו בעיני… חיבקתי את שניכם והודיתי ליאיר… בזכות הבחירה שלו להיות מחוץ לחדר הלידה בשלב הזה זכיתי אני לאחת החוויות המדהימות ביותר בחיי… כמעט כמו הלידות של הבנות שלי…

עוד קצת וחבל התבור נחתך, יאיר מוריד חולצה ומערסל את אור בידיים שלו… קורן מאושר… לאחר יציאת השלייה עברתם יחד למיטה… 2 הורים מאושרים ותינוק יונק בתיאבון רב…

השארתם בחדר עוד כמה שעות עד העליה למלונית. ורד ושאר הצוות התייחסו אליכם מדהים ופינקו אתכם . נפרדנו ונסעתי הביתה מאושרת כמו שלא הייתי המון זמן… בטוחה שככה צריך להתייחס לכל יולדת. ככה צריכה להיראות לידה.

The post סיפור הלידה של אור appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

איטל יקירתי

הכרנו וירטואלית עוד במהלך ההריון הקודם שלך – דרך הפורום. אז היית כמעט לכל אורך ההריון בשמירת הריון בגלל שליית פתח ודימומים ואפילו כתבת "יומן מעקב הריון" שפרסמת בפורום באורח קבע.

בהריון הנוכחי יצרת איתי קשר כבר בשלב מוקדם למדי. רצית חוויה אחרת לגמרי. חוויה מתקנת, שבה לא ינהלו אותך ותוכלי לתת לגוף שלך לעשות מה שנכון עבורו. נפגשנו אצלי ממש לסוג של מפגש משפחות . אילן הביע מעט ספקות וקיוויתי שאני מצליחה לתת לו את התשובות הנכונות. לא חזרת אלי במשך כמה שבועות וחשבתי כבר שהחלטתם לוותר על שירותיי. בסוף חזרת. ברור שרצית. פשוט היית עסוקה כל כך… לא קלטת שהזמן חולף…

קבענו שנפגש לשני מפגשי הכנה ללידה. נפגשנו אצלכם בימי שישי בצהריים. את ואילן למדתם כל מה שלא הייתם צריכים ללמוד לקראת הלידה הקודמת. המלצתי לך להתחיל לקחת את פורמולת ה"קל-לידה" של ד"ר K משבוע 36. במפגש האחרון סיפרתם לי שאילן יוצא לנסיעת עבודה אחרונה. הבטחתי לך שאם יקרה משהו כשהוא לא יהיה אני אבוא ואהיה אתך כבר משלב מוקדם יותר.

יום שישי, 24/04, התל"מ שלך במרחק כמה שבועות ואת מתקשרת אליי. נראה לך שזה הפקק הרירי. אני מרגיעה אותך שגם אם כן יש לנו די זמן. את מבטיחה לעדכן אותי בהמשך ולא חוזרת אלי. ביום שני אני מנסה להשיג אותך ללא הצלחה ומבינה שכנראה שחזרת למסלול העבודה במלוא הקיטור.

יום שני. ערב יום הזכרון לחללי צה"ל, חצות וכמה דקות. אילן עדיין בחו"ל, אמור לחזור מחר בערב. התקשרת… נדמה לך שירדו המים… זה נשמע די ברור. אין צירים. נלחצת… הרגעתי אותך. אמרתי לך שבגלל שאת אחרי ניתוח קיסרי אני כן מעדיפה שתגיעי מתישהו בקרוב לבית היולדות. סיכמנו שתדאגי למישהו שיהיה עם אמילי ולמישהו אחר שיבוא אתך לבית היולדות. סיכמנו שבהנחה שהכל תקין כרגע את מסכימה רק להתאשפז במחלקה וללכת לישון ולחכות לצירים. אחרי שסיימנו לדבר בעלי שיגע אותי "את נותנת לה ללכת לבד? זה לא יפה"… ניסיתי להסביר לו שזה יכול לקחת המון זמן עכשיו ושאם אהיה אתך כבר מעכשיו כשאין צירים בכלל בסוף כשתזדקקי לי אני לא אצליח לתפקד. התקשרתי אליך בכל זאת. הרגעת אותי ובקשת שאגיד לו לא להתערב לי בעבודה. ניסיתי לישון… בלחץ ודאגה. אילן התקשר מאיזה שדה תעופה, הוא שאל כמה זמן יש לנו להערכתי. אמרתי לו שממש אי אפשר לדעת ושלא ידאג, שאהיה אתך ברגע שתזדקקי לי. הוא אמר שהוא עושה הכל על מנת להגיע.

בערך בארבע בבוקר התקשרת. הרופאים שם שיגעו לך את השכל והסכמת להיכנס לחדר לידה למרות שאת ממש לא בלידה. לפחות לבלון ושאר רעיונות שהיו להם לא הסכמת… לא אהבתי את זה אבל הבטחת לי שדודה שלך אתך ושאת הולכת לישון ולא תתני להם להתחיל תהליך של התערבויות. סיכמנו שאני שמה לי שעון לבוקר ושאגיע בהקדם האפשרי. בשש וחצי שלחת לי SMS. "רויתי, תבואי להיות איתי" . התארגנתי מיידית וקצת לפני שבע וחצי כבר הייתי אצלך.

הגעתי לראות אותך שוכבת במיטה, מחוברת למוניטור. בדיוק כל מה שלא רצית. היו קצת צירים, אבל לא מדהימים ולא סדירים.היית מיואשת. אחת המיילדות סיפרה לך שהרופאים קשוחים מאד ושיהיה לך קשה מאד ללדת כמו שאת רוצה. דברתי עם לינוי, ההומאופטית, והתחלתי, במקביל ל"קל לידה" לתת לך הומאופטיה, במטרה לחזק את הצירים. מהר מאד הצירים התחילו לכאוב ולא יכולת להיות על המיטה. בקשת לרדת מהמיטה ולכל אורך הלידה למעשה היית מחוברת למוניטור בעמידה, בישיבה על הספה, בהשענות עלי ועל רודיקה ובשלל תנוחות אחרות . האנדורפינים בחדר זרמו היטב, הצירים עבדו אצלך יופי והגוף שלך עבד אתם מדהים. כנראה שכך היה גם אצלי ואצל רודיקה כי אני ממש מתקשה להזכר בזמנים המדוייקים של כל מה שקרה, אז תסלחי לי על אי דיוקים…

בשלב מסוים התחלת לבכות… איפה אילן?? אני צריכה אותו… אני לא חושבת שהוא יודע בכלל כמה אני אוהבת אותו… הוא לא יודע שהוא הכח שלי… אני לא יכולה לעשות החלטות בלעדיו…. רודיקה ואני חיבקנו אותך והבטחנו לך שהוא יגיע בדיוק בזמן…

בסביבות 9 בבוקר הגיע סיבוב הרופאים. לפני כן עוד אמרו לנו המיילדות שאם הצירים לא יהיו סדירים והמוניטור תקין אולי הרופא יאשר לך להכנס בחזרה למחלקה, אבל עד שהוא הגיע היו כבר צירים ואפילו מעט ירידות דופק במוניטור שטיפלנו בהן עם נשימות, תנוחות והומאופטיה. הרופא הגיע והתחנפת אליו .הצחקת אותו ואותנו. למרות שציפית ממנו להיות קשוח ביותר בעקבות דברי אחת המיילדות עוד לפני שהגעתי הוא היה מקסים וממש לא דיבר על צורך בהתערבויות.

הזמן חלף. צירים סדירים וצפופים הולכים ונעשים יותר ויותר כואבים…. את מחוברת כל הזמן למוניטור אבל לא מסכימה להיות על המיטה… בעמידה, ישיבה על הכדור, על הספה, השענות עלי, השענות על המיטה… בכל ציר את נושמת… זזה… בשלב מסוים ניתקו אותך לשירותים וניצלנו את ההזדמנות לעשות מקלחת טובה. זה עשה לך ממש ממש טוב… לא רצית לצאת משם. המיילדת חזרה והיתה עצבנית, נזפה בנו משהו בסגנון " היא בכל זאת באחריותנו" והמשכנו להעביר צירים. את מלאה באנדורפינים וגם אנחנו… מחזיקות את המתמר של המוניטור כדי שירשום טוב את הדופק של העוברית כדי שיתנו לנו להמשיך להיות בתנועה. כל זמן מה את מבקשת לשרותים. משלב מוקדם מאד לוחץ לך בטוסיק. באחת הפעמים בהן את בשירותים המיילדת נכנסת , מתחילה עם רודיקה וממשיכה איתי. "הנוהל אצלנו הוא שאשה אחרי קיסרי תהיה מחוברת לניטור פנימי של דופק העובר וניטור פנימי של הצירים". היה לי ברור שמאחר וניטור פנימי של הצירים צריך להיות על המיטה, ובבדיקה האחרונה היינו בקושי עם 2 ס"מ את לא תצליחי להתמודד עם הצירים על המיטה ותקחי אפידורל מוקדם מדי. העזתי ושאלתי אם זה בסדר מבחינתם שתהיי מחוברת לניטור של העובר אבל לא לניטור הצירים, כך שתוכלי להמשיך להיות בתנועה כמה שאפשר. שאלנו אותך והסכמת אבל אני לא בטוחה שהיית מאופסת בשלב הזה… ההורמונים עבדו בטירוף ונראית שיכורה לחלוטין. המיילדות אמרו שיקראו לרופא, ופה היה לנו מזל גדול… לידה באחד החדרים ליד העסיקה את כל הצוות. הם נעלמו לזמן די ארוך ובינתיים אנחנו המשכנו בשלנו… מחזיקות את המוניטור כדי שירשום כמו שצריך, מחזיקות ומעסות אותך ונושמות ועושות קולות בזמן הציר…כמו מקהלה מתוזמנת היטב של 3 נשים מלאות אנדורפינים…הצירים נראו לי כצירים של לידה מתקדמת מאד, אך לפי הבדיקות ההתקדמות היתה איטית. המשכנו עם ההומאופטיה והיה לי ברור שנראה שינוי משמעותי בהמשך. הצירים היו לך כבר מאד קשים להתמודדות והתחלת להעלות את רעיון האפידורל, הסכמתי איתך שאם נגיע לפתיחה מספקת מבחינת הצוות והלידה לא תתקדם מהר זה יכול להיות נכון… הצירים היו חזקים צפופים וכואבים מאד…

פתאום, בתוך כל הצירים הלא נגמרים האלה צלצל הטלפון שלי. אילן התקשר מבחוץ וביקש שנבוא לפתוח לו את הדלת. גם אחרי שקלטת אותו לקח לך זמן לקבל אותו… היית שקועה בתוך מערבולת הצירים… רק אחר כך הרחת פתאום את הריח המוכר שלו ונרגעת… הוא הגיע…. מאחר ויכולים להיות רק 2 מלווים בחדר רודיקה נאלצה ללכת… היה קשה להיפרד ממנה… אילן נזרק לתוך האינטנסיביות של הצירים החזקים שלא נגמרים. העברתי אותך להישען עליו בזמן הצירים בעוד אני מעסה ונושמת אתך… כל הזמן מחזיקים את המתמר של המוניטור, שלא תהיה לצוות סיבה להילחץ…

הצוות התפנה מהלידה הקודמת. כמה שמחו בשבילך שאילן הגיע… בדיקה נוספת עם רופאה מקסימה. יש פתיחה של 3 ס"מ, צוואר רך כמו חמאה, היא אפילו לא דברה על הניטור הפנימי לדופק העובר או לצירים… בקשת אפידורל. אילן הספיק להסתכל עלי במבט המום "מה פתאום אפידורל, זה לא מה שהיא רצתה" אמרו לי העיניים שלו אבל לא היה לי יותר מדי זמן להסביר… הצירים שלך היו מטורפים והיה לי ברור שאו שאת תכף יולדת או שהאפידורל בהחלט נכון… כל כמה זמן קראנו למיילדת לשחרר אותך מהניטור . בשלב מסוים ניסינו למשוך והצענו לך להכנס למקלחת. כשהגענו למקלחת ופתחתי לך את המים לא הבנת מה את עושה שם… "אבל אני רוצה אפידורל…." אילן ואני הסתכלנו אחד על השני וצחקנו…. ההורמונים עבדו כל כך יפה….

המרדים מגיע… אנחנו באמצע ציר… הוא מתיישב לו בסבבה…מממ… משהו חשוד. אמרתי לאילן שאני אטפל בך ושיקשיב למה שיש למרדים להגיד. המרדים התחיל בנאום על מקרים בהם הוא לא יכול לתת אפידורל… מסתבר שבבדיקת הדם שלקחו לך כשהגעת התגלה שיש לך בעיה גנטית עם קרישת הדם. את לא יכולה לקבל אפידורל… איזה הלם… המרדים יצא ואנחנו נשארנו להתמודד אתך. אשה עם צירים בלי הפסקה ארוכים וכואבים מאד, שכבר היתה בטוחה שעוד כמה דקות היא מקבלת אפידורל ונרגעת ועכשיו היא מגלה שהיא צריכה לסבול, כנראה עוד זמן די ארוך…

מתישהו בינתיים התחלפה המשמרת. שאלת את המיילדת החדשה מה עושים… קיווית שיהיה לה איזה פתרון מהשמים והיא המליצה לך על טשטוש – פטידין… בלעתי את הרוק… פטידין?? זה ממסטל, ואת לא יכול להיות יותר מסטולה ממה שאת עכשיו… אבל היא ניסתה למכור לך את זה "את תוכלי לישון"….

שוב קקי…את בשירותים, אילן ואני איתך המיילדת עסוקה במשהו בחדר. פתאום אני קולטת שאת לוחצת… וזה לא מרגיש כמו קקי… אני מבקשת מהמיילדת לבוא ואת צועקת עלי "למה את קוראת לה?" אני מספיקה להבהיר לאילן שנראה לי שאת לוחצת את התינוק, למרות שזה נשמע הזוי… עברה כחצי שעה מאז שבדקו 3 ס"מ… המיילדת עדיין בשלה "פטידין" אבל מציעה לבדוק אותך… רואים את ההלם על הפנים שלה כשמיד בתום הבדיקה היא מכינה את המיטה ללידה… "את יולדת" היא אומרת לך ולך אין כח וזמן לחשוב על כל התנוחות שרצית ללדת בהן… את לוחצת וצורחתתתתתתתתתתתתתת…. לאא! אבל יש לי קקי!! אני רוצה פטידין!! אני מאפסת אותך, מבקשת ממך להסתכל לי בעיניים, תוך 2 לחיצות תינוקת יפיפייה בחוץ!! היא פיצפונת ונראית כמו מלאכית קטנה ומדהימה… את מחזיקה אותה ולא מאמינה. אני בוכה כמו תינוקת יחד אתך ועם אילן… לא מאמינה שלמרות כל המכשולים הצלחת… ליצור לעצמך חוויית לידה אחרת כל כך מחווית הלידה של אמילי…. חווית לידה מלאה בנוכחות ועוצמה עם המון אהבה באוויר….

איטל ואילן המקסימים

אין ספק שזכיתם, ב"מירוץ למליון" הפרטי שלכם זכיתם בגדול. זכיתם זה בזו וזו בזה, זכיתם בשתי בנות יפייפיות ומתוקות ואני זכיתי להיות חלק מכל זה…

אוהבת אתכם מאד

רוית

The post סיפור הלידה של ניקה- לידת VBAC (לנל"ק) סיפור מזווית הראיה שלי כדולה – המירוץ למליון appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.