VBAC – ראשי תיבות של Vaginal Birth After Cesarean, או בעברית לנל"ק – לידה נרתיקית לאחר קיסרי.
זה הכינוי ללידה בה האם יולדת את תינוקה דרך הנרתיק לאחר שבלידה הקודמת ילדה בניתוח קיסרי.

לידת VBAC (לנל"ק) מוצלחת היא למעשה לידה וגינלית לכל דבר עם היתרונות של לידה רגילה- התאוששות מהירה, חיבור מהיר בין האם לתינוק, סיכוי נמוך יותר לזיהומים, פחות בעיות בלידות חוזרות ועוד.
עם זאת, בלידה וגינאלית לאחר ניתוח קיסרי (VBAC) קיים סיכון לקרע ברחם בעקבות הצלקת מהניתוח.
לכן, התייחסות הצוות הרפואי ללידה כזו היא כאל לידה בסיכון, מה שדורש בדר"כ יותר תשומת לב רפואית, פחות התערבויות רפואיות העלולות להגדיל את הסיכון לקרע ברחם, וגבולות ברורים יותר באשר למתי לא מאפשרים המשך לידה רגילה ומעבירים לניתוח קיסרי נוסף.

בעקבות דרישת האמהות, והתרחבות המחקר והניסיון, החל משנות התשעים מבוצעות בארץ יותר לידות VBAC (לנל"ק).

מה סיכויי להצליח בלידת VBAC (לנל"ק) ?

בממוצע אחוז ההצלחה בלידות VBAC (לנל"ק) בארץ הוא כ50%.

זה תלוי קודם כל בסיבה לניתוח בלידה הקודמת.
הסיכוי להצלחה גדל אם מדובר בסיבה שרוב הסיכויים שלא תחזור על עצמה כמו עובר במצג עכוז, ניתוח שנקבע מראש (אלקטיבי) בגלל סיבה אחרת וכו'.

גורם נוסף המשפיע באופן משמעותי על סיכויי ההצלחה בלידת VBAC הוא מקום הלידה.
לגישת הצוות השפעה משמעותית על מהלך הלידה, התערבויות וניהול סיכונים בלידה.
לכן חשוב לבחור בית חולים עם "קבלות" – המציג נתוני הצלחה טובים בלידות לנל"ק.

עוד חשוב, להימנע ככל האפשר מ"מפל ההתערבויות" הנפוץ בבתי החולים – על ידי יישום התמודדות טבעית עם הצירים במידת האפשר, תנועתיות וכו'.
לצורך כך חשוב במיוחד להגיע מוכנים ללידה.

גורם נוסף הוא התמיכה.
תמיכה רציפה תסייע לך להתמודד ולקדם את הלידה בצורה בריאה יותר, שתפחית את הצורך בהתערבויות ותשפר את סיכוייך ללידת VBAC.
תמיכה משולבת של בן זוג, דולה ואולי אף מיילדת פרטית בגישה טבעית תוכל לסייע לך בלידת לנל"ק מוצלחת.

נסיוני בליווי לידות VBAC לימד אותי שבלידות אלה חשובה במיוחד התמיכה: של בן הזוג, שלי, ושל הצוות הרפואי.
לידת VBAC מוצלחת היא חוויה מרוממת, אך לכל אורך הלידה אנחנו זוכרים שהדבר החשוב ביותר הוא בריאות האם והתינוק ולכן גם אם הלידה מתקדמת בסופו של דבר לניתוח קיסרי נוסף המטרה בעיני היא שתדעי שעשית את המקסימום למען הבריאות שלך ושל ילדך.

איך את רואה את הלידה שלך? כנסי למלא תוכנית לידה ותוכלי להתחיל לתכנן.

The post ליווי דולה בלידת לנל"ק – VBAC appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

התעוררתי בלי כוחות. שלחתי את הילדות לביה"ס ו… חזרתי למיטה.
העובדה שאני דולה מאפשרת לי לשלוט ביום שלי ולעשות מה שבא לי,
אבל יסורי המצפון לא ממש אהבו את הרעיון שהתעוררתי ב12 בצהריים…

יום עמוס ביותר. תור לרופאת שיניים עם הילדות, הבכורה נקעה את הרגל…
ב19:00 צלצל הטלפון. גילי ביקרה אצל הרופא. הוא שלח אותה למיון יולדות לאחר שמצא 5 ס"מ פתיחה בבדיקה ווגינלית.
בבית החולים מצאו רק 3 ס"מ, וקצת צירים.
בזמן שאצלה התקדמו הצירים אני ארגנתי הכל בבית.
בתשע, כמה דקות אחרי שבעלי הגיע, החלטנו שכדאי שאתקדם אליהם.
"נחת קצת בצהריים? שאל האהוב שלי, "לא, אבל ישנתי כל הבוקר. היו לי יסורי מצפון בגלל זה, אבל עכשיו כבר לא", עניתי ויצאתי לדרך.

הגעתי אליה עדיין במיון.

עם צירים סדירים אבל לא כואבים במיוחד.
הרופאה בדקה וכבר היו 4 ס"מ. היא אישרה להכנס לחדר הלידה הטבעי.
חשבנו יחד. אחרי הלידה המדהימה הקודמת בה הייתי הדולה שלה היו לנו ציפיות גבוהות.
גילי פחדה להכנס לחדר לידה כשאינה בלידה עדיין ולהזדקק לזירוז.
החלטנו להסתובב קצת ולראות מה קורה. בן זוגה הלך לנוח קצת.

בחוץ חשוך קר ושקט. העברנו שעות שקטות. נשימות, שיחות, רפלקסולוגיה באמצע המסדרון.
הבנו שאנחנו לקראת לידה חדשה, שכנראה לא תהיה דומה לקודמת אבל בהחלט תהיה חוויה טובה.

בשתיים לפנות בוקר נכנסנו לחדר הלידה הטבעי.

לאחר שבחרה להסכים לפקיעת מים קראנו לבן זוגה ונכנסנו למקלחת. נעזרתי בשמנים ועיסיתי אותה.
בכל ציר היא כוונה את המים לבטן וזזה. בהתחלה בתנועות קלות וכמעט לא מורגשות.
לאט לאט הרגשתי שהצירים נעשים תובעניים יותר. נשמנו יחד והמשכתי לעסות. בן זוגה מוצא את מקומו בתהליך ומחכה בסבלנות.
בסביבות שלוש וחצי הרגשתי בעצמי לחץ למטה. מהר מאד הבנתי שאני מזדהה אתה – גם לה לוחץ… כשביקשה קראנו למיילדת.
יצאנו למיטה. עמידת שש. השקט שהיינו בו עד אותו רגע הפך לקולות של לחיצה.
חלי, המיילדת רק שמרה בעדינות שהראש יצא לאט ועודדה אותה
3-4 לחיצות והיא יצאה – נסיכה מושלמת. אחות ל2 גברים. אפילו בלי תפרים…. כמה אושר….

שש וחצי בבוקר.

נכנסתי לישון מוצפת אוקסיטוצין. בשבע ורבע נוגה התקשרה. נשמע שמשהו מתבשל…
הנחיתי אותה מה לעשות וקיוויתי שהתינוק שלה ייתן לי קצת זמן לישון ולהתאושש. ישנתי כל הבוקר, וגם בצהריים.
בסביבות 22:00 כבר היו צירים כל 10 דקות. נכנסתי לישון עוד קצת. קצת אחרי 23:00 התקשר בן זוגה – המים ירדו.

קצת אחרי חצות הגעתי ללניאדו.

מאחר ונוגה בחרה בי כדולה רק בשבוע 39, הכרתי לראשונה את בן זוגה במיון.
נכנסתי אל נוגה במיון עם צירים חזקים מאד… וירידות דופק בכל ציר.
בגלל ירידות הדופק והעובדה שהלידה הקודמת היתה קיסרית לא הכניסו אותה למרכז הלידה הטבעי.
הצירים התקדמו ונוגה התמודדה מדהים אך הצוות היה לחוץ… הדופק של התינוק היה מטריד מעט.
עברנו מתנועתיות בעמידה ועל הכדור לשכיבה עם הצד עם חמצן.

ואז נכנסה הודיה. סופסוף אפשרה לחזור לתנועתיות – עמידת שש על המיטה.
זה עבד כמו קסם… נוגה הספיקה רק לחשוב על אפידורל, והבנו שהיא כבר לוחצת.
מפתיחה של 6 ס"מ היא קפצה ללידה. תוך דקות ספורות היא החזיקה בן שלישי מקסים בידיים…

שש בבוקר.

שוב במיטה. עייפה אך מרוצה…
כמה זמן יקח לי להתאושש מהג'ט לג ולחזור לסדר יום רגיל?

גם את זקוקה לתמיכה 24/7?
את מוזמנת להתייעץ איתנו באפליקציה של "גדולה אונליין"

The post דולה בג'ט לג appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

זה סיפור על לידה שהתחילה בכלום… לא צירים, לא ירידת מים, ושום תופעות לכל האמצעים שענת ניסתה מרגע שחלף לו התל"מ…
יום חמישי. ענת הלכה עם בעלה למעקב הריון עודף בבילינסון בידיעה שיתחילו השראת לידה. לכולנו היה ברור שהיחס ללידה אחרי ניתוח קיסרי הוא אחר, אבל הופתעתי מאד לשמוע בטלפון שהמליצו לה באופן די גורף על ניתוח. 20 אחוזי סיכוי ללדת בלידה רגילה, שלא נדבר על הסיכון… הצליחו להלחיץ גם אותי. אמרתי להם בטלפון שאני אתם בכל החלטה שיקחו והייתי בטוחה שהם יודיעו לי שהחליטו ללכת על קיסרי…

אבל לא. אסף חזר אלי, לא ממש מבסוט, כך נדמה היה לי מקולו, מההחלטה שלה לנסות השראת לידה.
בערב הם עדכנו אותי שהתחילו עם הפרוסטגלנדינים בחצי מינון. למחרת בבוקר , אחרי שבמוניטור היתה פעילות רחמית שענת לא ממש הרגישה שמו לה בלון.
יום שישי. 13:00. ענת התקשרה ואמרה שהחליטה עם הרופאים לתת לזה זמן עד 22:00 ואם לא ללכת על ניתוח. היא בקשה שאבוא לנסות לזרז.

באתי. התחלנו עם הומאופטיה ורפלקסולוגיה. שום צירים משמעותיים לא נראו לעין וענת התחילה להשלים עם זה שזה יגמר בניתוח, אבל היתה מאד לחוצה מהרעיון. למרות שהיא לא התחברה לרעיון של רייקי הצעתי לעשות לה קצת, לעזור לה להרגע…
עשיתי לה רייקי והרגשתי איך היא נרדמת ומשחררת. אפילו חשבתי לתת לה להמשיך לישון וללכת הביתה, אבל אז היא התעוררה והרגישה סוף סוף ציר אמיתי. נפרדנו והלכתי הביתה בתקווה שיהיה משהו…

בסביבות 19:00 התקשרתי ואסף אמר לי שאין שינוי. ב22:00 נכנסתי לישון בטוחה שזהו, היא אוטוטו נכנסת לניתוח. אפילו שלחתי לה רייקי כדי שתעבור אותו ברוגע…

ב00:30 ענת התקשרה מאושרת עם חדשות טובות: הצוואר רך, יש צירים והרופא אמר שמחר בבוקר יורידו אותה לחדר לידה. חזרתי לישון בידיעה שהצירים יתחזקו בקרוב ושכל רגע היא תתקשר. כל שעה הרמתי את הטלפון לוודא שלא פספסתי שיחה…

ב10:30 אסף הודיע לי שהורידו אותה לחדר לידה, שיש פתיחה של 3 ס"מ ושפקעו את המים והם מקוניאליים.
ב11 וכמה דקות הייתי איתם בחדר לידה. ענת ישבה על הכדור בסבבה, קוראת ספר בין הצירים, והיתה בטוחה שאסף סתם קרא לי מוקדם מדי.
בכל ציר לחצנו לה על הנקודות . ענת עשתה מקלחת ארוכה וטובה, חוקן, ושוב מקלחת. התפלאתי שנתנו לה להיות יותר משעה בלי מוניטור אבל זה כמובן היה נהדר.
אחרי המקלחת הצירים די נחלשו. חברו אותה למוניטור פנימי למדידת עוצמת הצירים כדי להחליט אם לתת פיטוצין והתחלנו עם הומאופטיה בהדרכת לינוי. המשכנו על הכדור עד שהרופאה המליצה על פיטוצין. ענת החליטה שהיא רוצה קודם אפידורל והמיילדת קראה למרדימה שהגיעה תוך דקות.

אפידורל. המרדימה הצעירה מנסה ומנסה ולא מצליחה. אסף החזיק לענת את הידיים, אני לא הפסקתי לשלוח רייקי ולא הבנתי כמה פעמים היא עוד תנסה. בסוף היא החליטה לקרוא למרדים בכיר שהצליח תוך שניות…
תוך חצי שעה ההקלה היתה מלאה. בסביבות 17 התחילו עם הפיטוצין.
עשינו רייקי וענת נחה קצת, בין לבין עשינו המון רפלקסולוגיה, החלפות תנוחות, סיבובי אגן. ב19:15 בדקו אותה שוב ועדיין לא היתה התקדמות. היינו על אותם 3.5 ס"מ.לינוי המליצה על רמדי הומאופטי אחר .

ב21:30 סופסוף התחלנו להתקדם וזה היה מאד מעודד. היו 4.5 ס"מ טובים, הראש ירד וסוף סוף היתה תחושה מעודדת…המשכנו עם ההומאופטיה וגם עם הפיטוצין והיו צירים יפים אבל במקביל להם גם ירידות דופק שהעידו שגם לתינוקת לא קל בצירים. ב22:00 היו 6 ס"מ. ענת הצליחה לנוח טוב ולהרגע, חמותה ואני עשינו לה רייקי ב4 ידיים ו2 הידיים של אסף הצטרפו בליטופים… ממש קינאנו בה…

ב22:45 היו 7 ס"מ טובים. חמותה היתה אופטימית מספיק לחשוב שבסביבות חצות נהייה אחרי הלידה…
המשמרת התחלפה. הגיעה מיילדת מבוגרת ואפאטית יותר וענת ממש לא התחברה אליה… המיילדת הזו כבר נכנסה לחדר הרבה פחות וענת התחילה להרגיש את הצירים יותר ויותר. היא אמרה שזה בעיקר בצד אחד וניסינו להזיז אותה לצד השני אבל זה לא ממש עזר.
חזרנו לעיסויים של הגב בזמן הצירים ובזמן מסוים חזרנו לשימוש ב"טנס". קצת אחרי חצות התקדמה הפתיחה לשמונה ס"מ. הבנו שזה עוד יקח זמן והתחלנו לנסות לשכנע את הסבתות שכדאי שילכו הביתה לישון.
לילה. כולנו עייפים. הסבתות עוד אתנו, אבא של אסף ישן על הספסל בחוץ. ענת מנסה לנמנם בין הצירים אבל כבר מרגישה היטב כל ציר וציר.בסביבות 04:00 הצלחנו לשכנע את הסבתות ללכת. כאב לה מאד וקראנו שוב ושוב למיילדת. הזכרנו לה שבשלב הזה ממש לא כדאי לקבל תוספת, אבל כל התוספות שהיא קבלה לא עזרו… כאב לה …היא הרגישה כאב גם בכוון הטוסיק ובסביבות 05:00 בקשנו מהמיילדת לבדוק.
כן, הפתיחה מלאה אבל הגברת שלנו עוד לא סיימה את הסיבוב. ענת נזכרה במה ששמעה בתחילת הדרך , על כך ששלב הלחיצות יכול לארוך 3 שעות מהרגע שיש פתיחה מלאה ונחרדה… אין מצב שהיא עוברת עוד 3 שעות ברמת הכאב הנוכחית. קראנו למרדימה המקסימה שוב. היא אמרה שהמרדים השני לא מוכן לבוא לתת שוב אפידורל וניסתה להוציא טיפה את הצינורית של האפידורל אולי זה יסדר את הבעיה.
עשינו המון טלטולים וסבובי אגן, מנסים לעזור לעוברית להתברג.נתתי לה גלובול הומאופטי שאמור לסייע לתנועתיות – הפעם בלי לינוי, זה אמצע הלילה, ולחצתי על נקודות ברגליים. פתאום נכנסו לחדר שתי מיילדות. תוך שניות החדר הבית חולימי הפך לחדר שלא יבייש אף ספא… חושך… מוסיקת רקע מתאימה.. שמן ריחני…אחת מהן התחילה לעשות לענת טיפול שיאצו של ממש, אבל כל ציר שהגיע הפריע לה להתרכז… היא הצליחה לסיים לעבוד על צד אחד כשבזמן הציר אני עיסיתי לה את שתי הנקודות בגב התחתון…

לענת נמאס. היא לא מסוגלת לסבול יותר, דורשת שהאפידורל יעבוד כמו שצריך ולא משנה מה זה ידרוש. אסף ואני נלחצים. אני אומרת לה בטון מורתי שיתכן שהיא תהרוס לעצמה את כל מה שעשתה עד עכשיו אבל היא אומרת לי "אני לא מסוגלת". אני מבינה אותה, ושותקת, היסטרית בפנים מפחד שהזמן בורח לנו בין הידיים ובסוף אחרי כל מה שעברה עוד תגמור בואקום…

המרדימה המקסימה והאמיצה מתייצבת ומנסה שוב איפה שנכשלה קודם… הפעם זה עובד על הפעם הראשונה… איזו הקלה… אמרתי למיילדת שאולי עצם העובדה שענת סופסוף יושבת תעזור לעוברית להתברג כמו שצריך..
האפידורל עשה את שלו. סוף סוף היה לה זמן לנוח להתמקד במה שחשוב – העוברית הזו צריכה להשלים את הסיבוב ולרדת כמו שצריך. עשיתי רייקי לבטן. ענת עשתה לעצמה המון דמיון מודרך. דברה אליה ובקשה שתעשה את העבודה ותסתובב. האמת? נראה לי שהרגשנו שמשהו השתנה בבטן…
העוברית נתנה לי בעיטה רצינית דרך הבטן… מאד אקטיבית בשביל השעות הקטנות האלה של הלילה… מצא חן גם בעיניה הרייקי…

שש ורבע בבוקר בערך, אור בחוץ. המיילדת בודקת את ענת ואומרת שהיא ירדה ואפשר להתחיל ללחוץ. ענת לא מרגישה כלום למטה ואני עדיין בלחץ שהיא לא תעשה את זה כמו שצריך …
המיילדת מנחה את ענת ללחוץ והיא לוחצת כמו גדולה. עם כל לחיצה רואים את הראש הקטן מתקרב יותר ויותר. אסף נעמד עם המצלמה בזוית צילום ואני דואגת לו, אבל הוא גבר עמיד לחלוטין ומצלם את כל הסצנה , כעשרים דקות של לחיצות, עד שנעמה יוצאת. היא יוצאת ירקרקה, מלאה במקוניום, ובוכה במלוא כוחה.
רופאת הילודים בודקת אותה ואומרת שהכל בסדר. ענת מחזיקה אותה, אסף מחזיק אותה, וענת מתחילה לבכות… ואני מסתכלת עליה ובוכה יחד איתה… אמא אמיצה ומדהימה שכזו…

שש חמישים ומשהו בבוקר. נעמה נולדה לאמא ענת ולאבא אסף. אחות לשירי המתוקה. אחרי כל כך הרבה שעות הרגשתי פרץ עצום של אדרנלין והתרגשות. נהניתי כל כך להיות עם אשה שידעה לכל אורך הדרך בדיוק מה היא רוצה, מה הגוף שלה אומר לה, ולרגע לא חשבה ללכת עם הזרם אלא רק עם מה שנכון לה… וצדקה…
חוויית הלידה של נעמה היתה עבורי חוויה מדהימה ואזכור אותה לתמיד

The post סיפור הלידה של נעמה- לידת VBAC (לנל"ק) סיפור מזווית הראיה שלי כדולה appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

איטל יקירתי

הכרנו וירטואלית עוד במהלך ההריון הקודם שלך – דרך הפורום. אז היית כמעט לכל אורך ההריון בשמירת הריון בגלל שליית פתח ודימומים ואפילו כתבת "יומן מעקב הריון" שפרסמת בפורום באורח קבע.

בהריון הנוכחי יצרת איתי קשר כבר בשלב מוקדם למדי. רצית חוויה אחרת לגמרי. חוויה מתקנת, שבה לא ינהלו אותך ותוכלי לתת לגוף שלך לעשות מה שנכון עבורו. נפגשנו אצלי ממש לסוג של מפגש משפחות . אילן הביע מעט ספקות וקיוויתי שאני מצליחה לתת לו את התשובות הנכונות. לא חזרת אלי במשך כמה שבועות וחשבתי כבר שהחלטתם לוותר על שירותיי. בסוף חזרת. ברור שרצית. פשוט היית עסוקה כל כך… לא קלטת שהזמן חולף…

קבענו שנפגש לשני מפגשי הכנה ללידה. נפגשנו אצלכם בימי שישי בצהריים. את ואילן למדתם כל מה שלא הייתם צריכים ללמוד לקראת הלידה הקודמת. המלצתי לך להתחיל לקחת את פורמולת ה"קל-לידה" של ד"ר K משבוע 36. במפגש האחרון סיפרתם לי שאילן יוצא לנסיעת עבודה אחרונה. הבטחתי לך שאם יקרה משהו כשהוא לא יהיה אני אבוא ואהיה אתך כבר משלב מוקדם יותר.

יום שישי, 24/04, התל"מ שלך במרחק כמה שבועות ואת מתקשרת אליי. נראה לך שזה הפקק הרירי. אני מרגיעה אותך שגם אם כן יש לנו די זמן. את מבטיחה לעדכן אותי בהמשך ולא חוזרת אלי. ביום שני אני מנסה להשיג אותך ללא הצלחה ומבינה שכנראה שחזרת למסלול העבודה במלוא הקיטור.

יום שני. ערב יום הזכרון לחללי צה"ל, חצות וכמה דקות. אילן עדיין בחו"ל, אמור לחזור מחר בערב. התקשרת… נדמה לך שירדו המים… זה נשמע די ברור. אין צירים. נלחצת… הרגעתי אותך. אמרתי לך שבגלל שאת אחרי ניתוח קיסרי אני כן מעדיפה שתגיעי מתישהו בקרוב לבית היולדות. סיכמנו שתדאגי למישהו שיהיה עם אמילי ולמישהו אחר שיבוא אתך לבית היולדות. סיכמנו שבהנחה שהכל תקין כרגע את מסכימה רק להתאשפז במחלקה וללכת לישון ולחכות לצירים. אחרי שסיימנו לדבר בעלי שיגע אותי "את נותנת לה ללכת לבד? זה לא יפה"… ניסיתי להסביר לו שזה יכול לקחת המון זמן עכשיו ושאם אהיה אתך כבר מעכשיו כשאין צירים בכלל בסוף כשתזדקקי לי אני לא אצליח לתפקד. התקשרתי אליך בכל זאת. הרגעת אותי ובקשת שאגיד לו לא להתערב לי בעבודה. ניסיתי לישון… בלחץ ודאגה. אילן התקשר מאיזה שדה תעופה, הוא שאל כמה זמן יש לנו להערכתי. אמרתי לו שממש אי אפשר לדעת ושלא ידאג, שאהיה אתך ברגע שתזדקקי לי. הוא אמר שהוא עושה הכל על מנת להגיע.

בערך בארבע בבוקר התקשרת. הרופאים שם שיגעו לך את השכל והסכמת להיכנס לחדר לידה למרות שאת ממש לא בלידה. לפחות לבלון ושאר רעיונות שהיו להם לא הסכמת… לא אהבתי את זה אבל הבטחת לי שדודה שלך אתך ושאת הולכת לישון ולא תתני להם להתחיל תהליך של התערבויות. סיכמנו שאני שמה לי שעון לבוקר ושאגיע בהקדם האפשרי. בשש וחצי שלחת לי SMS. "רויתי, תבואי להיות איתי" . התארגנתי מיידית וקצת לפני שבע וחצי כבר הייתי אצלך.

הגעתי לראות אותך שוכבת במיטה, מחוברת למוניטור. בדיוק כל מה שלא רצית. היו קצת צירים, אבל לא מדהימים ולא סדירים.היית מיואשת. אחת המיילדות סיפרה לך שהרופאים קשוחים מאד ושיהיה לך קשה מאד ללדת כמו שאת רוצה. דברתי עם לינוי, ההומאופטית, והתחלתי, במקביל ל"קל לידה" לתת לך הומאופטיה, במטרה לחזק את הצירים. מהר מאד הצירים התחילו לכאוב ולא יכולת להיות על המיטה. בקשת לרדת מהמיטה ולכל אורך הלידה למעשה היית מחוברת למוניטור בעמידה, בישיבה על הספה, בהשענות עלי ועל רודיקה ובשלל תנוחות אחרות . האנדורפינים בחדר זרמו היטב, הצירים עבדו אצלך יופי והגוף שלך עבד אתם מדהים. כנראה שכך היה גם אצלי ואצל רודיקה כי אני ממש מתקשה להזכר בזמנים המדוייקים של כל מה שקרה, אז תסלחי לי על אי דיוקים…

בשלב מסוים התחלת לבכות… איפה אילן?? אני צריכה אותו… אני לא חושבת שהוא יודע בכלל כמה אני אוהבת אותו… הוא לא יודע שהוא הכח שלי… אני לא יכולה לעשות החלטות בלעדיו…. רודיקה ואני חיבקנו אותך והבטחנו לך שהוא יגיע בדיוק בזמן…

בסביבות 9 בבוקר הגיע סיבוב הרופאים. לפני כן עוד אמרו לנו המיילדות שאם הצירים לא יהיו סדירים והמוניטור תקין אולי הרופא יאשר לך להכנס בחזרה למחלקה, אבל עד שהוא הגיע היו כבר צירים ואפילו מעט ירידות דופק במוניטור שטיפלנו בהן עם נשימות, תנוחות והומאופטיה. הרופא הגיע והתחנפת אליו .הצחקת אותו ואותנו. למרות שציפית ממנו להיות קשוח ביותר בעקבות דברי אחת המיילדות עוד לפני שהגעתי הוא היה מקסים וממש לא דיבר על צורך בהתערבויות.

הזמן חלף. צירים סדירים וצפופים הולכים ונעשים יותר ויותר כואבים…. את מחוברת כל הזמן למוניטור אבל לא מסכימה להיות על המיטה… בעמידה, ישיבה על הכדור, על הספה, השענות עלי, השענות על המיטה… בכל ציר את נושמת… זזה… בשלב מסוים ניתקו אותך לשירותים וניצלנו את ההזדמנות לעשות מקלחת טובה. זה עשה לך ממש ממש טוב… לא רצית לצאת משם. המיילדת חזרה והיתה עצבנית, נזפה בנו משהו בסגנון " היא בכל זאת באחריותנו" והמשכנו להעביר צירים. את מלאה באנדורפינים וגם אנחנו… מחזיקות את המתמר של המוניטור כדי שירשום טוב את הדופק של העוברית כדי שיתנו לנו להמשיך להיות בתנועה. כל זמן מה את מבקשת לשרותים. משלב מוקדם מאד לוחץ לך בטוסיק. באחת הפעמים בהן את בשירותים המיילדת נכנסת , מתחילה עם רודיקה וממשיכה איתי. "הנוהל אצלנו הוא שאשה אחרי קיסרי תהיה מחוברת לניטור פנימי של דופק העובר וניטור פנימי של הצירים". היה לי ברור שמאחר וניטור פנימי של הצירים צריך להיות על המיטה, ובבדיקה האחרונה היינו בקושי עם 2 ס"מ את לא תצליחי להתמודד עם הצירים על המיטה ותקחי אפידורל מוקדם מדי. העזתי ושאלתי אם זה בסדר מבחינתם שתהיי מחוברת לניטור של העובר אבל לא לניטור הצירים, כך שתוכלי להמשיך להיות בתנועה כמה שאפשר. שאלנו אותך והסכמת אבל אני לא בטוחה שהיית מאופסת בשלב הזה… ההורמונים עבדו בטירוף ונראית שיכורה לחלוטין. המיילדות אמרו שיקראו לרופא, ופה היה לנו מזל גדול… לידה באחד החדרים ליד העסיקה את כל הצוות. הם נעלמו לזמן די ארוך ובינתיים אנחנו המשכנו בשלנו… מחזיקות את המוניטור כדי שירשום כמו שצריך, מחזיקות ומעסות אותך ונושמות ועושות קולות בזמן הציר…כמו מקהלה מתוזמנת היטב של 3 נשים מלאות אנדורפינים…הצירים נראו לי כצירים של לידה מתקדמת מאד, אך לפי הבדיקות ההתקדמות היתה איטית. המשכנו עם ההומאופטיה והיה לי ברור שנראה שינוי משמעותי בהמשך. הצירים היו לך כבר מאד קשים להתמודדות והתחלת להעלות את רעיון האפידורל, הסכמתי איתך שאם נגיע לפתיחה מספקת מבחינת הצוות והלידה לא תתקדם מהר זה יכול להיות נכון… הצירים היו חזקים צפופים וכואבים מאד…

פתאום, בתוך כל הצירים הלא נגמרים האלה צלצל הטלפון שלי. אילן התקשר מבחוץ וביקש שנבוא לפתוח לו את הדלת. גם אחרי שקלטת אותו לקח לך זמן לקבל אותו… היית שקועה בתוך מערבולת הצירים… רק אחר כך הרחת פתאום את הריח המוכר שלו ונרגעת… הוא הגיע…. מאחר ויכולים להיות רק 2 מלווים בחדר רודיקה נאלצה ללכת… היה קשה להיפרד ממנה… אילן נזרק לתוך האינטנסיביות של הצירים החזקים שלא נגמרים. העברתי אותך להישען עליו בזמן הצירים בעוד אני מעסה ונושמת אתך… כל הזמן מחזיקים את המתמר של המוניטור, שלא תהיה לצוות סיבה להילחץ…

הצוות התפנה מהלידה הקודמת. כמה שמחו בשבילך שאילן הגיע… בדיקה נוספת עם רופאה מקסימה. יש פתיחה של 3 ס"מ, צוואר רך כמו חמאה, היא אפילו לא דברה על הניטור הפנימי לדופק העובר או לצירים… בקשת אפידורל. אילן הספיק להסתכל עלי במבט המום "מה פתאום אפידורל, זה לא מה שהיא רצתה" אמרו לי העיניים שלו אבל לא היה לי יותר מדי זמן להסביר… הצירים שלך היו מטורפים והיה לי ברור שאו שאת תכף יולדת או שהאפידורל בהחלט נכון… כל כמה זמן קראנו למיילדת לשחרר אותך מהניטור . בשלב מסוים ניסינו למשוך והצענו לך להכנס למקלחת. כשהגענו למקלחת ופתחתי לך את המים לא הבנת מה את עושה שם… "אבל אני רוצה אפידורל…." אילן ואני הסתכלנו אחד על השני וצחקנו…. ההורמונים עבדו כל כך יפה….

המרדים מגיע… אנחנו באמצע ציר… הוא מתיישב לו בסבבה…מממ… משהו חשוד. אמרתי לאילן שאני אטפל בך ושיקשיב למה שיש למרדים להגיד. המרדים התחיל בנאום על מקרים בהם הוא לא יכול לתת אפידורל… מסתבר שבבדיקת הדם שלקחו לך כשהגעת התגלה שיש לך בעיה גנטית עם קרישת הדם. את לא יכולה לקבל אפידורל… איזה הלם… המרדים יצא ואנחנו נשארנו להתמודד אתך. אשה עם צירים בלי הפסקה ארוכים וכואבים מאד, שכבר היתה בטוחה שעוד כמה דקות היא מקבלת אפידורל ונרגעת ועכשיו היא מגלה שהיא צריכה לסבול, כנראה עוד זמן די ארוך…

מתישהו בינתיים התחלפה המשמרת. שאלת את המיילדת החדשה מה עושים… קיווית שיהיה לה איזה פתרון מהשמים והיא המליצה לך על טשטוש – פטידין… בלעתי את הרוק… פטידין?? זה ממסטל, ואת לא יכול להיות יותר מסטולה ממה שאת עכשיו… אבל היא ניסתה למכור לך את זה "את תוכלי לישון"….

שוב קקי…את בשירותים, אילן ואני איתך המיילדת עסוקה במשהו בחדר. פתאום אני קולטת שאת לוחצת… וזה לא מרגיש כמו קקי… אני מבקשת מהמיילדת לבוא ואת צועקת עלי "למה את קוראת לה?" אני מספיקה להבהיר לאילן שנראה לי שאת לוחצת את התינוק, למרות שזה נשמע הזוי… עברה כחצי שעה מאז שבדקו 3 ס"מ… המיילדת עדיין בשלה "פטידין" אבל מציעה לבדוק אותך… רואים את ההלם על הפנים שלה כשמיד בתום הבדיקה היא מכינה את המיטה ללידה… "את יולדת" היא אומרת לך ולך אין כח וזמן לחשוב על כל התנוחות שרצית ללדת בהן… את לוחצת וצורחתתתתתתתתתתתתתת…. לאא! אבל יש לי קקי!! אני רוצה פטידין!! אני מאפסת אותך, מבקשת ממך להסתכל לי בעיניים, תוך 2 לחיצות תינוקת יפיפייה בחוץ!! היא פיצפונת ונראית כמו מלאכית קטנה ומדהימה… את מחזיקה אותה ולא מאמינה. אני בוכה כמו תינוקת יחד אתך ועם אילן… לא מאמינה שלמרות כל המכשולים הצלחת… ליצור לעצמך חוויית לידה אחרת כל כך מחווית הלידה של אמילי…. חווית לידה מלאה בנוכחות ועוצמה עם המון אהבה באוויר….

איטל ואילן המקסימים

אין ספק שזכיתם, ב"מירוץ למליון" הפרטי שלכם זכיתם בגדול. זכיתם זה בזו וזו בזה, זכיתם בשתי בנות יפייפיות ומתוקות ואני זכיתי להיות חלק מכל זה…

אוהבת אתכם מאד

רוית

The post סיפור הלידה של ניקה- לידת VBAC (לנל"ק) סיפור מזווית הראיה שלי כדולה – המירוץ למליון appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

אושרת יקרה

חווית הלידה של כרמל היתה עבורך קשה ארוכה וכואבת ונסתיימה בניתוח קיסרי. בהריון הנוכחי הגעת אלי ממש כמה שבועות לקראת הסוף. רצית לעשות הכל על מנת לחוות לידה אחרת ובגלל זה החלטת לקחת דולה.

אמרת לי כבר בפגישה הראשונה, ובעצם כבר בטלפון הראשון שאת לא רואה איך תצליחי למשוך בלי אפידורל הפעם, ושנראה לך שזה יהיה חלק בלתי נפרד מהלידה בשלב מוקדם יותר הפעם. אמרתי לך שברגע שתחליטי תוכלי לקבל אפידורל וששלומי ואני נעשה כל מה שנוכל על מנת לסייע לך לקדם את הלידה גם על המיטה.

סבלת מצירצורים במשך כמה שבועות. הבטן היתה נמוכה נורא ובכל זאת כלום לא קרה. ב20.04.09, יום שני בבוקר, התקשרת ואמרת לי שהצירים שינו את אופיים. הבנתי שזה כנראה סוף סוף הולך לכיוון הנכון. המלצתי לך להגביר את מינון ה"קל-לידה" ואספתם מלינוי ההומאופטית רמדיס נוספים שקיווינו שיעזרו לנו בלידה.

בערב הצירים עדיין היו קצרים יחסית ולא סדירים. המלצתי לך על מקלחת חמימה וחצי כוס יין שיעזרו לך להרדם קצת ולצבור כוחות כי תארתי לי שהלידה קרובה.

ב02:35 שלומי התקשר. את ערה כבר מ 01:00 עם צירים ועכשיו הם כואבים ארוכים וסדירים יותר. התארגנתי ליציאה. בדרך שוחחתי עם שלומי ושמעתי אותך נושמת עם קולות נמוכים. אמרתי לשלומי שמאחר וזו בכל זאת לידה שניה עבור הגוף אני חושבת שכדאי שתצאו ללניאדו במקביל ושנפגש שם.

הגענו יחד. יצאת מהרכב לציר שלא הפסיק במשך כמה דקות…כבר בקשתי משלומי להביא כסא גלגלים אבל הציר נרגע סוף סוף והתקדמנו לתוך בית החולים. קצת לפני 4 בבוקר נכנסנו למיון היולדות בזמן ששלומי פתח תיק במזכירות. המיילדת הנחמדה בדקה אותך – פתיחה של 3 ס"מ, מחיקה מלאה, יופי של תנאים. התאכזבת קצת… קיוית לפתיחה גדולה יותר, אבל אני ראיתי את הצירים היפים והיה לי ברור שהלידה מתקדמת מהר ויפה… מוניטור יפה. בקשת חוקן ועשית. הצעתי לך להכנס למקלחת אבל החלטת שזה לא מתאים לך. הצירים צפופים ארוכים וכואבים.. בקשת לנסות את האיזי טנס ובמקביל לפתוח וריד ולהזרים נוזלים על מנת שתוכלי לקבל אפידורל . הרופא לקח דם ונכנסנו לחדר הלידה. חיברנו את המכשיר שעזר לך קצת אבל לא מספיק. המיילדת הכניסה לך נוזלים… העברנו ציר אחרי ציר כשאת נושמת נהדר ומשמיעה קולות נמוכים ושלומי ואני מעסים אותך לסרוגין בגב התחתון ומחבקים אותך… בקשת שנזמין את המרדים והוא הגיע תוך זמן קצר.במהלך קבלת האפידורל המרדים לא הסכים שנכנס ושלומי ואני היינו בחוץ… מרוב לחץ שלומי הלך הלוך ושוב במסדרון, מחכה שזה יסתיים כבר…

נכנסנו בחזרה לחדר. המיילדת בדקה אותך לאחר קבלת האפידורל – היו 6-7 ס"מ,העובר נמצא בספינה מינוס 2 .השעה בערך 6 בבוקר . חזרנו מלאי מרץ לעבוד. אחרי שהכאבים נעלמו עשיתי לך רייקי שסייע לך לנמנם לזמן קצר, אבל פשוט לא היית עייפה. שלומי היה להוט לעבוד, לסייע לתינוק לרדת… הראיתי לו איך לעשות לך סיבובי אגן וטלטולים ועשינו את זה המון (שלומי עוד יותר ממני, כבר אמרתי לו שהוא לוקח לי את העבודה ;-)), כל כמה זמן עושים תרגיל אחר, גם רפלקסולוגיה בין לבין. אחרי התייעצות עם לינוי נתתי לך את הרמדי שמסייעת להוריד את הראש. שמחנו שלא בודקים אותך יותר מדי… כל עוד הכל תקין עם העובר עדיף שלא יכריזו שיש פתיחה מלאה ויתחילו למדוד לנו זמנים… קצת לפני 8 בבוקר כשעשיתי לך סיבובי אגן הרגשתי שהמרפד רטוב והבנתי שירדו המים. עם זאת היה שם כל הזמן דימום אבל המיילדת לא התרגשה ממנו.

בסיבוב הרופאים של קצת אחרי 8 הרופאה בדקה אותך ואמרה שאת בפתיחה מלאה והראש בספינות. התרגשנו מאד… זה עובד!! המשכנו בהמון עבודה. החלפת צדדים, טלטולים, עיסויים נענועים, סיבובי אגן, ואת משתפת פעולה בשמחה כשלאט לאט האפידורל מרגיש חזק יותר ואת מרגישה פחות ופחות את הרגליים.

אסתי המיילדת הנעימה אמרה לך שהיא מחכה שתרגישי לחץ בטוסיק, ובינתיים המשכנו לעבוד. לחץ בטוסיק לא ממש הרגשת אבל תארת כאב בבטן התחתונה, באיזור של הצלקת והמתמר של המוניטור. הגיעה רופאה אחרת ובדקה אותך. אין שינוי. היא היתה הרבה פחות אופטימית… היא חזרה כמה דקות אחרי כן ואמרת גם לה על הכאב בבטן…אסתי בדקה אותך ואמרה שהעובר כן התקדם בינתיים אבל בבדיקה הנוספת שהרופאה ביצעה יצאו ממש קרישי דם. אני מניחה שהשילוב של הדימום עם הכאב שתארת היה מה שהלחיץ אותה. היא ממש דחפה את הראש של התינוק בעדינות בחזרה ואמרה לך לא ללחוץ. היא רוצה לקחת אותך לניתוח דחוף…

הסברתי לך שהיא חוששת מהפרדות שיליה, שזה מצב מסוכן לעובר והבנת… פתאום אסתי אמרה "יש צפירה" לקח לנו שניות לקלוט. 10 בבוקר, יום השואה, צפירה… את כבר על האלונקה בדרך לניתוח… עשיתי לך עוד קצת רייקי… יצאתם לדרך

את שלומי ואותי שלחו לחדרי הניתוח שבקומה הראשונה לחכות. הרגשנו חסרי אונים. קיווינו שזה היה רק כסתוח של הרופאה. לא הרבה זמן אחרי כן אסתי יצאה עם הגוזל.. יפיוף קטן במשקל 3100 . היא אמרה לנו שאכן היתה הפרדות שיליה… אחר כך אמרו לנו שהפרדות השיליה היתה כמעט מלאה… היה לנו מזל אמיתי… שלומי עלה איתו לתינוקיה. נשארתי לחכות לך… עברה שעה ועוד לא יצאת.. שלומי דאג וגם אני כבר דאגתי….בסוף אחרי זמן נוסף יצאה אחת הרופאות שאמרה לי שהכל בסדר ועוד מעט תצאי. אחרי עוד זמן מה שאלתי ואמרו לי שאת בהתאוששות אבל שלא אוכל להכנס. שלומי בדיוק הגיע. הבנתי כבר שעד שיתנו לנו לראות אותך תהיי מסטולה מדי. שלומי אמר שזה בטח יקח עוד הרבה זמן והחלטנו שעדיף שאלך. בהמלצת לינוי השארתי לו רמדיס עבורך.

אושרת.

התחלנו את הלידה הזו בציפייה לחוויה מתקנת. את, שלומי ואני עשינו כל מה שהיה בידינו. ידענו שלא בטוח שהיא תגמר בלידה וגינלית, אבל קיווינו שלפחות תוכלי לקבל את התינוק לידייך להנקה לאחר הניתוח. לא חשבנו שהניתוח עצמו יהיה קשה וכואב כל כך , לא חשבנו שבתינוקיה יתעלמו מההוראות שלכם ויתנו לו מוצץ, וקיוינו שמחלקת היולדות החדשה תהיה כבר פתוחה ותאפשר לך חווית ביות והנקה טובות יותר. חוויה מתקנת זו לא היתה לצערי, ולא קל לי עם התחושה הזו. אני מתחזקת מההבנה שהיה לנו פה נס ומזל אמיתי… את ושלומי הורים לשניים – 2 ילדים יפיפיים ובריאים… ואחרי חוויית הלידה שלכם מתחזקת אצלי ההבנה שזה ממש לא מובן מאליו… אני מאחלת לך החלמה מהירה והמון הנאה מהמשפחה המקסימה שלך.

אוהבת

רוית

The post סיפור הלידה של תבל – נסיון ללידת VBAC (לנל"ק) סיפור מזווית הראיה שלי כדולה appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

כדי להבין את התהליך שעברתי בתקופת ההיריון ואיך הגעתי לבחירות שעשיתי אשר הובילו אותי ללדת במרכז הלידה הטבעית בבית החולים "לניאדו", אני צריכה ללכת שנתיים אחורה מהלידה של הילה ולספר בקצרה על לידתו של אחיה הבכור, נריה.

את נריה ילדתי בבית החולים "מאיר" שבכפר סבא. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת, הריון ראשון, לא חשבתי ולא דמיינתי תהליך של לידה, איך אומרים? קלולס אמיתית. האבחנה הרפואית הייתה, שיש לי עובר גדול ושצריך לנתח. ובכן, עברתי ניתוח קיסרי מבלי שנתנו לי להתחיל תהליך של לידה.

כשהריתי את הילה, כל הזמן דיברתי על כך שעם נריה לא נתנו לי לנסות ללדת לידה נרתיקית ושאני נכנעתי ללחצי המערכת והלכתי ישר לקיסרי. כל הזמן ניקרה במוחי השאלה מה היה קורה אילו רק היו נותנים לי לנסות….. הייתה לי תחושה ענקית של החמצה. הפעם, הכרזתי, זה לא יהיה כך !!!

עכשיו, אמרתי, אני יודעת ומודעת לכל תהליך הלידה ואף אחד לא ימנע ממני לנסות ללדת לידה נרתיקית, טבעית, כמו שחלמתי. להרגיש את הצירים הכואבים, לחוות את כל התהליך המדהים הזה, ולהגיע לרגע השיא בו התינוק מגיח מחלציי וישר מושם עליי….. את זה אני מוכרחה לחוות.

זה היה המוטו שליווה אותי במשך כל ההיריון שלי עם הילה. התעסקתי בזה רבות, החל מחיפוש בית חולים מתאים שיסכים לקבל אותי במרכז לידה טבעית, השתתפות בשעורי יוגה, טיפולי ריברסינג, שמיעת אין ספור סיפורי לידה של נשים אחרות (עבדתי במרכז להריון, לידה והורות).
דולה כבר הייתה לי, הכרתי את רוית שטרן גינת לפני והיה ברור לי שהיא תלווה אותי בלידה. קראתי המון מאמרים וסיפורי לידה על לידות ויבק, (לידה נרתיקית לאחר קיסרי), ולפי הכתוב, האחוזים ללידה נרתיקית לאחר קיסרי היו גבוהים, ואני הייתי מעודדת, מחוזקת מפני פחדי ואופטימית.
כל כולי הייתי בהכנה לקראת הלידה, הכנה שלקחה 9 חודשים ולא שישה, שמונה מפגשים.

ביום ראשון, ה-4 לינואר 2009, שבוע 40, התעוררתי משנת צהריים עם הרגשה שהיו לי כאבים חזקים בגב התחתון שנעלמו לאחר ההתעוררות. זה היה יום מקסים שבתחילתו בקרנו בבית החולים לניאדו כדי לקבל אישור להיכנס למרכז ללידה טבעית לאחר הערכת משקל. בדרך משם קבלתי טלפון מבית החולים שיש אישור והייתי מאוד מאושרת. במקרה יצא שהיינו גם עם נריה, אז משם המשכנו לעשות כייף כולנו ביחד וחזרנו הביתה עייפים, אך מאושרים.
בשמונה בערב, בעודי מקפלת כביסה, פרץ מבין רגלי זרם של מים. זו הייתה חוויה מרגשת (בהריון הקודם לא ירדו לי המים), התחלתי לצהול, רצתי לאמבטיה לפשוט את בגדי ולהתקלח וכל הזמן עדיין המשיכו לרדת המים. נריה בא אחרי והתחיל להגיד : "מים מים" ולהצביע על השלולית המתנקזת למרגלותיי. כשסיימתי להתקלח התקשרתי בהתרגשות לרוית, הדולה שלי, "ירדו לי המים" אמרתי, "מה לעשות? מה עושים?". סיכמנו שעדיף לא לחכות בבית, אלא ישר לנסוע ללניאדו. רוית שאלה אותי אם אני מרגישה צירים, ואז הבנתי שיש לי גם צירים.
התלבשתי והתכוננתי וכולי הייתי מאירה, פורחת, מאושרת ומרוגשת עד מאוד. סיימתי לארוז תיק בשבילי ותיק לנריה שהלך לישון אצל גילי, חברה שלי. לאחר ששמנו את נריה אצל גילי, יצאנו לכיוון לניאדו. בדרך חשתי צירים כל חמש שש דקות, אבל לא כואבים מדי. המים עוד המשיכו לרדת כל הזמן. כשהגענו, בשעה 21:00, עלינו ישר למיון יולדות. בקבלה הצירים התחילו להיות חזקים יותר ועם כל ציר נשמתי וסובבתי את האגן, כפי שלמדתי לעשות בשיעורי היוגה, מדהים איך הגוף זוכר באופן טבעי את מה שלמדתי בשעורי היוגה. בבדיקה שנעשתה ע"י רופא, נמצא, שאני עדיין לא בלידה, מחיקה 70%, צוואר הרחם עדיין סגור. אי אפשר היה לשחרר אותי הביתה מאחר שהייתה לי ירידת מים, ולא ניתן היה לאשפז אותי במחלקת נשים, כי כאבתי והייתי חייבת להיות בתנועה עם כל ציר. יאמר לזכותם של לניאדו המון לגבי כל ההתנהלות שלהם לכל אורך השהות שלי בבית החולים, בפעם הזו, הם נתנו לי לשהות במקום נוח עד מאוד שיכולתי לעבור בו את הצירים, אהוד, בעלי היקר, מטפל בדיקור סיני, ביצע בי דיקור לזירוז, ובפעם השנייה שהלכתי להיבדק במיון, השעה הייתה בסביבות 2 בבוקר, כבר הייתה מחיקה מלאה ופתיחה של אצבע. סיכמתי עם רוית שאני קוראת לה כשיש לי פתיחה של 3. חזרתי לאהוד, אשר דקר אותי פעם נוספת. הצירים נהיו כואבים יותר ועזים יותר, כל הזמן בתכיפות של כל 5-6 דקות. בשעה 5:00 חזרתי שוב למיון יולדות, ולאחר בדיקה נאמר לי שיש לי פתיחה של 3, זה הזמן להיכנס לחדר לידה אמרו לי. כל כך שמחתי, רקדתי עם הצירים, הרגשתי נפלא לכאוב אותם, הייתי בהיי שהנה זה קורה לי ואני חווה את תהליך הלידה שכל כך ייחלתי לו.
התקשרתי לרוית ואמרתי לה להגיע, ושתבוא ישר למרכז ללידה טבעית.
זהו, מפה החל המסע האמיתי, הייתי בלידה. כשנכנסתי לחדר ישר התפשטתי ונכנסתי לג'קוזי, זה מאוד הקל על כאבי הצירים, שם גם רוית ראתה אותי כשהגיעה בסביבות 6:00. לאחר מכן הוציאו אותי כדי לבדוק את דופק העובר במוניטור. הייתי בחדר יפהפה, עם מיילדת צמודה, דולה מקסימה, ובעלי המדהים, אהוד. לא יכולתי לבקש יותר כזה צוות נפלא. הצירים היו כואבים ולא סדירים. בכל פעם שהגיע ציר נשמתי לתוכו, בכל פעם שינינו תנוחה, פעם אני מחליטה איזו תנוחה, ופעם רוית מציעה ופעם המיילדת. אהוד מבצע עוד דיקור לזירוז ובשעה 7:00 יש לי פתיחה של 7. הרופאה נכנסה לבדוק ואמרה שהראש ב-2-. הייתי אופטימית, מסוממת מההורמונים שהציפו אותי בתהליך המדהים הזה. בכל פעם שיננו תנוחה, הצוות הקטן שלי היה מדהים, תומך ללא סייג, בחלק מהפעמים נכנסתי למקלחת רק עם רוית ופשוט הזרמתי מים על הגב התחתון. בשעה 11:00 נכנסה שוב הרופאה לבדיקה נוספת, הייתי בפתיחה של 8, אך אין התקדמות עם הראש של העובר, עדיין ב-2-. הרופאה רצתה להכניס אותי מיד לקיסרי. בקשתי שישאירו אותי עם רוית ואהוד כדי לקבל החלטה, מה עושים. רוית הציעה להתקשר לשרי, מילדת שאנחנו מכירים, כדי להתייעץ. לאחר שדיברתי עם שרי החלטתי לנסות עוד שעה אחת בלבד ואם לא תהיה התפתחות, אכנס לניתוח. בשעה הזאת נתתי את כל מה שיכולתי, נשמתי, התאמצתי, קראתי לנסיכה שלי לצאת, אמרתי לה שאמא רוצה לראות אותה, בקשתי עזרה מאלוהים, קראתי לו בקול, אלוהים יקר, אנא שמור עלינו ועזור לי לעבור את הלידה. קראתי הרבה "שמע ישראל". היו פעמים שליהגתי משפטים הזויים ומצחיקים. הייתי בתוך החוויה של הלידה בכל מאודי, כפי שייחלתי. הרגשתי שהייתי מדהימה, גדולה מהחיים. הרגשתי, באותם רגעים את הכוח והעוצמה שיש לאישה ברגעים אלו. לקראת סוף השעה, ראיתי שאני מאוד מדממת, הבנתי שמשהו לא בסדר. רוית הייתה צמודה אלי בכל רגע נתון. השעה הייתה 12:00 והרופאה הגיעה שוב. בבדיקה התברר שאין שינוי בשיט. הבנתי שאני שוב הולכת לניתוח קיסרי. זעקתי מתוך תוכי בכאב, בכיתי בקול, הבנתי שלא אזכה לסיים את הלידה כפי שרציתי. מיד מיהרו להחתים אותי על טפסים של לפני ניתוח והובילו אותי בכסא גלגלים לחדר הניתוחים, כאשר כל הצוות הקטן שלי מלווה אותי.
רוית חיכתה לנו בחוץ, אהוד והמיילדת הורשו להיכנס. לאחר זמן שנראה כמו שעה, ב-05 לינואר 2009, בסביבות השעה 12:20, הוציאו ממני את הילה, הילדה המדהימה, שבחרה לצאת כמו קיסרית, במשקל 3.5 קילו.

הניתוח היה ארוך, אבל הסתיים בשלום. כשהוציאו אותי להתאוששות רוית הביאה לי את הילה והניחה אותה בזרועותיי. הילה שלי מיד התחברה לציצי וינקה בשקיקה רבה. רוית אומרת שהילה התאמנה על היניקה עוד בבטן של אמא שלה…..

עכשיו, כשאני קוראת את מה שכתבתי עד כה, אני מבינה, שהגשמתי את חווית הלידה שלה ייחלתי. אמנם בסוף, הלידה הסתיימה בניתוח קיסרי, אבל קבלתי את ההזדמנות ללדת ככל אישה וחוויתי את חווית הלידה המעצימה שזו זכות גדולה לעבור אותה ועל כך אני מודה.

אני רוצה להודות :
לבעלי האהוב והיקר, אהוד, שתמך והיה לצידי בכל הלידה. היית נפלא, ידעת לתמוך מתי שצריך, הפתעת אותי עם המוסיקה המדהימה שבחרת להביא ולהשמיע בלידה, זה הוסיף ועזר מאוד, תודה שהיית לצידי.

לרוית שטרן גינת, הדולה ה-מ-ד-ה-י-מ-ה, שידעת ללוות אותי בכל התהליך הזה, החל מההריון, הלידה ואחריה. הרגשתי שיש על מי לסמוך ויש שם מישהו שדואג לי ב-100%. אין עלייך.

לבית חולים "לניאדו", שנתן לי את האפשרות ללדת במרכז ללידה טבעית, שאפשר לי לראות את התינוקת שלי מיד לאחר הניתוח והכי חשוב על היחס האנושי של כל הצוות בבית החולים, החל ממיון יולדות, חדר הלידה והאשפוז לאחר לידה, איך לאמור, זו הייתה חוויה מתקנת של יחס אנושי לעומת הלידה הקודמת שלי.
ואני רוצה להודות לאלוהים, על הילדה הנפלאה שהבאתי לעולם וששתנו בריאות ושלמות, שזה הכי חשוב, יותר מהכל.

תודה.

The post סיפור הלידה של הילה – הסיפור של אמא עידית על לידה שהתחילה כלנל"ק (VBAC) והסתיימה בניתוח קיסרי שני appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

סיפור הלידה של הילה מתחיל עוד לפני שידעת בודאות שהיא בדרך. דברנו בטלפון ואמרת לי שאת רוצה שאהיה הדולה שלך. אחרי כמה ימים אמרת שוב ועניתי לך "תכנסי קודם להריון". ענית לי שעשית בדיקה והיא חיובית. כשאני נזכרת בזה נראה לי ממש לא הגיוני שחלפו יותר משמונה חודשים מאז…

ההריון התקדם לו. הבטן יצאה ולאט לאט התחיל להיות לך גם קשה וכבד. מאחר ונריה נולד בניתוח קיסרי, ההחלטה לנסות וללדת בלידה וגינלית דרשה ממך המון התארגנויות , ברורים וקבלת החלטות. גם כשקבלת חוות דעת שממליצות ללכת על קיסרי כי הערכת המשקל של הנסיכה שגדלה לך בבטן היא גדולה לא התייאשת. התייעצת עם כל מי שאפשר, קראת כל מאמר אפשרי, עשית יוגה וריברת'ינג ועשית המון עבודה פנימית – להאמין בעצמך, להאמין בגופך, להאמין בתינוקת שלך, ולעשות הכל על מנת לחוות לידה אחרת.

חודש תשיעי. התחלת להרגיש התכווצויות והיית מרוצה. הגוף עובד הפעם, בשונה מבלידה הקודמת…

04.01.09 – קמת משנת צהריים עם כאבי בטן וגב תחתון והתחלת לארגן את התיק. כמה דקות לפני שמונה בערב התקשרת אלי באושר… ירדו המים… והם לא מפסיקים לרדת…

התקלחת וארגנתם את נריה. בסביבות 21:00 יצאתם לכוון לניאדו. מאחר והבנתי שיש לך צירים התלבטתי אם להצטרף אליכם כבר עכשיו או לחכות לשמוע מה קורה. מנסיוני החלטתי להמתין. ירידת מים יכולה להיות תהליך ארוך. סיכמנו שאני הולכת לנסות לישון קצת ותודיעי לי מה קורה. ברבע לאחת עשרה הודעת לי שהרופא אמר ש"את לא בלידה" ושיאשפזו אותך למחלקה.

ישנתי. בסביבות חמש הודעת לי שיש פתיחה של 3 ס"מ ואת במרכז לידה…נדבקתי באופוריה שלך… תוך כמה דקות כבר הייתי במכונית… קופאת מקור. הגעתי בשש וכמה דקות וא' בדיוק עמד בקבלה וליווה אותי למרכז הלידה. הגעתי למראה מהמם – את שוכבת לך באמבטיה, אלוהית ממש, משמיעה קולות בכל ציר ונושמת. מרגלית עומדת לידך, דואגת לכל צרכייך. בזמן שהיינו שם הצירים הפכו ארוכים וכואבים יותר, אופי הקולות שלך השתנה והפך לשאגות של נמרה. בסביבות רבע לשבע מרגלית בקשה שתצאי מהמים על מנת שתוכל לבדוק אותך. זה היה לך קשה מאחר והמים מאד הקלו את כאב הצירים. מרגלית בדקה אותך… "כמה פתיחה את רוצה?" היא שאלה, ענית לה "8" והיא אמרה שכן. 8 ס"מ… הייתי בהלם מההתקדמות המהירה… מרגלית הזכירה שהתינוקת עוד גבוהה וצריכה עוד לרדת… ספינה מינוס 2. נשארנו בחדר. מחליפים כל הזמן תנוחות, פעם השענות על א', פעם על החבל, פעם מנוחה על המיטה. כל הזמן צירים. אנחנו נושמים ביחד, עושים קולות ביחד. מדי פעם כשהיתה לי תחושה שאת מאבדת פוקוס הסתכלתי לך בעיניים, הנחיתי אותך, לחזור לנשום, לא להבהל מהכאב, את מתמודדת נהדר, מעולה פשוט… בסביבות 7 הגיעה המיילדת רונית. היא מייד הצטרפה לעבודה המשותפת וכולנו היינו שם אתך… הנחית אותנו מה נעים לך ומה פחות. בכל ציר מעסים, מניעים, נושמים, משמיעים קולות ביחד, וכל כמה זמן משנים תנוחה. א' שם מוזיקה ברדיו דיסק. זה עשה אוירה מאד נעימה בחדר. חיכינו שיגיעו צירי לחץ. תיארתי שאם היינו קודם על 8 ס"מ אנחנו די קרובים לסוף. לכל אורך הלידה היה לך דימום. מדי פעם סימנתי לרונית כדי לוודא שהיא מודעת לזה אבל היא היתה רגועה. גם את חששת ממנו והרגענו אותך כל הזמן. ההורמונים עבדו עליך בצורה מדהימה… נראית כמו על סמים… משהו טוב… מדי פעם , מעבר לקולות, דברת עם העוברונת. קראת לה לצאת, "אצ'ה" (הבטחת שתסבירי לי מה זה…) בשלבים מסוימים נראית כמו שיכורה… חוזרת על מה שאומרים לך, מסטולה אמיתית, וזה היה סימן נהדר… הגוף שלך עובד יופי…

מתישהו נכנסה רננה – מיילדת סטאז'רית, ועכשיו הצוות שלנו היה כבר ממש מלא…בסביבות תשע בבוקר נכנסה ד"ר ויינטראוב. הבדיקה שלה היתה מאכזבת. לא רק שהעוברות שלנו לא ירדה, נראה שהבדיקה של מרגלית היתה שגויה. היא הרגישה 6-7 ס"מ… היא לא נשמעה אופטימית לגבי המשך לידה רגילה אבל לא נתנו לה לייאש אותנו. המשכנו לעבוד במלוא המרץ. בשלב מסוים הצירים נחלשו והתרחקו קצת. א' דיקר אותך בכמה נקודות ואחר כך עברנו לטיפות הומאופטיות ובהמשך לעיסוי פטמות. במשך כל הזמן עבדת כמו נמרה… מחליפה תנוחות… מקלחות… שכיבה מדי פעם כשחשת מותשת ושוב קמה והולכת, וזזה, ולנו רק נותר לחבק, להיות למשענת, לעסות וללטף, לנגב לך את הפנים עם מגבת רטובה, לנשום איתך, לעודד ולעשות קולות …כשהיית במקלחת המים עזרו מאד, אפילו שכחת לכמה דקות את הצירים, אבל ברגע שסגרת את המים הצירים חזרו במלוא עצמתם.

11 בבוקר. הרופאה חוזרת ואנחנו יוצאות בשבילה מהמקלחת. היא בודקת. 8 ס"מ אבל התינוקת לא יורדת בספינות. עדיין ספינה מינוס 2. היא ממליצה על קיסרי ומציינת שככל שנמתין הניתוח יכול להיות קשה יותר. נפילת אנרגיה… את מאוכזבת ואני מנסה לחשוב על כל דבר שיוכל לעודד אותך..

א' מציע להמתין שעה ואז ללכת לניתוח אם לא תהיה התקדמות. בין ציר לציר את מתלבטת עם רונית המיילדת, אנחנו מתקשרות גם לשרי שאומרת שאפשר לדעתה לחכות ואת מחליטה ללכת על זה. רונית אומרת שאם את הולכת על זה – אז עד הסוף.. נעשה כל מה שאנחנו יכולים… עוד שינויי תנוחות.. עמידת שש… התמתחות על הסולמת, סבובי רגליים, דמיון מודרך… הרבה "שמע ישראל"… את מותשת ואנחנו מעודדים אותך לתת את כל האנרגיה שיש בך עבור הסיכוי שהיא תצליח להתקדם בזמן הזה.

12 בצהריים. הרופאה חוזרת ובודקת. אין שינוי… היא מאד ממליצה על ניתוח. את בוכה והלב שלי בוכה אתך. אני יודעת שעשית ועשינו כל מה שהיה אפשרי ושצריך לדעת גם מתי לוותר, אבל ברור לי שכמה שזה קשה לי – זה הרבה יותר קשה לך…

התארגנויות אחרונות ונוסעים על כסא הגלגלים לחדר הניתוח. אני לא יכולה להכנס ויוצאת לחדר ההמתנה עם כל התיקים. אני יושבת שם כמעט שעה ומתחילה לדאוג… כבר המתנתי מחוץ לחדר ניתוח כמה פעמים ואני תוהה למה זה לוקח כל כך הרבה זמן…

ב13:00 רונית ורננה יוצאות עם התינוקת הורדרדה והמתוקה שלך בידיים… מזל טוב! היא נולדה ב12:55. הזמן חולף וא' לא יוצא. כשהוא יוצא לבסוף גם הוא לחוץ: הניתוח התארך והרופא ביקש שיצא.. אולי משהו לא בסדר? אני רצה וקונה לשנינו חפיסת שוקולד… אין כמו שוקולד להרגעת עצבים מרוטים… עוד 10 דקות חולפות עד שאחת המיילדות באה לקרוא לא'. הוא נכנס לחדר 2 ואת כבר שם…

לא יכולתי להתאפק. דפקתי על הדלת ונכנסתי…את נראית מעולה, עירנית, שמחה, ממש לא כמו אשה אחרי ניתוח… הרופא נכנס ומספר לנו למעשה שהיה לנו נס – כשהוא פתח את הבטן הוא גילה שהצלקת של הניתוח הקודם היתה פתוחה… אני לא רוצה לחשוב מה יכול היה לקרות… ה"שמע ישראל" שלך עבדו יופי… מישהו מלמעלה היה אתנו שם…

א' הביא את התינוקת. נסיכה ורודה ויפיפייה – עירנית ורגועה. את משתוקקת להצמיד ולהניק אותה ולכן מבקשת לדחות את הפטידין עד אחרי ההנקה. הורודה הקטנה נצמדת לשד בקלות ומיד מתחילה ביניקה עוצמתית, כאילו לקחה שיעורים פרטיים בבטן… היא יונקת צד אחד וצד שני ורגועה….

אבא יוצא לקנות לו משהו לאכול ואני נהנית מהתענוג של להחזיק את הורדרדה בידיים… בינתיים את מקבלת את הפטידין, עדיף לפני שתתחילי לסבול… הקטנטונת שוכבת לי בידיים… שקטה ועירנית… בוחנת אותי… מדהימה (חמסה) אני פשוט נמסה…

יקירתי

הילה באה לעולם בדרך שונה מזו שתכננת עבורה. חשוב לי שיהיה לך ברור שעשית כל מה שהיה בידך לעשות על מנת לנסות וללדת בדרך שרצית… עברת כמעט חווית לידה מלאה ואני שמחה שלפחות זו היתה חוויה של לידה במרכז הלידה, שהיא חוויה שונה באופן מהותי מלידה בחדר לידה רגיל… יש לך ילדים מיוחדים, וככאלה הם בוחרים את הדרך בה הם באים לעולם…

אין כמוך!! היית מדהימה, והיה לי לעונג להיות שם אתכם

אוהבת

רוית

The post סיפור הלידה של הילה – גרסת הדולה appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

השינוי הזה השאיר אותך לחוצה ומפוחדת… לא ידעת לאיזה כיוון לפנות . שוחחנו והתייעצת עם זוהר. נפגשנו ולשמחתי בחרתם בי להיות הדולה שלכם, בלי קשר למקום הלידה שיבחר בסוף. אמרתי לך שלפעמים זה שהדברים לא הולכים כמו שתכננו בדיוק יוצא לטובה.

לא היה לנו זמן רב עד ללידה. נפגשנו שוב והיינו בקשר במייל ובטלפון. הרגשתי שיש לך צורך להיות מוכנה לחלוטין ולשלוט בכל פרט בתהליך ותארתי לי שכך תהיי גם בלידה.

כמה ימים לפני ליל הסדר סיפרת לי שיש לך קצת צירים. מאחר והתל"מ היה עוד רחוק שתינו לא התייחסנו לזה יותר מדי ברצינות ושמחתי שהגוף עובד ומתכונן ללידה.

11.04.09. חצות וכמה דקות. אתם מתקשרים ומתארים דימום. אחרי שוידאתי שזו הפרשה דמית קטנה ולא דימום של ממש המלצתי לכם ללכת לישון. אחרי חצי שעה התקשרתם שוב. יש צירים, סדירים למדי אך קצת מרוחקים. אחרי זמן קצר כבר בקשת מבעלך שיגיד לי שאת רוצה שאבוא. הרגשתי שזה ממש מוקדם מדי, שיתכן שזה בכלל עוד לא זה… המלצתי לך לנסות להכנס למקלחת חמימה ולשתות חצי כוס יין. אחרי זמן קצר דווחתם לי שהצירים נרגעו ואתם הולכים לנסות לישון.

הצירים לא נתנו לך מנוחה רבה וחזרו סדירים וחזקים יותר. כשעדכנתם אותי הבנתי שזה זה והיתה לי תחושה טובה לגבי התקדמות הלידה. ב4 לפנות בוקר החלטת להתקדם לכיוון לניאדו. בררתם קודם לכן ופזית, המיילדת הפרטית שבחרתם שם היתה שם בלילה וזה נתן לך תחושה טובה. בחמש נפגשנו בלניאדו. הצירים קצת נעלמו ונלחצת מזה. הסברתי לך שזו תופעה נורמלית לחלוטין ושברגע שתרגעי הם יחזרו. הדהים אותי לראות כמו הגוף שלך מדבר אלייך – אמרת שבא לך להתכדרר כמו כדור ולא לראות או לשמוע שום דבר… עשינו קצת רייקי ובכל ציר קמת, נשמנו, הרפינו את המתיחות סביב העיניים ועשינו סיבובים…

אחרי שהצירים חזרו להיות סדירים ויפים נכנסנו למוניטור. בעלך נשאר בחוץ. במוניטור ראו צירים, והדופק היה תקין, אבל העובר בדיוק ישן, וכדי לשחרר אותך מהמוניטור יש צורך במוניטור עירני. נתתי לך לשתות 2 כוסות מיץ פטל. הן עבדו אחרי זמן מה אבל גרמו לך לבחילה איומה…את הצירים על המיטה העברנו ביחד עם נשימות וטלטולים וכשהם התגברו גם קולות. במיטה לידינו היתה יולדת בלידה שניה שנשמעה סובלת נורא. חששתי שהצעקות שלה ילחיצו אותך אבל התמודדת עם זה יפה…

נכנסת לשירותים ובמקום פיפי יצא לך כנראה הפקק הרירי. גוש דמי. נלחצת… הסברתי לך שזה נורמלי בשלב הזה וכשפזית הגיעה לבדוק אותך תארנו לה את הדימום. 2 ס"מ. מחיקה מלאה, צוואר מרכזי, הדימום תקין… בעלך כבר דאג בחוץ ויצאתי להרגיע אותו.

סכמנו עם פזית שנצא לעשות סיבוב עד שמונה בערך. ירדנו למטה, אספנו את האוכל שלנו מהשומר בחוץ ואכלנו. יותר נכון הוא ואני אכלנו… את בקושי הצלחת לדחוף חצי יוגורט ותמר שהוא דחף לך וגם אותם הקאת אחר כך… בינתיים הצירים התגברו.

חזרנו לפזית שהכניסה אותנו לאחד החדרים הרגילים לצורך בדיקות ורישום… הרגשתי שהצירים מתחזקים והיית זקוקה לנו יותר… פזית נכנסה ויצאה עד שהבינה שאלו לא צירים של שלב לטנטי. היא הודיעה לצוות שמעכשיו היא אתנו ולא עזבה אותנו יותר. ברבע לעשר פזית בדקה אותך שוב. היו חמישה ס"מ. את בלידה פעילה. אבל הדימום היה קצת יותר מהרגיל ופזית העדיפה לא לקחת סיכון. היא הסבירה לך את דעתה והסכמנו אתה. מדי פעם עשינו מוניטור , היינו בחדר, על המיטה בעמידת שש, השענות על הכדור , עמידה והשענות על המיטה, שכיבה על הצד, כל הזמן החלפנו תנוחות. בעלך המדהים מחזיק מלטף ומעסה אותך, פזית ואני מעסות ונושמות אתך. ניסינו ללכת למקלחת. עברת שם שני צירים שבהם ראינו אותך פיזית לוחצת ופזית העדיפה שנחזור לחדר… אני לא זוכרת מה בדיוק אמרת שגרם לנו להבין שאת מתקדמת יופי – בדיוק שלב המעבר… המשכנו כך עד שב11:00 פזית בדקה אותך ואמרה שיש פתיחה מלאה, הראש של העובר מוברג טוב וכעת נותר לו רק לרדת… החלפנו עוד ועוד תנוחות שיעזרו לו לעבור את הספינות… כל ציר היה לוחץ נורא… בשלב מסוים פזית לקחה אותך בידיים לטיול בחדר… הלכתן שתיכן, מרימות את הרגליים, סיבובי אגן … עוזרות ממש לעובר לרדת… בשלב הזה הסתכל עלי בעיניים פעורות לרווחה… ניסיתי לחשוב אם זה כי מאד כואב לך, או אולי כי את לא מאמינה שהנה את פה ועושה את זה כמו שרצית, או שאולי אלו סתם האנדורפינים שעובדים אצלך יפה כל כך…עמידה… עמידת שש… שכיבה על הצד… בכל תנוחה כולנו מוצאים עמדות נוחות לעזור לך. בעלך מקפיד להיות ליד הפנים שלך. מחזיק אותך, תומך בך, מנגב לך את הפנים עם מגבת רטובה, נותן לך לשתות מים …

שלב הלחיצות הרגיש לי ארוך מאד. ראינו כבר את השיער שלו בפתח אבל ההתקדמות היתה איטית… בכל ציר לחצת… נשמת… צעקת… שפכנו המון שמן שקדים לפרינאום. פזית עיסתה את הפרינאום וגם שמה לך רטיות חמות על הפרינאום. למרות זאת עוד במהלך הלידה היא הראתה לי שעומד להווצר קרע קטן. היא עבדה איתו ועשתה הכל על מנת לא לבצע חתך יזום.

בסוף הוא יצא… ראש קטנטן וחבל טבור מסביבו… לשמחתי לחבל הטבור הזה לא היתה שום השפעה על המוניטור במהלך הלידה. פזית שחררה מיד את החבל והוא החליק אליך… 2.565 (נדמה לי?) קילוגרם של מתיקות מופלאה…אחד התינוקות היותר קטנים שראיתי… מושלם אמיתי… לא הרבה זמן אחרי כן הוא אפילו הצליח להתחבר לשד ולינוק… כמה קטן ככה גדול…

הורים יקרים,

אני שמחה ומאושרת שהייתי חלק מההצלחה שלכם. הצלחה ביצירת חוויית לידה טובה ומתקנת, הצלחה ביצירת זוג הורים שמתחילים את ההורות ברוגע ושליטה, הצלחה בהבאתו לעולם של נדב, הבן המקסים שלכם… מזל טוב והמון אושר!!

The post סיפור הלידה של נדב – לידת VBAC (לנל"ק) סיפור מזווית הראיה שלי כדולה appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.

הלידה של נדב מתחילה הרבה לפני היותו בלידה של אחותו, או יותר נכון בניתוח חירום שלה ובהבנה שלי בדיעבד כמה לא הייתי מוכנה לבואה.
יחד עם לידתה נולדה אצלי תחושת אשמה כבדה מאוד וספקות על עצם היכולות שלי להביא ילדים לעולם.
היא נולדה במשקל 2.09 ק"ג ולא ינקה טוב. מה שערער לי לגמרי את הביטחון וגרם לנו להתחלת חיים קצת לחוצה ומגמגמת.
מחשבות בסגנון "אני פגומה" ריחפו באוויר, מבחינתי עבר הרבה מאוד זמן עד שבכלל יכולתי לדמיין שארצה להביא עוד ילד לעולם. כלומר לגבי התוצאה לא היה לי ספק שאני רוצה עוד ילדים, אך לגבי מידת היכולת שלי, היה לי ספק רב.
למדתי הרבה וחקרתי על הגורמים ללידת עובר קטן, עברתי בדיקות שונות התייעצתי עם מומחים, אף אחד מהם לא הגיע למסקנה חותכת שאני אכן פגומה, מצד אחד כמובן שכשלא מגלים בעיה זה יתרון מצד שני אז גם אין פתרון.

בעידודו של בן זוגי האופטימיסט נכנסנו להריון, הריון שלא התפתח לידי דופק, ונפל. בראיה לאחור ההריון הזה היה צריך להיות כדי לחזק את הרצון שלי בילד, עכשיו כבר היה ברור מעל לכל ספק שאני רוצה, מאוד רוצה וההיריון הבא, בליווי טיפול בדיקור שהתחלתי לעשות אכן הגיע יחד עם מחשבה מאוד ברורה שהפעם אני שולטת בסיטואציה והידע הרב שצברתי הולך לשמש אותי תוך כדי שאני מרפדת את עצמי בכל עזרה מקצועית שאוכל למצוא, לא כולל פסיכולוג. למרות שגם המחשבה הזו חלפה במוחי.

את שלבי ההריון החלטנו ללוות עם הרופא המסור שלנו ד"ר וקסמן, שהוכיח מחשבה צלולה ויכולת קבלת החלטות לא היסטרית לאורך כל הדרך. מדי פעם הפנה אותנו לרופא מומחה למעקב גדילה אבל באופן כללי השרה הרבה ביטחון.

נפגשנו עם זהר כרמי שעברה איתנו על מהלך הלידה של בתי ומבחינתי למרות שבדרך חזרה ממנה הבכי השתלט עלי, הרגשנו שאנחנו בדרך הנכונה, וכן שאני לא אשמה כל כך בדרך הגעתה לעולם.
עכשיו נותר לבחור היכן ללדת, זוהר המליצה על ליווי צמוד ככל הניתן ועל הפרק עמדו מעייני הישועה ובלינסון.
בחרנו במעייני הישועה במיילדת פרטית והתחלנו להיפגש גם עם דולה, המחשבה הייתה ללוות את הלידה בצד המקצועי ובצד הרגשי.
חיפשתי דולה רגשית ומבוגרת שתוכל לשמש לי מעין אימא.
בערך בשבוע 33 התהפכו הקלפים, כשקיבלנו טלפון מהמיילדת במעייני הישועה שהודיע שלא נוכל ללדת שם פרטי.
בתמיכתה של זוהר ועם הרבה לחץ מצידי החלפנו את כל הצוות והתוכנית, והגיעה גם המחשבה שיש גבול בכמה שאני יכולה לשלוט בסיטואציה ולמרות שהדבר לא מתאים לי לאופי, פשוט אין לי ברירה.
בחרנו ללדת בלניאדו עם פזית כמיילדת ועם רוית כדולה. קיווינו שזה לא יהיה בליל הסדר, אז פזית לא זמינה.

יום שישי בערב, שבוע 38 מתחיל, אני מופתעת שלא ילדתי קודם וגם שלא קרה כלום בליל הסדר. קשה לי לדמיין את עצמי סוחבת הריון עד ממש סופו, וחוויות החודש התשיעי חדשות לי ולא כל כך נעימות
אני נהיית קצת חסרת סבלנות. הערכת משקל 2.900, מבחינתי אפשר ללדת.

יום שישי בחצות, אחרי ערב נעים מאוד בבית בו אפילו הרשנו לעצמנו לפתוח בקבוק יין, התחילו צירים, אני לא בטוחה שאלו צירים כי למעשה כואבת לי הבטן התחתונה, ולא הגב. בשירותים מתגלה דימום שאני מתלבטת אם זה הפקק הרירי, או משהו אחר, לחץ קל וטלפון לרוית שמרגיעה ומציעה לשתות יין, אין בעיה, כבר שתיתי קודם וממש לא איכפת לי לשתות עוד קצת. היין מאפשר לי לנמנם, בן זוגי נרדם, ואני מתעוררת עם ההבנה שאנחנו כנראה הולכים ללדת ביממה הקרובה. אימא'לה. מתחילה התלבטות אם להזמין את רוית אלינו או לנסוע לבי"ח. הצירים מרגישים צפופים וכואבים, אבל בהחלט נסבלים ואני עדיין במחשבה שזה לא לגמרי זה כי לא כואב לי בגב כמו שהבטיחו.

בשקלול של כמה נתונים כולל הבייביסטר אנחנו מבקשים מהשכנה להגיע, ומזעיקים את ההורים. נוסעים ללניאדו, אני מאחורה שעונה על הכדור פיזיו ומקללת כל פניה וסיבוב. חמש בבוקר, אני תוהה מי נוסע עוד במכוניות לידנו, לאן יש לנסוע בחמש בבוקר מלבד ללדת? מגיעים ללניאדו, ופתאום אני לא רוצה להיכנס למיון שם, מפחדת שהתסריט של הלידה הקודמת יחזור על עצמו, מפחדת מהמוניטור ומרגישה שאולי באתי סתם. מחליטים לחכות לרוית שבאמת מגיעה לאחר כמה דקות, ואנחנו מחליטים להישאר קצת בחוץ, רוית מוהלת לי טיפות לבקבוק מים ואני אפילו לא שואלת מה זה, מחליטה עם עצמי שאני סומכת עליה, לא רוצה לשאול כל הזמן. מעבירים שעה בחוץ, וכן הצירים לא נעלמו, רוית מאשרת שאפשר שיהיו צירים בלי שיכאב הגב. בסוף נכנסים למיון ומתחברים למוניטור שמראה עובר קצת ישנוני, רוית מוזגת לי פטל, ואכן יש התעוררות. משתחררת מהמוניטור לשירותים לנסות להשתין ומגלה דימום קצת יותר רציני, פזית בדיוק מגיעה ומרגיעה בעניין הדימום, בודקת פתיחה- פתיחה 2 מחיקה מלאה, זה הכל? אכזבה קלה מבחינתי, מחליטים לרדת לאכול משהו למטה, השומר החרים לנו את האוכל שהבאנו. אני מרגישה בחילה נוראית ומאשימה את הפטל, שאכן בוחר את דרכו החוצה. בן זוגי ורוית אוכלים בתאווה לא ברורה מצה עם שוקולד ואני בוהה בהם בבחילה, הוא משכנע אותי לאכול תמר, שימצא גם הוא את דרכו חזרה, במסלול הפטל.
אנחנו נכנסים למיון בחזרה ומתקבלים לחדר לידה, לפתיחת וריד ולמוניטור נוסף. הדימום ממשיך ופזית ממליצה לא לעבור לחדר הטבעי, אני מרגישה טוב עם ההחלטה הזו, בטוחה בצוות שמלווה אותי ובהחלטות שלו, בן זוגי קצת חושש, אבל אנחנו מחליטים לא להתווכח. הוא מביא את הכדור פיזיו מהאוטו ואנחנו בעצם במרכז טבעי משלנו בחדר לידה רגיל.
בדיקת פתיחה נוספת באזור תשע וחצי בבוקר מגלה פתיחה חמש, אני מתעודדת ורוצה להתקלח. פזית ורוית מלוות אותי למקלחת במיון ושם מתגלה דימום לא כל כך יפה, אני חוששת שאני רואה לחץ על פניה של פזית, היא מרגיעה אותי אבל המקלחת מתקצרת ואנחנו חוזרים לחדר.
משלב זה אני מאבדת קצת את תחושת הזמן, יש צירים הם יותר כואבים, אבל אני בהחלט מרגישה שעם התנועות והמאסאג' והתמיכה של כל החדר אני עוברת אותם. בכלל אני בתחושה שאנחנו צוות, אני בן זוגי רוית ופזית עם משימה משותפת ובאנו ללדת, ולעבוד.
מין מכונה בעלת שש ידיים עוזרת לי, מנענעת אותי, מדברת איתי ואני שם ולא שם, שומעת לא שומעת, ונותנת את עצמי לחלוטין לסיטואציה. משתדלת מאוד לשתף פעולה עם הרעיונות שלהם לשינוי תנוחות.
פזית מציעה ללכת קצת בחדר, זה נראה לי הזוי ואנחנו פוצחות במין הליכת דובים כזו, אני מסתכלת על עצמי מבחוץ מפחדת להיראות מגוחכת ומניחה למחשבה הזו.
אני לא בטוחה אם בשלב הזה התחילו צירי לחץ, אבל כנראה שכן כי אפשר ללחוץ כלומר אי אפשר שלא. ורוית ופזית מעודדות אותי ובן זוגי גם מחזיק לי לפעמים את הרגליים. התחושה היא שאני עומדת ללדת מהתחת, ושלא תינוק אלא אבטיח מאוד גדול. ככה יולדים? אני מרגישה שאני פשוט רוצה להפסיק הכל וללכת הביתה, זה לוקח יותר מדי זמן לטעמי, וכואב לי נורא. אני מוצאת את עצמי צועקת ולמרות העידוד אני ממש מתביישת בצעקות האלו. בן זוגי יגיד לי אח"כ שזה היה נפלא בעיניו אבל אני מתקשה להאמין לו. רוית ופזית אומרות שהוא ממש קרוב ואני לא מאמינה להן, מרגישה שריפה נוראית ולא מיד אח"כ נולד נדב. ומועבר אלי, מחובר לחבל הטבור.
לא מאמינה, לא מאמינה, לא מאמינה. ככה יולדים?
לאחר החיתוך וניגוב קל בלבד, אבא מחזיק אותו ופזית מסייעת לי להשתחרר מהשליה שכמעט נפרדה כבר לגמרי.
תחושת שחרור נפלאה. רוית עוזרת לי לחבר את נדב לציצי, ואני מרגישה שכל המטרות הוגשמו, תודה תודה תודה לבורא עולם, לכוחו העצום של הטבע לבן זוגי ולרוית ופזית וגם לעצמי. אני לא פגומה, ככה יולדים! אישה אמיתית….

The post לידת VBAC (לנל"ק) סיפור הלידה של נדב – הגרסא של אמא appeared first on דולה זה גְּדוּלָּה.