נתחיל בלספר שלעמרי יש אח ואחות גדולים, ואף הריון לא סחבתי עד הסוף.
אצל עידן, הבכור, בבדיקה החודשית אצל רופא הנשים הוא גילה שיש לי פתיחה של 3-4 ס"מ, מחיקה של 70%, ואז גם אני נזכרתי שיום קודם היו לי טפטופים – אז יאללה, לחדר לידה ועידן נולד בשבוע 36+5.
אצל מעין, השניה, כבר ידעתי לזהות צירים ולכן הגעתי לחדר לידה עם צירים מוקדמים בשבוע 35, השכיבו אותי בשמירה לשבוע ובסוף ילדתי אותה בסוף שבוע 37. שתי הלידות היו ארוכות מאוד, עם זירוז של פטוצין ואפידורל, שאצל עידן השפיע רק על צד ימין.
הפעם רציתי לידה שונה, טיבעית ללא זירוז ואפידורל. החלטתי לקחת תומכת לידה (דולה). התקשרתי, בררתי, ראינתי ולבסוף בחרתי ברוית. רוית נפגשה אתנו, הדריכה אותי לגבי תנוחות שונות לצירים, דיברנו על שיטות שונות לזירוז לידה וכדומה. נפרדנו כשאני מכריזה שאת ההריון הזה אני רוצה לסחוב עד מרץ, כשהתל"מ הוא 25/2/06.
אבל ב-29/12/05 העירו אותי צירים. הרופאה שלי לא קבלה באותו יום, והרופא המחליף אמר שזה כלום…
אחרי ארבעה ימים של צירים לא סדירים, בחצות הלילה שבין 1.1.06 ל-2.1.06 , אני לוקחת את מעייני לעשות פיפי והרגשתי טיפה ראשונה, ואחר כך עוד אחת. קיוותי שזו רק בריחת שתן (מהזדהות עם מעין) והלכתי לישון. בשתיים לפנות בוקר התעוררתי עם רטיבות כבר הרבה יותר רצינית וחששתי שזו ירידת מים. ע' בעלי שאל אותי אם צריך ללכת לבית חולים. לא רציתי להזעיק את הורי באמצע הלילה והחלטתי לחכות לבוקר וללכת לרופאת הנשים שלי. ישבתי כל הלילה (לבד, בחושך…כמו פולניה טובה ) דלפתי ושתיתי המון מים ותה.
בבוקר הרופאה אישרה שזו ירידת מים מובהקת (או כדבריה – "איזה שפריץ") ושלחה אותי ישר לבית החולים. היא שאלה אותי איך אני מתכוונת להגיע לשם וכשאמרתי לה שבאתי ברכב, היא לא הרשתה לי לנהוג,
"את כפי הנראה בהכחשה, אסור לך לנהוג, שתלכי כמה שפחות. כשיש ירידת מים יש סכנה של צניחת חבל הטבור".
נאלצתי לקרוא לע', האחות לוותה אותי לרכב, וע' קיבל הוראות להביא אותי עד לפתח הבנין של מחלקת היולדות, ללוות אותי לחדר לידה ורק אז להחנות את הרכב בחניון.
כך מצאתי את עצמי בדרך לבית החולים בשבוע 32+2 להריון. עדכנתי את רוית, שהבטיחה לעדכן בפורום.
בחדר לידה שלחו אותי לעשות US ולבדוק כמות מי שפיר. אולי בגלל ששתיתי המון, או בגלל שהיו שעות שהנזילה הטמעתה ואף נעצרה, כמות מי השפיר היתה תקינה והערכת משקל היתה 1748 גרם.
הרופאים הסבירו לי שהסכנה היא זיהום לאם ולעובר ולכן ינסו לשמור ולמשוך רק עד שבוע 34 ואז יילדו אותי. הזריקו לי צלסטון (לפריסת ריאות של העובר) ואושפזתי במחלקה להריון בר-סיכון.
עוד באותו היום ירדה אלי דר' איטה ליטמנוביץ המקסימה, מנהלת יחידת טיפול נמרץ פגים, ישבה איתי והרגיעה אותי, שפג בשבוע כלכך מתקדם יש לו סיכוי טוב מאוד לצאת ללא סיבוכים, הסבירה לי על הפרוצדורה בחדר הלידה, וענתה על כל שאלותי.
נשארתי מאושפזת למעלה משבוע, 2-3 פעמים ביום התחברתי למוניטור, לפעמים ליותר משעה. היו ימים שהיו צירים אבל קטנים ולא סדירים.
ע' בא לבקר אותי פעמים ביום:
בצוהרים הוא הביא לי אוכל, לפי בקשתי (האוכל של בית החולים בצוהרים פשוט מזעזע) ואת המחשב הנישא שלו. התחברנו לאינטרנט דרך הטלפון הסלולרי וכך היו לי כל יום כמה דקות לשוטט בפורום, לעדכן להתעדכן ולהתעודד מהבנות הנפלאות, שכל יום כהתעמלות בוקר החזיקו לי אצבעות לעוד יום "בחבילה אחת".
בערב הוא בא עם הילדים והביא לי שוקו חם משובח מלמטה.
גם רופאת הנשים הנפלאה שלי, דר' מיכאלי, באה לבקר אותי כמה פעמים ורוית המקסימה שלי הביאה לי ספרים. למרות שהיא הציעה לי לבטל את התמיכה בלידה (כי לידה טיבעית לא יתנו לי ללדת) לא וויתרתי עליה. רציתי להצמד כמה שניתן לתוכנית המקורית.
קראתי במאמרים על ירידת מים מוקדמת שיש סיכוי של 6 אחוזים שירידת המים תעצר והחור יתרפא אך לרוע מזלי לא נפלתי באחוזים אילו והטפטופים המשיכו יומם ולילה. פעמיים במשך האישפוז אספתי מי שפיר בכוסית לצורך בדיקת בשלות של העובר ובבדיקה השניה הוכחה בשלות. עוד באותו היום, לאחר שמונה ימי אישפוז, ב-10.1.06, בשבוע 33+3, הרופאים החליטו שמספיק משכנו את הזמן, הדופק של העובר גבוה מידי, דבר שיכול להעיד על זיהום, והורו להעביר אותי לחדר לידה ולהתחיל לזרז בפטוצין.
דר' קנטי מישש את הבטן וקבע שהעובר כבר במשקל של שני קג', אולי טיפה יותר.
בקשתי וקיבלתי רשות להתחיל לזרז את הלידה באמצעים טבעיים עד שאגיע לחדר לידה.
הזעקתי את רוית בארבע אחר הצוהרים, ואת אמא שלי ובתייעצות עם ע' החלטנו שהוא יגיע מאוחר יותר – כשנעבור לחדר לידה. למזלנו לא היה חדר לידה פנוי וכך יכולנו לשהות בנוחות במחלקה עד שיתפנה.
רוית הוציאה כל מיני שיקויים הומאופתיים להסדרת הצירים ולקיצור השלב השני של הלידה, והראתה לי איך לעשות nipple stimulation ואמא שלי הרפלקסולוגית התחילה לעבוד על הרגליים שלי לזירוז הלידה. התחילו להופיע צירים חלשים אך סדירים.
בשעה שש בערב התבשרנו שהתפנה חדר לידה, בא סניטר ואני הושבתי בכיסא גלגלים, כשהתיק הרפואי על ברכי הוסעתי לחדרי הלידה. ע' היגיע תוך עשר דקות והכניסו אותנו לחדר לידה מספר אחת. לשמחתנו גילינו שהמיילדת שלנו היא יפה קבלו, שלימדה את אמא שלי קורס ברפלקסולוגיה בוולפסון, וכעת מלמדת את רווית בקשת וענן. רוית הביאה כדור פיזיו ויפה חיברה אותי למוניטור על הכדור.
לחדר הלידה נכנס דר' מנור מהפגייה, הציג את עצמו ואמר שיש כבר עמדה בפגיה מחוממת ומחכה. הוא הרופא מהפגיה שיהיה איתי בלידה והוא זה שייקח את היילוד ישר לשם.
עד שהיגיעו רופאי חדר הלידה, החזירו אותי למיטה, בדקו אותי, והורו להתחיל במתן פטוצין כבר השעה היתה שמונה בערב, וכבר הצלחנו לגרום לצירים סדירים אבל עדיין ללא פתיחה משמעותית וללא מחיקה.
רוית ואמא שלי תפסו כל אחת רגל והחליפו מידע על איך ואיפה ללחוץ, וכשנכנס דר' שכטר הוא שאל אם אפשר גם…
ע', למוד לידות ארוכות, הוציא את המחשב הנישא שלו קרא דואל, התחבר בשמי לפורום, עידכן והקריא לי את התגובות.
החלטנו שרוית ואמא שלי ילכו לאכול משהו ובנתיים רוית הוציאה לי מכשיר טנס חדש מהאריזה והורתה לע' לגלות איך מפעילים אותו.
מהר מאוד גילינו שאין סוללות, והם הוצאו מהקופסה ע"י היבואן ולכן שרוית ואמא שלי חזרו ושלחו את ע' לאכול הוא חזר עם סוללות מהקיוסק למטה.
בשעה אחת עשרה, עם פתיחה של שני סנטמרים בערך נאלצנו להפרד מיפה, שהמשמרת שלה הסתיימה ולפני שהיא הלכה היא לקחה את אמא שלי לצד ואמרה לה שלדעתה לא אלד עד הבוקר – יותר סביר בצוהרים.
כל חצי שעה העלו לי את מינון הפטוצין, והגיע המינון לחמישים טיפות בדקה הצירים היו כואבים מאוד.
הדבקנו את מכשיר הטנס לגב וע' הראה לי איך להפעיל אותו בפולס חשמלי שהקפיץ אותי עד התקרה. הסוד הוא להגביר את הזרם לאט לאט במקביל לעלית הציר. שיחקתי איתו בערך שעה, אבל הצירים הפכו ארוכים יותר ויותר והסבלנות שלי התקצרה. החלטתי לקום קצת ולעבור את הצירים על הכדור או בעמידה.
מינון הפטוצין כבר עלה ל60. רוית יעצה לע' לחבק אותי מלפנים בעוד היא מעסה לי את הגב התחתון. זה עזר פלאים אבל אחרי חצי שעה רוית התחילה להתעייף אז אמא שלי החליפה אותה.
בשעה 12:30 הגעתי לפתיחה של 3 ס"מ ומחיקה של 70%.
המילדת לחצה עלי לקחת אפידורל. בקושי היה זמן של 30 שניות בין ציר לציר והזמן הזה הלך והתקצר בעוד הצירים מתארכים יותר ויותר. אמא שלי התעייפה אז חזרנו לרווית כמעסה.
1:30 אני מתחילה לגלות סימני שבירה – פתיחה רק של 4 ס"מ ומחיקה 80%. בלידה של עידן הייתי תקועה כך 24 שעות. אחרי שתיים בלילה אני מבקשת אפידורל בתנאי שיבדקו אותי לפני.
אני חוזרת למיטה, מריצים את הנוזלים וקוראים למרדים. עד שהוא מגיע, עורך את כל האיסטרומנטים, מחתים אותי על הטפסים – ומזריק לי את החומר כבר כמעט שלוש לפנות בוקר.
"עכשיו חכי 10 דקות כדי שהחומר ישפיע" הוא אומר – ולמרבה הזוועה רק רגל שמאל נרדמת. כמו שהיה בלידה של עידן האפידורל משפיע רק על צד אחד.
רווית ואמא שלי נכנסות, הם חיכו בחוץ בזמן שהמרדים עבד. אני מתלוננת בפני המיילדת שהאפידורל לא עובד בצד אחד והיא עונה לי שצריך לחכות עשר דקות.
"אבל כבר יש לי הרגשה כמו קקי…" המיילדת בודקת אותי ומכריזה שכבר יש פתיחה של תשע וחצי, ואני בלידה. אני מבקשת ממנה לסגור את האפידורל אבל היא טסה לדלת החדר ומזעיקה את צוות הפגייה וחוזרת אלי ומורה לי ללחוץ. אני שוב מבקשת לסגור את האפידורל וסוף כל סוף היא מפסיקה אותו.
הרופא מהפגייה נכנס יחד עם האחיות ורד ונטלי – שרואות שבחדר יש המון אנשים ומחליטות לחכות בחוץ.
המילדת מבקשת מרוית שמן ורית יוצקת בנדיבות על הידים של המילדת שמן לעיסוי הפירינאום.
אני לוחצת שתי לחיצות ארוכות, זה שורף בטירוף ואז אני שומעת קול בכי מבין רגלי. השעון מורה 3:10.
ע' מצלם כל רגע. אמא, רוית ואני משמועות קריאות התפעלות מהקטנצ'יק שצורח בלי הפרעה.
עמרי קיבל ציון אפגר 9-10, נשיקה לאמא (לי) ואז מטיסים אותו לפגיה. אני שולחת את ע' בעקבותיו, יחד עם המצלמה ורוית, אמא שלי, המיילדת ואני נשארות להוציא את השיליה.
בגלל שהייתי בלי אפידורל ובלי תפרים, אני עוברת בקלילות ממיטת הלידה למיטה רגילה ומסיעים אותי להתאוששות בחדר הטיבעי.
לקראת חמש אנחנו נפרדים מאמא שלי ורוית המותשות ובחמש אני כבר במחלקה.
בשבע בבוקר אני מתייצבת בפגייה ליד עמרי שלי.
הגב קצת כואב (מרוב העיסויים) אבל זה כלום לעומת השרירים התפוסים של המעסות הנפלאות שלי – אמא ורוית.
לאחר 33 ימים בפגיה הבאתי את עמרי הבייתה, לאחיו עידן לאחותו מעין לע' אביו ולמולאן ודיוק החתולים.
עמרי שלי, ילד פלא, שנולדת ביום הפטירה (והנישואין) של סבא שלי, במשקל של 2000 (בחדר לידה) מי יתן שתצמח ותגדל והמשך להביא נחת לכולם.