כבר כמה ימים שאני רוצה להתיישב ולכתוב את סיפור הלידה שלי, אני מרגישה שככל שחולפים הימים כך גם החוויה מתחילה להיות מעומעמת ולהישכח ממני, כבר שלושה וחצי שבועות אחרי הלידה אינני מצליחה לזכור במדוייק את הפרטים למרות שהייתי בהכרה מלאה.
ילדתי את מאיה, בתי השנייה, ב- 6.6.05 יום שני 21.40 , בבית חולים" לניאדו" בנתניה.
אקדים ואספר, כי את בתי הגדולה, סתיו, ילדתי לפני כמעט שש שנים בבית חולים "מאיר" בכפר סבא. הגעתי אז ביום שישי אחר הצהריים עם ירידת מים ללא פתיחה, אחרי שלוש שעות חיברו אותי לזרז, ומשם לאחר שלוש שעות של צירים לאפידורל. הלידה עצמה ארעה למחרת בבוקר.
הייתי יולדת "נהדרת" ומאוד נוחה לצוות הרפואי: לא צעקתי, לא עמדתי על דעתי בשום עניין, הכל הסתיים בשלום. היום אני יודעת שזה יכול היה להיות אחרת, היום אני יודעת שלהשאיר יולדת לבד בפתיחה של עשר אצבעות ולהדריך את בן זוגי מתי לומר לי ללחוץ, זה ממש לא תענוג. אחרי זמן רב של לחיצות שווא, הואילה המיילדת לסיים את כוס הקפה שלה ולהיכנס וליילד אותי. המזל הוא שנותרו לי עוד כוחות ללחוץ והלידה לא הסתיימה בוואקום. בסופו של דבר הכל הסתיים בשלום.אולם רק כמה שנים אחר כך הבנתי כמה שלא היתה לי השפעה על הלידה, שההתערבויות של הצוות היו מהירות, וכמה שהמיילדת היתה אנטיפטית וזה באמת עניין של מזל שלידה הסתיימה טוב. אחד הדברים שהיו זכורים לי יותר מכל הוא ה"לבד", שעות על גבי שעות היינו בעלי ואני בחדר, מדי פעם נכנסה מיילדת וחוץ מלסדר את המוניטור ולנזוף בי שלא אזוז, לא עשתה דבר. תמיכה, בטח לא היתה שם אלא יחס מזלזל של צוות שרוצה למנהל משמרת שקטה.
וכל ההקדמה הזו חשובה, שכן היא עיצבה את ההחלטות והתהליך שעברתי לקראת הלידה שלי עכשיו. היו חשובים לי כמה דברים, ראשית רציתי לעבור את הלידה ללא אפידורל, רציתי ללדת באופן טבעי, ורציתי תמיכה. היה ברור לי שעל מנת לעבור לידה טבעית אני חייבת תמיכה נכונה.
הרעיון של "דולה" שוב עלה על הפרק. נתתי לאינטואיציה להנחות אותי, התחלתי לשוטט באינטרנט והגעתי לרוית היקרה, יצרתי איתה קשר ונפגשנו. במקביל עשיתי סיור בבית חולים לניאדו במרכז הלידה הטבעית, ונאמר שיש מיילדת צמודה, והייתי בספק האם יש צורך גם בדולה, מה שהתברר אחר כך כחיוני מאוד, אקדים ואומר כי ללא תמיכתה של רוית לא הייתי שורדת את הלידה באותו האופן.
אז אחרי כל ההקדמה אתחיל לספר על הלידה. ביום ראשון, ארבעה ימים לפני התאריך המשוער ללידה, בשעה עשר בלילה התחילו לי צירים. כל חמש דקות, עשר דקות, עדיין לא סדירים. האמת היא חששתי ללכת לבית החולים, הסיבה היא שכבר הייתי פעמיים קודם לכן בבית חולים עם צירים שלא התפתחו ללידה, וחששתי שהצירים שוב מתעתעים בי. התפללתי לירידת מים, מה שיוכל להביא אותי סופית לחדר הלידה והפעם ללא חזרה הביתה. בשעה ארבע לפנות בוקר זה קרה, החלה ירידת מים, ליבי התמלא בשמחה- "זהו הפעם זה סופית". התארגנו בן זוגי ואני, ונסענו ל"לניאדו".
חיברו אותי למוניטור, ואכן ראו צירים סדירים, אולם פתיחה של סנטימטר בלבד וצוואר קשה.
עידכנתי את הצוות שאני רוצה ללדת בחדר הלידה הטבעית. התקשרתי לרוית וביקשתי שתגיע.
לחדר הלידה הטבעית לא יכולתי להיכנס, משום שהכניסה היא מפתיחה של ארבע אצבעות. וכעת היה עלי להמתין לשלב של "לידה פעילה". בכל אותו זמן הייתי לבד משום שאין כניסה לבעלים לתוך חדר המיון. מרגע שרוית הגיעה היתה לי הקלה גדולה, רוית הרגיעה אותי, כבר לא הייתי לבד, ומרגע זה ידעתי שהיא ובן זוגי נמצאים לידי ובשבילי לאורך כל הלידה.
בינתיים, השעה היתה כבר שמונה בבוקר,העבירו אותי למחלקת היולדת, ונתנו לי מיטה, הציעו לי לנוח ולאגור כוחות לקראת הלידה. תוך כדי הזמן הזה הצירים המשיכו להופיע, לעתים נחלשו ולעתים התגברו.
נשכבתי על המיטה וניסיתי מעט לנוח ולמרבה המזל למרות הצירים הצלחתי קצת לנוח. אני מדגישה למרבה המזל, כי אחד הדברים שלמדתי הפעם זה שהדבר שהכי לא נוח בציר הוא לשכב.
התעוררתי מכאב הצירים, והתחלנו את העבודה. רוית דאגה לתת לי כל מיני חומרים טבעיים לזירוז ולהרגעה, עשתה לי רפלקסולוגיה, עיסויי גב, ישבתי על כדור בזמן הצירים, הלכנו, נשמתי לתוך הצירים, כל מה שקראתי עליו בספרים עתה התנסיתי בו , להפתעתי, זה עבד.
מדי כמה שעות עשו לי מוניטור, בכל פעם שעשו לי מוניטור הצירים נחלשו, כל פעם שהיה נראה שהנה הכל מתגבר- שוב היתה רגיעה, וכך עברו להם שעות של צירים ועבודה עם הגןף. רוית כל אותה העת עודדה אותי שהגוף עושה את העבודה ודאגה שאשתה, ואנוח והיתה מאוד קשובה למה קורה איתי. בשעות שבן זוגי יכול היה להיכנס היינו יחד כולם התבדחנו והזמן פשוט עבר. בשש בערב עוד הספקתי לצאת לראות את בתי הבכורה לכמה דקות.
מוכרחה לומר שאחרי כך כך הרבה שעות של צירים הייתי מיואשת מה, חששתי ששוב אצטרך זרז ושלעולם לא תהיה לי פתיחה לבד. "בסוף, אמרה רוית, תראי שהכל יתקדם מהר".
בסביבות השעה שמונה בערב, אחרי 22 שעות צירים, חזרנו למיון אחרי שהמוניטור הראה צירים סדירים וחזקים והיינו בטוחים שלפחות יש כבר פתיחה של שש אצבעות ושאוכל סוף סוף להיכנס לחדר הטבעי, אך, לצערי, הפתיחה היתה שלושה בלבד. בשלב זה הרופאה נתנה לי נר שאמור לרכך את צוואר הרחם. חזרנו שוב למחלקה, אני כבר התחלתי להיות מיואשת, הצירים היו חזקים וסדירים ולקחו ממני הרבה כוחות, והרגשתי שכוחותיי הולכים ונחלשים. התחלתי לחשוש שמא זה ייקח עוד המון שעות וחששתי כי לרוית ולבן זוגי לא יוותרו כוחות להיות איתי כל אותו הזמן. כל אותה העת רוית שמרה על קור רוח וסבלנות ואמונה כי הנה יש התקדמות כל הזמן.
חזרנו למחלקה ונכנסתי למקלחת. הצירים החלו להתגבר פתאום בבת אחת ואני התחלתי כולי לרעוד ולהזות. "זהו, אמרה רוית, עכשיו עלית שלב". יצאתי מהמקלחת מותשת וכאובה ובמחשבה שאם אלו צירים בפתיחה של שלוש, מה יהיה בהמשך, ידעתי שלא אוכל להמשיך כך לכאוב לאורך זמן כה ממושך. בעודי מותשת ועל סף יכולתי התחלתי לבכות שאני רוצה אפידורל. חזרנו למיון בדקו אותי שוב , הפעם כבר היתה פתיחה של חמש. הכניסו אותי לחדר הלידה. בשלב זה הצירים היו כל דקה, לא יכולתי כבר כמעט לעשות כלום ומה שיכולתי רק הוא לבכות ולומר ש"זה לא אנושי".
בשעה תשע וחצי בערב הכניסו אותי לחדר הלידה, בשלב זה לא ידעתי את נפשי מרוב כאב, נתבקשתי לשכב, ולא ידעתי איך אוכל להצליח לשכב על מיטה עם צירים בכזאת עוצמה. המיילדת חיברה אותי לאינפוזיה ומה שזכור לי הוא ששאלתי כל שניה "איפה המרדים למה הוא לא בא?". המרדים נכנס ואז רוית אמרה למיילדת לבדוק אותי משום שהרגישה שאני כבר בלידה. המיילדת בדקה וראתה שאכן אני בפתיחה מלאה, תוך כמה שניות הגיעו לחדר מיילדות נוספות. אני צעקתי "אני לא יולדת בלי אפידורל", ואחרי הצעקה הזאת תפסו לי הרגליים והצעקה הזאת התחלפה בשתי צרחות עמוקות וכל כך חזקות שהרגשתי שההד של הקול שלי מקיף אותי ועוזר לי לדחוף את הילדה החוצה. אחרי שתי לחיצות מאיה היתה בחוץ, אני לא עיכלתי שהיא יצאה.
"זהו זה נגמר אלה" אמרו לי כולם, היא בחוץ "כל הכבוד לך". הייתי המומה. הניחו לי אותה על הבטן והיא החלה מייד לינוק, אין לי מלים לתאר את הרגע הנפלא
לא האמנתי שזה בסוף קרה. לא הפסקתי להודות לרוית והרגשתי תחושה נפלאה של סיפוק ."עשיתי זאת". מאיה נולדה במשקל 3.855 תינוקת מקסימה. נשארנו שתינו ערות כל הלילה, מתרגשות מהמפגש.
ההבדל בין הלידה הזו ללידתי הקודמת היה כל כך ניכר.
הצוות הרפואי, היחס הליווי והתמיכה. ברור לי שהתמיכה שקיבלתי מרוית היתה גורם מכריע במהלך הלידה. לו הייתי לבד אני מניחה שבשלב הרבה יותר מוקדם הייתי מבקשת זירוז ואפידורל. אין לי ספק שהניסיון והבשלות שלי כיום עיצבו גם הם את מהלך הלידה. נכון שזה לא היה קל, אך נותר בזכרוני כחוויה נפלאה. הייתי חוזרת על כך שוב.
אמנם לא ילדתי בחדר הטבעי כפי שרציתי, והכל נמשך הרבה שעות, אך ילדתי באופן טבעי.
אני מוכרחה לציין שהצוות הרפואי ב"לניאדו" היה נפלא, הרגשתי שמייחסים אלי בכבוד ומאפשרים לי חופש בחירה, המיילדת היתה מקצועית מאוד וכל האווירה היתה נינוחה. מי שעקב אחרי הסיפור יכול להבין כי נבדקתי כל אותם השעות בסך הכל שלוש פעמים.
נותר לי לסיים בהודיה
לך, בן זוגי,
לך, רוית,
לצוות הרפואי והמיומן,
לעצמי, על בחירות שעשיתי,
אלה.