fbpx

בלוג גְּדוּלָּה

סיפור של לידה

 

יום שלישי, 8:40 בבוקר. הוא כבר יהיה יליד דצמבר, ילד חורף רשמי.
אתמול איימו עלינו במיון שבקרוב נצטרך לקבל זירוז אם שום דבר לא יתקדם.
כנראה שהגוזל, כמו אמא שלו, עובד טוב תחת לחץ – לילה אחד התרגל לרעיון, והנה הבוקר, בעוד אמא שלו מעירה בנשיקה את אבא, שלולית קטנטנה זולגת ממנה. כזו שמשאירה מקום לספק: שתן? מי שפיר? הריח לא חד משמעי. אמא מתחילה להתרגש. אבא מרחרח וקובע: פיפי. מה הוא מבין.
כמה דקות אחר כך אמא שוב דולפת. היא כבר בטוחה. נכנסת למקלחת ומצווה על אבא – "תתקשר לרוית". בשביל מה יש לנו דולה?
מחליטים להישאר בבית כמה שיותר, כמו שתכננו מראש. בהמשך רוית תשלח לי תמונה של סיכום המפגש הראשון שלנו איתה: "..מעדיפה ירידת מים כדי שיהיה זמן להתכונן. לאמא היה ככה". איך אומרים? Be careful what you wish for.
הבוקר מתחיל בארגונים אחרונים של תיק הלידה, ארוחת בוקר וסרט רומנטי. נעים לנו.
הדליפה ממשיכה בלי סוף, כך שאת הסרט אנחנו רואים על ספה מכוסה בניילון ועליו מגבת. עברו כבר שלוש שעות, וצירים? אין.
ההורים קצת לחוצים, מעדיפים שניסע לבית חולים – הרי ההנחייה אומרת תוך שעתיים מירידת מים. אבל אנחנו כבר יודעים שהנחיות נועדו שישברו אותן. אחרי הלידה נגלה שאמא שלי לא התאפקה והגיעה למיון כבר בצהריים, שעות רבות לפנינו – רושמת לעצמי לצחוק עליה על זה בשנים הקרובות.
14:30 – מנסה לישון קצת על הספה העטופה. נראה שזה הולך להיות יום ארוך. כנראה שלמרות השלווה, ההתרגשות לא נותנת לישון.
17:00 – משחקים קלפים, מעבירים את הזמן. מדי פעם משהו שמרגיש כמו ציר, לא יותר מזה. אני מנצחת בטאצ' ואז מפסידה, תוך כדי שאנחנו זוללים קלצונה שוקולד שאהובי הביא לנו. הישיבה על כסא מכוסה מגבת והשלוליות על הרצפה משעשעות אותנו מאד.
19:00 – נכנסים למיטה יחד ומנסים לצבור כוחות, אבל כנראה שאין סיכוי להירדם היום.
20:00 – ההורים שלי באים עם אורז וקציצות (מפתיע:) ). הם מתרגשים נורא, רואים את התואר סבא/סבתא ממש מעבר לפינה. אנחנו טורפים את האוכל ויוצאים למאיר.
21:00 – עושים מוניטור ורוית מגיעה עם איזי-טנס וטיפות הומאופתיות, נותנת לנו הנחיות מה לקחת מתי. המוניטור מושלם, כמו כל ההריון. אני בפתיחה של סנטימטר.
אנחנו ננזפים שהגענו שתים עשרה שעות אחרי, אבל ממש מרוצים שלא באנו קודם. הצירים מגיעים כל חצי שעה עכשיו והם לא מאד חזקים, יש עוד זמן. אני מתחילה להשתמש באיזי-טנס, שעומד להפוך לחברי הטוב ביותר ליממה הקרובה.

00:00 – משתכנים במחלקת יולדות, יש לי חדר של שלוש בנות לעצמי, אבל אבא עדיין צריך לישון במסדרון. הוא נרדם וישן עד שש בבוקר. אני לא.

00:00 – 04:00 – מנסה לישון, אבל הצירים כבר לא נעימים בכלל ומצטרפים לכאבי הגב שהציקו לי בשבועיים האחרונים. בסוף אני נשברת ומעירה את אבא, אולי יהיה לו רעיון מה לעשות. הוא מציע להתקשר לרוית ומתהפך.

04:00 – 05:00 – מפעילה סטופר ומתזמנת, כדי שיהיה לי מה להגיד לרוית. מגלה שעכשיו הם מגיעים כל שמונה דקות ונמשכים כמעט דקה. רגע, לא שמונה. כל שש דקות. לא, חמש. רוית מרוצה, טוענת שאנחנו מתקדמים.
06:20 – המוניטור, כרגיל, מושלם. הפתיחה פחות. למרות התכיפות ההולכת וגוברת, רק שני סנטימטר. אני עוצרת את רוית, שלא תצא מהבית. שתנוח. גם היום הולך להיות יום ארוך.

07:30 – זה כבר ממש לא מצחיק. כואב לי, כל הזמן. לא ישנתי דקה בלילה ואני מותשת עוד לפני שהתחלנו. אבא מציע להיכנס למקלחת ולקפץ על כדור פיזיו – זה נחמד לכמה דקות, אבל המים נעים בין חמים לפושרים עד שאני מעדיפה לצאת ולחזור לאיזי-טנס.

08:00 – הולכים לאכול. יושבים לשולחן עם שתי בנות אחרי קיסרי, שאוכלות בנחת. פתאום הן שמות לב שאני מתכווצת נורא כל כמה דקות ומביעות הזדהות. אני מוותרת על האוכל אחרי כמה ביסים.
08:30 – הפרשה ורודה מבשרת לנו על התרככות צואר הרחם, שבבדיקה התגלה כמחוק בשמונים אחוז, אבל עדיין קשה.

09:00 – רוית שולחת את אבא לקנות יין, ואחרי כמה לגימות אני מנסה לתפוס תנומה בין הצירים. זה לא פשוט, כשהם מגיעים כל ארבע דקות. היין והמנוחה מרגיעים קצת את הצירים כך שאני מצליחה לישון כמעט תשע דקות שלמות, שחוברות לרבע שעה סך הכל של שינה מצטברת מירידת המים ועד הלידה, הרחוקה עדיין. רוית ואבא מתכתבים בווטסאפ בלי סוף – למחרת אני מגלה שהם היו מרוצים מההתקדמות ומהקולות שהתחלתי להשמיע. ההתכתבות הזאת מאפשרת לי לכתוב עכשיו את הסיפור ברצף הנכון.

12:00 – מחיקה מלאה, פתיחה עדיין 2. הייאוש מתגבר. מקלחת נוספת וסיבוב מחוץ לבניין לא מקלים על המצב.
13:40 – רוית מגיעה. תודה לאל.

הדבר הראשון שהיא עושה הוא להקים אותי, להשעין אותי על אבא ולעסות לי את הגב התחתון, שזה הדבר הכי טוב שמישהו בעולם יכול לעשות בשבילי עכשיו. לו רק ידענו קודם. בשלב הזה הבנות שהצטרפו אליי לחדר – גם הן עם ירידת מים ובלי צירים – נאלצות לשמוע את הקולות שאני משמיעה ובטח נבהלות, מבינות מה מחכה להן. אני נכנסת עם רוית שוב למקלחת הפושרת ומתחילה להרגיש שלוחץ לי. הצירים מגיעים כל שלוש דקות עכשיו, והם חזקים מאד.

15:30 – לא, זה לא נורמלי. צירים של דקה שלמה, כל שתי דקות. דקה של כאבי תופת ואחריה דקה של כאבים שמאפשרים טיפה לנשום ולהתכונן לדקה הבאה. ככה בלי הפסקה. והלחץ הזה… אני בטוחה שאני צריכה לשירותים, אבל לא יוצא כלום, ורוית חושבת שאלה כבר צירי הלחץ. למרות הפתיחה הקטנה העובר ממוקם נמוך. אני מבקשת להיבדק שוב והיא מארגנת לנו רופאה שמכריזה על פתיחה של 3.5. כמעט חדר לידה.
16:00 – הלחץ שאני מרגישה משכנע את הרופאה להעביר אותנו סוף סוף לחדר לידה, טבעי כמובן. חדר לידה נראה כרגע כמו אור בקצה המנהרה, בצורת ג'קוזי וגז צחוק (שבסוף לא לקחתי).

16:15 – המיילדת מציגה את עצמה: קוראים לה אירית, אבל היא קשוחה כמו סובייטית אמיתית. מודיעה לי שהיא לא רוצה לראות את הנשימה ההיסטרית הזאת, פוקדת עליי להכניס ולהוציא אויר באופן רגוע, ולא מעניין אותה כמה כואב לי. וגם פרצופים היא לא רוצה לראות פה. לא מרשה לי לרחם על עצמי, והיא רואה שאני יכולה לעשות את זה כמו גדולה. מצד אחד כל הדרמטיות הזאת מעצבנת אותי, מצד שני היא כנראה קלטה יפה מאד עם מי יש לה עסק, כי אני עושה כמצוותה. היא בודקת פתיחה – אנחנו ב-5. מחברת אותי למוניטור – מושלם, אלא מה. מחברת במקומו מוניטור נייד ומאשרת לי סוף סוף להיכנס לג'קוזי. המים פה חמים, לא כמו הצ'קמוק במחלקה, ומקלים טיפה על הכאב, אבל המוניטור הנייד לא קולט עד הג'קוזי ואני צריכה לצאת, לסדר אותו, להיכנס שוב, לצאת… תוך כדי צירים של אחת לשתי דקות זה הופך להיות מורכב. רוית מציגה לי את ליאורה, תלמידה שלה ואחות בתינוקיה, שרוצה להיות נוכחת בלידה. אין לי שום בעיה עם זה, אבל כנראה שבזמן ציר הפרצוף שלי אומר אחרת, כי היא מוודאת שוב ושוב שזה בסדר. אני לגמרי מרוצה שליאורה שם, כי היא יעילה מאד – עושה לי עיסוי בגב, מביאה מים, נמצאת בדיוק איפה שאני צריכה אותה, כמו רוית. אבא לא זז ממני, מלטף, תומך, מחזיק אותי כשאני יושבת על הכדור, עושה כל מה שהוא יכול. אירית מניחה את הסובייטיות בצד כשהיא רואה שאני ממלאת את ההוראות שלה ומתרככת. יש לי צוות של ארבעה אנשים שנמצאים שם לתמוך בי ולעזור, ואני אסירת תודה מבעד לערפל הכאב הבלתי נסבל והבלתי נגמר הזה.

17:30 – אירית בודקת אותי בג'קוזי ואומרת שהפתיחה כבר כמעט מלאה – שוליים וראש בספינות. זה מאד מעודד, אבל לצערי מתברר כלא נכון כשהיא בודקת אותי על המיטה מאוחר יותר ואנחנו מגלים שבעצם הפתיחה שמונה וחצי, אולי תשע.
18:00 – פתיחה תשע. הלחץ הורג אותי, אבל לא מרשים לי ללחוץ. העובר עוד לא השלים סיבוב התברגות שהוא צריך לעשות לפני שלב הלחיצות, ואם אכנע ללחץ זה יאריך את השלב האחרון ועלול לעשות לי נזקים. אז אני מתאפקת, אבל מדי פעם זה חזק ממני ויוצאת לחיצה ארוכה, וגם דם. כולן אומרות שזה בסדר. שלא אלחם במה שיוצא.

אני מקבלת ארטיק (בטעם אננס, אבא מכיר אותי מצוין) – והוא בדיוק במקום, יותר טוב ממים. מתי אכלתי בפעם האחרונה בכלל? כן, כמה ביסים בבוקר. הבנות מפנות את החדר ומשאירות אותי עם אבא, להפריש קצת אוקסיטוצין. אני רק רוצה להגיע כבר ללחיצות.

18:45 – אירית מציגה את שרי – המיילדת שמחליפה אותה במשמרת. אירית היתה מדהימה, שרי עוד יותר.
19:15 – שלב הלחיצות מגיע. הללויה. לא יכולה לשאת את זה עוד רגע אחד. הוא מרגיש כל כך קרוב שאני בטוחה שייצא תוך רגע, אבל כמו כל התהליך – גם זה לוקח זמן. בגלל שהתחלנו אותו אחרי בדיקה על המיטה, אני כבר על הגב ולא רוצה להסתובב לתנוחת הכריעה שבה תכננתי ללדת. רק רוצה לסיים כבר. שרי מציעה לשכב על צד ימין ולהרים את רגל שמאל בכל לחיצה. בהמשך היא תרצה שאהיה סימטרית ותעביר אותי לשכיבה על הגב, אבל בזוית שמאפשרת לכוח המשיכה לעזור בכל זאת. בכל פעם שמגיע ציר לחץ שרי אומרת לי לקחת הרבה אוויר וללחוץ אותו החוצה. אני עושה סדרות של שלוש-ארבע לחיצות בכל פעם, כל אחת לספירה של שרי עד עשר. לפעמים אני מצליחה להוציא אויר גם מעבר לספירה. 11, 12… לפעמים מצליחה להשחיל עוד לחיצה אחרי הציר לפני שאני נחה עד הציר הבא, מנסה לקצר את התהליך. הצוות המדהים שלי לא מפסיק לעודד, להגיד לי שאני אלופה ועושה את זה בדיוק כמו שצריך. שרי אומרת שהיא לא צריכה להנחות אותי בכלל, אני לוחצת נכון ושומרת על עצמי. זה קצת מעודד, אבל רבאק – צא כבר!!!
19:40 – אני מסתכלת על השעון שנמצא בדיוק מולי ומחליטה שברבע לשמונה הוא בחוץ. ואז חושבת שחמש דקות הן נצח, ואולי אצליח עוד לפני. הפלייליסט שלנו ברקע מנגן שיר יפה כלשהו ומישהו אומר שזה שיר שטוב להיוולד בו. אני מסכימה, אבל מי שואל אותי בכלל. מישהו אחר קובע את הכללים עכשיו, והוא עדיין בפנים.

19:58 – בשמונה בדיוק אני מחזיקה אותו, אני מחליטה, עדיין לא מבינה מי הבוס פה. בינתיים שמענו עוד שני שירים יפים שכיף להיוולד בהם, וגם הם עברו. רוית וליאורה כבר ראו תלתל שחור, מה ששימח אותי מאד – כל כך קיוויתי שהוא לא ייצא קירח. רבע ראש בחוץ, חצי ראש בחוץ, אבל עד שזה לא כל הראש זה לא נחשב. שרי נותנת לי לגעת בו, הוא כבר כל כך קרוב. אבא אומר שממש רואים שהוא רוצה לצאת, שאני רק צריכה לעזור לו טיפה. אני עוזרת בכל כוחי, ממשיכה עם הסדרות שלי, שלוש לחיצות של עשר שניות כל פעם. הקולות שאני מוציאה הם לא צווחות, אלא אנחות חייתיות נמוכות. שרי אומרת שחבל על הגרון שלי, אז אני מנסה להרגיע אותן קצת, אבל האמת היא שלא באמת אכפת לי. יש מטרה אחת ויחידה עכשיו.

20:15 – זהו. לחיצה אחת אחרונה והוא פה. הראש, אחר כך הכתפיים. אני רואה אותו שוכב חצי בפנים, חצי בחוץ. שקט מאד. עוזרת לו להשלים את דרכו אל העולם הזה ומקבלת אליי את הגוף החלקלק, המכוסה בלבן ובדם. עשינו את זה.
ברוך הבא לעולם, ילד שלי.
הסיפור לא נגמר פה, הוא רק מתחיל.
כבר בחדר לידה אנחנו מתחברים, כשהגוזל הקטן והיפה, אחרי שבכה בעדינות – רק כדי להודיע שהכל בסדר – זוחל עליי ומוצא את דרכו לבד ליניקה הראשונה שלו. אחר כך לידת השלייה, ההתרגשות של אמא שלי שנכנסת לחדר עוד לפני כן, ממש אחרי שהוא מונח עליי. ההתרגשות של שאר המשפחה שלנו שחיכתה שעות בחוץ, ההתאוששות שלי מאיבוד הדם שנמשכת כמה ימים, ובעיקר – ההיכרות עם האדם החדש הזה, שיש לו צרכים והעדפות ורצונות. הלמידה של התנועות הקטנות שהוא עושה ומשמעותן, סדר היום שלו, שמכתיב את שלנו, הדאגה לו כשמתגלה צהבת והרצון לגונן עליו כל הזמן. ועברו רק שלושה ימים…
אני רוצה להזכיר לעצמי את השותפים שלי למסע (לימים שבהם אהיה עייפה מדי בשביל לזכור):

אבא, שאיתו יצאתי לדרך וליווה אותי בכל שלב ושלב בה. הוא בן זוג מדהים כבר שנים, ועשה עבודה מעולה בלידה. ידעתי עוד כשהכרנו שהוא יהיה גם אבא מדהים, והוא מוכיח את זה בכל רגע מאז יום רביעי.

המשפחה שלי, שמלווה אותי תמיד, וגם כאן – חיכתה משש בבוקר בבית החולים, בלי שידעתי בכלל, היתה בחדר לידה מיד אחרי ומתרגשת בכל פעם מחדש מהחבר החדש במשפחה.
רוית – שהיתה בחירה מעולה וידעה מהרגע שהגיעה בדיוק מה לעשות ואיך. הייתי על סף ייאוש לפני שהיא באה והעבודה שלה אפשרה לי לצלוח את הדרך כמו שרציתי, בלי להישבר.
ומעל כולם, הגוזל הקטן – שהיה חמוד עוד בבטן, תקשר איתי ברציפות ואפשר לי הריון מהחלומות – ומתגלה כחמוד עוד יותר בחוץ.
אוהבת,
אמא

מה את חושבת?

לחצי לקבלת תכנית לידה ויזואלית ישר למייל שלך

כתבי לנו

עקבו אחרינו בפייסבוק

Facebook Pagelike Widget

חפשי בקטגוריות:

Call Now Button