המלצות על דולה וסיפורי לידה

סיפור הלידה של יובל – בגרסת האמא

 

איך באים תינוקות לעולם ?
'אמא, ספרי לי איך נולדתי?'
שבת בבוקר, יובלי שלי כבר גדולה, היא בת 6, אנחנו מתכרבלות במיטה ומדפדפות בספר הזיכרונות הראשון שלה, זה שהביאה לי רווית, הדולה שלי, בתור מתנה של אחרי הלידה. אני מראה לה את התמונות מהאולטרסאונד הראשון ואיזו עוברית מתוקה היא הייתה כבר אז שם בפנים, ברחם שלי.
אני מספרת לה כמה אני ואבא אוהבים אותה וכמה רצינו אותה, כמה חלמנו עליה – אפילו עוד לפני שהכרנו אחד את השני, וכמה חיכינו שתגיע אלינו ושנהיה משפחה, ונתכרבל ככה יחד בשבת בבוקר במיטה. אני מראה לה את אלבום התמונות של ההיריון ואת עשרות התמונות שלה, שאבא צילם כשהייתה תינוקת, אבל הילדה מתעקשת – 'אמא, אני רוצה שתספרי לי איך יצאתי ממך'.
העיניים שלי נעצמות, השנים שחלפו הקהו את תחושת הכאב, אבל הזיכרון נשאר ברור.
—————————————————————————————————————————
9 חודשי ההיריון
היה לי הריון מקסים, הוא בעיקר הצטלם יפה וקיבלתי המון מחמאות על איזה יופי אני נראית, קורנת, אבל מה שנראה למתבונן מבחוץ לא תמיד משקף את המציאות. אני מודה לאלוהים על כך שהיה לי הריון בריא ותקין, שהסתיים בלידה של ילדה מקסימה, בריאה ויפיפייה, אבל עוד לא התגברתי על הפחד מלנסות את זה שוב…
כל הטרימסטר הראשון לווה בבחילות והקאות, כמה פעמים ביום, כל יום. אביב, בעלי, היה מתבדח על זה ששוב יש לי בחילות בוקר ומסתכל על השעון – עכשיו בוקר בסין, עכשיו בוקר באוסטרליה, עכשיו בוקר בישראל…כל היום בוקר. מה לא עשה לי בחילה – אוכל, בושם, דלק, צבע, לנשום עשה לי בחילה… הריצות לשירותים (בהנחה שהספקתי להגיע לשם) התחילו עם תחילת ההיריון ולא נפסקו בשום שלב, גם לא החולשה. רב הזמן עבדתי מהבית במקום מהמשרד, וכמעט כל ערב הייתי הולכת לישון בוכה ושואלת מתי זה יגמר, סופרת את הימים לסוף הטרימסטר.
הטרימסטר השני לווה בחולשה גדולה, ממש אפיסת כוחות, אביב היה חוזר מהעבודה ומוצא אותי מעולפת על הספה עם דמעות בעיניים, כבר לא זוכרת מה כאב לי, אבל משהו כאב – כל הזמן.
הטרימסטר השלישי היה הכי קשה, העוברית המקסימה שלי התמקמה נמוך נמוך קרוב לתעלת הלידה ולחצה עם הראש למטה. צירים מוקדמים התחילו כבר בשבוע 27 ומשבוע 31 כבר הייתי בשמירה, מקורקעת לבית, אומנם לא בשכיבה אבל עם הצורך להרים את הרגליים רב הזמן, כדי שלא ארגיש שהיא בורחת לי בין הרגליים. בשלב הזה נפש הספורטאית שבי כבר לא זיהתה את עצמה: לבריכה כבר לא הלכתי ואפילו ליוגה שהקפדתי ללכת כל ההיריון לא הייתי מסוגלת ללכת, כאבי הגב פשוט הרגו אותי. תרגילי "שיטת התחנות" שלמדתי ביוגה מאד עזרו, אבל במרבית הערבים אביב היה חוזר ומוצא אותי רכונה בדמעות על כדור הפיסיו או פשוט שוכבת בוכה על הספה בסלון, מותשת. מדי פעם עוד ניסיתי ללכת למוקד או למיון לבדוק שהכל בסדר ואולי לקבל משהו להקלת הכאב, אבל תמיד שלחו אותי חזרה הביתה "להמתין בסבלנות" עד שיגיע הרגע, קשה ככל שזה יהיה. חשבתי שזה לא יגמר לעולם, זה היה נראה כמו נצח.
שבוע 38
'שוב יש לי צירים…' אני אומרת בטלפון לרווית, הדולה שלי. כן זה כואב. לא, זה לא עובר כשאני שוכבת. כן, שתיתי כבר יין – נהייתי אלכוהוליסטית בשבועות האחרונים, כוס יין כבר לא משקיטה את הכאב. גם אמבטיה כבר עשיתי, ואפילו יצאנו להליכה וכדור הפיסיו כבר זקוק לניפוח בפעם אני לא יודעת כמה, ועדיין כואב לי. כל כמה זמן? כל 30 דקות…רגע, זה כבר כל 20 דקות ואפילו כל 10 דקות…טוב, אני מבינה שצריך לחכות עד שזה יהיה ככה שעה שלמה…נצא לעוד הליכה, אפילו שארבע בבוקר… זה שוב נרגע, שוב כל 20 דקות ואפילו 30, רגע – זה שוב כל 20 ושוב כל 10…
3 ימים עברו עלי בצירים לא סדירים. רווית באה ונתנה לי כל מיני בקבוקים הומואופטיים לזירוז, אביב לקח אותי לצעידות, ניסיתי לנקות את הבית, לעשות סקס ( J ) לנשום ולהזמין את הילדה, להריץ בראש את כל מה שיכול לעכב את ההגעה שלה…אבל לשווא…לילות טרוטי שינה אבל הרגע לא בא. שוב מוקד ומיון – פתיחה 2 – שוב שולחים אותי הביתה להמתין בסבלנות.
זה היה יום שישי בבוקר, שבוע 38+4 והיה לי תור לבדיקה שגרתית אצל הגניקולוג. הבדיקה נקבעה בשבוע 36 ובכלל לא האמנתי שאגיע אליה…
07:30 בבוקר – אני מגיעה לרופא, בקושי עולה במדרגות ונכנסת למרפאה בוכה. הוא מסתכל עלי – אני כבר יודע לאן את הולכת מפה אבל תעלי על המיטה בכל זאת הוא אומר. פתיחה 4, מחיקה מלאה, הראש מאד מאד נמוך (כן, מה אתה אומר, לא ידעתי), תהיה לך לידה חמאה…יאללה לבית חולים לפני שתלדי לי במרפאה.
אנחנו מתקשרים לרווית וקובעים להיפגש בחדר היולדות בבי"ח מאיר ליד הבית.
הלידה
אני מתה מפחד אבל עוד יותר מתה שזה יגמר. באלבום תמונות ההיריון שאביב הקפיד לצלם כל שבוע ושבוע, יש תמונה שלי יושבת על הרצפה בכניסה לבית החולים, בגופיה כחולה שעוטפת בטן עגולה וגדולה, מחייכת ונראית מותשת, ממתינה שאביב יחנה את האוטו ויכנס איתי למיון יולדות.
08:30 – נכנסנו איך שהגענו לחדר המוניטור, מספיק היה להסתכל עלי כדי להבין שזה קרוב. חיברו אותי למוניטור וראו צירים סדירים ויפים כל 3-4 דקות. מה, את מרגישה רק כל 10 דקות שואלת המיילדת? טוב, אני אומרת לה, אחרי 3 ימים מאבדים חלק מהתחושות.
רווית מגיעה, מחייכת, סוף סוף הגיע הרגע לו חיכינו, היא מוציאה שמן עיסוי מתיק הפלאים שלה (שיצאו ממנו עוד המון בקבוקונים בהמשך), מתחילה לעסות לי את רגל ימין ומסבירה לאביב איך לעסות לי את רגל שמאל. כולנו מחייכים, קליק, אני מצלמת אותם עושים לי נעים ברגליים, כואב לי אבל כבר לא אכפת לי – אני חושבת שזה עומד להיגמר…
בסביבות 09:00 נכנסנו לחדר לידה, חיברו אותי לעירוי אנטיביוטיקה בגלל GBS, הצירים התחילו להתרחק שוב. את רוצה אפידורל? אני מסתכלת על אביב ועל הדולה, רציתי כל כך לנסות בלי אבל אני גמורה, מסתכלת חזרה על המיילדת – כן, תני לי אפידורל, תני לי מה שאפשר כדי שזה יכאב כמה שפחות, כבר כאב לי מספיק.
המרדים מגיע, זריקת האלחוש לפני האפידורל מאד כואבת, אביב מחזיק לי את הידיים ואני לוחצת לו את היד חזק חזק כדי לא לזוז. מנסה לנשום, הדמעות חונקות אותי, אבל זהו, זה בפנים, וחולפות עוד כמה דקות עד שאני בגן עדן. כבר לא כואב יותר…המוניטור מראה צירים יפים אבל אני לא מרגישה כלום. נעים לי בחדר לידה, יש מוסיקת רקע שהבאנו איתנו, עושים לי רפלקסולוגיה, אנחנו מסמסים לכל העולם שאנחנו בחדר לידה, מעדכנים בטלפון ואפילו מצטלמים ושולחים תמונות.
12:30 – כבר 4 שעות ואין שום התקדמות בפתיחה, נותנים לי פיטוצין לזירוז, מה אכפת לי? יש לי אפידורל, זה לא כואב. בסביבות 13:00 מתחלפת המיילדת והצירים מתחילים להצטופף, פקק של בקבוק שמפנייה משתחרר אצלי בפנים ומים נשפכים ממני. אני מחייכת – ירדו לי המים, זה מרגיש כמו הקלה, המיילדת בודקת ומאשרת פתיחה 5 וכולנו שמחים שהלידה מתקדמת.
רווית מעבירה לי את המיטה לתנוחת ישיבה, אנחנו בכיף שלנו, מקשקשים ומסמסים, רווית ואביב אוכלים – אני מתה מרעב ומסתפקת בכמה אגוזים והרבה מים עם נוזלים הומואופטיים, אין לי מושג מה אני בולעת ולא אכפת לי, רוצה שזה יתקדם. חולפת עוד שעה ועוד שעה, מתחיל ללחוץ לי למטה, פתיחה 7, אנחנו מרוצים.
16:00 – אני מבקשת לשנות תנוחה, לא נוח לי, מסתובבים לשמאל, מסתובבים לימין, פרויקט לזוז עם רגל משותקת מאפידורל, אבל ממשיך להיות לי לא נוח. עוברים לתנוחת שש, אין לי מושג איך עשיתי את זה בלי לשלוט ברגל שמאל אבל מסתבר שזה אפשרי. לא עוזר, ממשיך להיות לא נוח, הלחץ מתחזק וכבר מרגיש כמו כאב, חוזרים לשכב על הגב, אני מבינה שנגמר לי האפידורל.
איפה המרדים? למה אי אפשר לקבל תוספת? המרדים כבר בא…עאלק כבר בא…הוא עסוק עם יולדת אחרת (כשיובלי הגיעה לתינוקייה ומצאנו שם עוד 60 תינוקות הבנו את רמת העומס). הכאב מתגבר, כבר יורדות לי דמעות, הדמעות הופכות לבכי ועכשיו אני כבר ממש צועקת, מה זה צועקת – צורחת, אני שומעת את עצמי ולא מאמינה שזו אני, הצרחה הזו בכלל לא נשלטת, היא מגיעה עם כל ציר ואני לוחצת ולוחצת…
המיילדת נכנסת שוב – פתיחה 9, אני לקראת הסוף אבל אני גמורה, לא יכולה יותר לעמוד בכאב. עברו 25 דקות בערך, 25 דקות של נצח, והמרדים הגיע לתת תוספת.
16:50 – האפידורל משפיע מהר. הרבה תוספת קיבלתי, הבכי נרגע ואני מסוגלת שוב לנשום ולחייך, אני לא מרגישה כלום, אפילו לא את הלחץ, למרות שיש לי פתיחה מלאה. אומרים לי ללחוץ – אני לוחצת, 2-3 לחיצות, כלום. המיילדת מציעה שנחכה כדי שלא נגיע לוואקום. רווית משקה אותי בשיקויים שונים, מעסה ומטלטלת אותי – אני עדיין לא מרגישה כלום.
רווית יוצאת להתאוורר, בדיעבד היא מספרת לי שיצאה להתקשר להתייעץ עם ההומאופטית, כדי לדעת מה לתת לי למנוע הגעה לקיסרי, כי תוספת אפידורל בפתיחה מלאה זה מתכון לאסון…
כמה דקות חולפות ושוב אני מתחילה להרגיש את הלחץ. אביב קורא לרווית ולמיילדת, כנראה שהשיקויים והטלטולים עזרו, מתחילים ללחוץ. אני עוברת לשכיבה על הצד ולוחצת. אביב מחזיק לי את הרגל ומדי פעם מנגב לי את הפנים במגבת, המיילדת מסבירה שחייבים עוד קצת ועוד קצת, אוטוטו זה בחוץ, לא כדאי לחתוך, אני מקשיבה לה, מה אני מבינה…
18:40 – אני שומעת את אביב מתרגש – הנה הראש, הנה הראש, היא באה, תרגישי. לוקחים לי את היד ומניחים על משהו רטוב שאמור להיות הראש, אני שומעת אינסוף קליקים ברקע, רווית מצלמת ומתעדת כל רגע בלידה הזו. לא מעניין אותי כלום, לא רוצה להרגיש, אביב דוחף לי את המסך של המצלמה מול הפרצוף שאראה את הראש מתקדם. אני רואה גוש לבן, לא מזהה שום דבר ברור, לא יכולה לנשום, לא יכולה יותר… המיילדת אומרת שהיא תעזור לי, דוחפת את קצה האצבע, אני מרגישה שאני נקרעת והתינוקת המדהימה שלי יוצאת לאוויר העולם.
המיילדת מניחה את יובלי עלי, היא קצת אפרפרה אבל מושלמת, אני מנשקת אותה ומלטפת את הידיים הקטנטנות שלה. שוב אני בוכה, הפעם דמעות של אושר. לוקחים לי אותה לתת לה קצת חמצן ומיד מחזירים לי אותה עטופה, ורדרדה ויפה.
אביב יוצא עם התינוקת לכמה דקות למעבר לדלת חדר הלידה, שם האמהות צובאות על הדלת בשעות האחרונות, להראות להם את הילדה. רווית מנסה להרגיע את ההורים ולמנוע מהם להיכנס לחדר לידה ואותי מנקים ותופרים בינתיים. אני מותשת, גמורה, אבל מאושרת שזה נגמר ושיש לי ילדה מקסימה ובריאה.
פוסט פרטום
יום רביעי, שלושה ימים אחרי השיבה הביתה מבית החולים, אנחנו מבינים שלא נביס את מתקפת הנמלים החוזרת ונשנית, מזמינים ריסוס ואורזים את עצמנו ואת הילדה להורים שלי, ליומיים שלושה – עד שהריסוס יתאוורר והעוזרת תנקה את הבית. ההורים שלי מתוקים, מפנים לנו את חדר השינה שלהם שנמצא בקומה העליונה, כדי שיהיו לנו שירותים ואמבטיה צמודים, ופרטיות.
אנחנו מחליטים להתפנק עוד יום אחרי הסוף שבוע, עד שהעוזרת תנקה את הבית, ונשארים לישון עוד לילה אצל ההורים. כואב לי כל הגוף אחרי הלידה, והציצי מההנקה, אבל בעיקר כואב לי בתפרים וכל הזמן מרגיש לי כאילו נופל לי משהו מבין הרגליים, יש לי התקפי כאב משתקים אבל הגניקולוג אומר לי בטלפון שזה בטח ההתכווצויות של הרחם ושאם תוך שבוע זה לא יעבור שאגיע אליו לביקורת מוקדמת.
לילה, יובלי בוכה, היא רעבה, אני מנסה לקום ולא יכולה. כאב חד מפלח לי את כל הגוף. אני מנסה להתרומם כלפי מעלה ולא מצליחה, מנסה להסתובב ימינה או שמאלה ולא מצליחה, אני תקועה על הגב, לא יכולה לזוז, הילדה כבר ממש צורחת והדמעות שוטפות לי את הפנים. אביב ישן, הוא גמור מעייפות אחרי כמה לילות בלי שינה ולא שומע כלום. אני מנערת אותו, הוא מתעורר ומיד נרדם שוב. הילדה ממשיכה לצרוח – אמא שלי עולה למעלה לבדוק שהכל בסדר…מזל שנשארנו אצל ההורים.
אמא מרגיעה את הילדה, עוזרת לי להתיישב שעונה אחורנית במיטה כדי להניק את הילדה ומחזירה אותה לעריסה לישון. בינתיים אביב מתעורר, מכינים לי כוס תה והכאב נרגע קצת, אני עדיין לא מסוגלת לקום מהמיטה.
בבוקר אנחנו נוסעים למיון – זיהום באפיזוטומיה. כאבי תופת, אבל אני עוד לא יודעת מה מחכה לי. נותנים לי אנטיביוטיקה ואנחנו חוזרים הביתה אופטימיים. אנחנו מחליטים להישאר אצל ההורים עד שארגיש קצת יותר טוב, אני בקושי הולכת, וקשה לי לעבור משכיבה-לישיבה-לעמידה, התקפי הכאב לא פוסקים.
עוברים יומיים, יש לי פריחה בכל הגוף, אלרגיה למשהו, אולי לאנטיביוטיקה, שוב מגיעים למיון, בודק אותי גם גניקולוג שמעדכן שהזיהום נראה טוב יותר ויחלים לגמרי תוך כמה ימים, ונותנים לי משהו נגד אלרגיה.
עוד 3-4 ימים עוברים, התקפי הכאב לא פוסקים, גם לא הדמעות. אני ואביב לוקחים את הילדה בעגלה ונוסעים לגניקולוג שלי להיבדק. נמאס לי מגניקולוגים במוקד ובמיון, רוצה את הרופא שלי, אבל מסתבר שהוא בחופשה בחו"ל…טיימינג מעולה. שולחים אותי לרופא המחליף שלו. אני מגיעה לעוד רופא זר, שהדבר הראשון שהוא שואל כשאני נכנסת אליו לחדר אחרי המתנה של שעתיים עם תינוקת בוכה, זה למה אני גוררת את רגל שמאל ואם אני בטוחה שאני צריכה אותו ולא אורטופד. הוא בודק אותי, מאשר שהזיהום כמעט חלף לחלוטין ושאין לי שום בעיה גניקולוגית, ושולח אותי לאורטופד…
אני יוצאת ממנו בוכה, לא מאמינה שזה קורה לי. נוסעים הביתה, קובעים תור לאורטופדית. עוד יומיים חולפים, הכאב ממשיך ומתעצם, עכשיו אני לא רק גוררת את הרגל, אי אפשר לגעת בי באזור האגן או בגב, אני פשוט כאובה תמידית.
אני משאירה את הילדה שוב עם אמא, שוב נותנת לה בקבוק כי מוקדם מדי בכדי לשאוב ואפילו עדיין אין לי משאבת חלב, ונוסעת לאורטופדית. היא מזהה דלקת באזור הסקרום ומסבירה לי שכל עוד אני מניקה – אי אפשר לעשות כלום חוץ מפיסיותרפיה. הטיפול בדלקת פרקים באגן הוא בזריקות סטרואידים…מה שלא הייתי לוקחת גם אילולא הייתי מניקה, אז מה שנשאר לעשות זה טיפולים להגברת התנועתיות ולהמתין, ולחיות עם הכאב.
אני חוזרת הביתה מדוכאת, לא להאמין כמה דמעות יכולות להישפך, מסבירה לאביב שזה לא נורמאלי להמשיך להניק בנסיבות כאלו, אבל ממשיכה למרות הכל להניק, אלוהים יודע למה.
יומיים אחרי זה אנחנו הולכים להתייעצות עם גניקולוג פרטי, שמישהו אולי יסביר לנו את התמונה המלאה ואיך מתקדמים מפה…גם הוא מאבחן דלקת באגן, נותן לי כדורים אנטי דלקתיים שמותרים בהנקה וממליץ להימנע מפיסיותרפיה בינתיים. לכל רופא דעה משלו.
אני עוברת על פורומים באינטרנט, נחרדת לגלות שמות של מחלות פרקים כרוניות דומות בתסמיניהם למה שיש לי אבל מבינה שפיסיותרפיה זה משהו שחייבים להתחיל באופן מיידי.
בשבועות שאחרי אני מדלגת מכירופרקט, לאוסטיאופתית ולפיסיותרפיסטית רצפת אגן, עוברת עוד ועוד טיפולים שכואבים בזמן הטיפול והרבה יותר אחרי. כבר חזרנו מההורים הביתה, אבל עדיין זקוקים להרבה מאד עזרה כי התפקוד שלי לוקה בחסר. לקחנו עזרה בתשלום, 3 פעמים בשבוע, אמא מגיעה עוד פעמיים נוספות וכולם מכינים לנו אוכל, שלא יחסר.
יועצת הנקה שעבדתי איתה אבחנה לשון אחורית קשורה ליובלי, מה שאושש על ידי רופא מקצועי, והסביר למה הילדה נשארת רעבה אחרי שהיא יונקת כל שעה, לא ישנה ובוכה כל הזמן…התחלתי לתת תוספת מטרנה ולשאוב כדי לכסות על הואקום החסר של הילדה, נכנסה קצת שפיות למערכת. עדיין כואב כל הזמן, ואלוהים יודע למה – אני עדיין מניקה.
יעברו בערך כשלושה חודשים מהלידה עד שהכאבים יפסקו ואני אתחיל לצאת מהבית עם הילדה ובכלל, לא רק לטיפולים. גם אחרי זה יחכה לי עוד תהליך שיקומי של כמה חודשים, להחזיר את עצמות האגן למקום, להרים את רצפת האגן ואת השלפוחית שצנחה, אבל לפחות יפסיק לכאוב לי.
—————————————————————————————————————————
העיניים שלי נפתחות ואני קולטת שיובלי חושבת שנרדמתי, ומושכת לי בחולצה. 'נו אמא, מה נרדמת לי עכשיו, תספרי לי איך יצאתי ממך'. אני מתעשתת, מחייכת אליה ושומעת בעצתה של רווית שאמרה לי עוד כשהביאה לי את הספר זיכרונות הראשון של הילדה – תספרי לה רק את הדברים הטובים.
אני מספרת לה איך שמרתי אותה בפנים למרות הצירים המוקדמים כדי שתצא בזמן רק אחרי שתהיה מספיק גדולה ומוכנה; איך התרגשנו כשהגענו לחדר הלידה בשישי בבוקר שהיא נולדה; איך עשו לי עיסויים כיפיים כדי להעביר את הזמן בכיף עד שהיא תבצבץ החוצה; איך פקעו לי המים כמו בקבוק שמפניה שמתאים לחגיגת הולדתה; איך הצטלמנו בכיף כל הילדה ושמענו מוסיקה נעימה; ואיזה מדהים היה להחזיק אותה בידיים אחרי שהיא יצאה מתוכי.
'אמא, זה נשמע כיף ללדת, מה זה לא כואב?' היא שואלת אותי. אני מחייכת ואומרת לה, זה כואב קצת ילדה אהובה שלי, זה כואב קצת, אבל זה שווה את זה כי קיבלתי אותך במתנה.
יש דברים שהילדה שלי לא צריכה לדעת בשלב זה, אולי היא אפילו לא תדע אותם לעולם…
תודות
לרוית שטרן-גינת, הדולה המדהימה שלי, שליוותה אותי כל ההריון, בימים ובלילות, בלידה ואחריה, הייתה שם לענות על כל שאלה, להסביר, להדריך, לעזור ובעיקר להרגיע כמה שצריך.
להורים המדהימים שלי, שנטשו לשלושה שבועות את חדר השינה שלהם לטובתנו, התרוצצו בשבילנו, נרתמו לשמור על הילדה, לבוא איתנו לרופאים, לבשל אוכל בכמויות וממשיכים לעשות כל שדרוש בכל רגע נתון מכל הלב.
למשפחה שלי, ולחמותי, שנמצאת שם תמיד כדי לתמוך, לעודד, לבשל ולעזור, וגם להבליג אפילו שקשה, כי הם כולם יודעים שלי קשה קצת יותר.
לצוות אמא אדמה שליווה אותי כל ההיריון – לצביקה על בוק ההיריון של "שיטת התחנות" שפרסם אותנו כזוג מוכן ללידה J, לאיילה על שעורי יוגה מבורכים שבלעדי התנוחות שלמדתי שם לא הייתי שורדת את שמירת ההיריון והצירים המוקדמים, לשרי על העידוד וההסברים בקורס ההכנה ללידה, ולסיגל וליאת על האוזן הקשבת התמידית. מאד עזר לדעת שיש לאן לפנות בכל השאלות במהלך ההיריון – והיו הרבה.
לרבקה נדם, הדולה פוסט פרטום המקסימה שלי, שעוזרת לי לעבור את התקופה הקשה הזו, ושנותנת את הלב והנשמה – גם לי וגם לילדה. אין ספק שלא הייתי יכולה בלעדיה, וגם יובלי מחזירה לה אהבה J
אחרון חביב, אבל הכי חשוב, לאביב בעלי, שנמצא שם לאורך כל הדרך, באש ובמים, לכל החיים כמו שהוא אומר – ברגעים הנחמדים פחות והנחמדים יותר. על תמיכה כל הזמן, בהריון, בלידה, וגם אחרי עם הילדה, לא הייתי עוברת את זה אלמלא אתה!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב google

עוד
המלצות וסיפורי לידה

Call Now Button